הפסקת עבודה בנסיבות הקשורות למצב הבריאותי

התובע הפסיק את עבודתו אצל הנתבע בנסיבות הקשורות למצבו הבריאותי 4. על יחסי הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף העץ - מלאכה ותעשייה זעירה, אשר הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף נגרות בניין ורהיטים (להלן - "צו ההרחבה"). 5. התובע הגיש תביעה לתשלום הפרשי שכר עבודה, פיצויי פיטורים, חלף פנסיה, דמי חגים, פדיון חופשה, דמי הבראה ודמי מחלה בסך כולל של 87,125 ₪. בסיכומיו זנח התובע את תביעותיו לתשלום פיצויי הפיטורים, דמי חגים ודמי המחלה וכן צמצם את יתר תביעותיו תוך שהוא מעמידם על סך כולל של 24,498 ₪. להלן נדון בהן כסידרן. הפרשי שכר 6. לטענת התובע, על פי הוראות צו ההרחבה, שבוע עבודה בענף העץ עומד על היקף של 45 שעות עבודה שבגינן זכאי עובד לקבל תשלום בשיעור 48 שעות. לדבריו, עבד אצל הנתבע ששה ימים בשבוע וכל אימת שעבד 45 שעות עבודה שבועיות, חייב היה הנתבע לשלם לו בגין 48 שעות עבודה. בכתב התביעה העמיד התובע תביעתו ברכיב זה על סך של 25,200 ₪ בגין 7 שנות עבודה ואילו בסיכומיו צמצם את תביעתו ל-107 שבועות שבהם עבד ששה ימים בשבוע ובסך כולל של 8,025 ₪. 7. לטענת הנתבע, עבד התובע בשירותו 5 ימים בשבוע בלבד כאשר המפעל עובד כדבר שבשגרה במשך 5 ימים בשבוע ורק במקרים נדירים עבד בימי שישי. הנתבע טוען, כי שכרו של התובע שולם על בסיס יומני עבודה שהתובע מילא בעצמו והגישם לנתבע. 8. לאחר ששמענו את עדויות הצדדים, כי דין תביעתו להתקבל בחלקה. ונפרט. 9. עיון בכתב התביעה מעלה כי התובע עצמו אינו טוען להיקף עבודה מלא בכל אחת משנות עבודתו וכי העמיד את היקף משרתו בכל תקופת העסקתו על שיעור של 88.28% משרה בממוצע. מכאן, משהתנאי לתשלום תוספת שלוש שעות שבועיות מותנה בעבודה בהיקף של שבוע מלא בשיעור של 45 שעות שבועיות, על פניו עולה כבר מכתב התביעה כי התובע אינו עומד בתנאי הנדרש לתשלום זה. 10. זאת ועוד, בסיכומיו צמצם התובע את היקף תביעתו ל-107 שבועות שבהם עבד לטענתו ששה ימים בשבוע כאשר הוא מנסה להיבנות מעדותו של הנתבע שלפיה שבוע עבודה במפעל עומד על היקף של 42.5 שעות שבועיות ועוד 4 שעות בימי שישי. לטענת התובע, כל אימת שנרשם בתלוש השכר כי התובע עבד למעלה מ-21 ימים בחודש, יש לראותו כמי שעבד שישה ימים בשבוע ולזכותו בתשלום בעבור שבוע מלא. עוד מבקש התובע להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע וזאת מכח סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. 11. עיון בטבלה שצורפה לסיכומי התובע מעלה כי הטבלה מבוססת על רישום בתלושי השכר שלפיהם עבד התובע בין 22 ל-25 ימי עבודה בחודש. לא מצאתי כי יש בכך כדי לסייע לתובע שכן גם אם נכונה הטענה שלעיתים עבד ששה ימים בשבוע, לאור הודאתו כי לא עבד בהיקף משרה מלאה, לא הרים את הנטל להוכיח שעבד 45 שעות שבועיות. יתרה מזו, עיון בתלושי השכר עצמם והשוואת מספר שעות העבודה הנקוב בהן עם מספר ימי העבודה שלהם טוען התובע מעלה כי התובע עבד פחות מ-8 שעות ביום עבודה רגיל, בעוד שעל פי צו ההרחבה היקף יום עבודה עומד על 9 שעות. מכאן, אף אם עבד התובע ששה ימים בשבוע, אין בכך כדי להעיד כי עבד 45 שעות שבועיות. גם העברת נטל הראיה לכתפי הנתבע אינה יכולה לסייע לתובע בעניין זה לאור העובדה שאין הוא טוען כי תלושי השכר אינם משקפים את מספר שעות העבודה שבהן עבד (ראו סעיף 10 לסיכומיו). 12. עם זאת, עיון בתלושי השכר מעלה כי ישנם חודשים שבהם עבד התובע את מלוא השעות הרגילות (186 שעות חודשיות). בגין חודשים אלה זכאי התובע לקבל את תוספת 3 השעות לשבוע בעבור כל ארבעת השבועות שבאותו החודש. בדיקת תלושי השכר מעלה כי התובע עבד בהיקף מלא ב-10 חודשים (11/09, 11/08, 3/08, 8/05, 5/05, 3/05, 1/05, 12/04, 11/04, 10/04). מכאן ניתן לקבוע כי התובע עבד בהיקף מלא 40 שבועות. בגין שבועות אלה זכאי הוא לתוספת תשלום בעבור 120 שעות ולסך כולל של 3,000 ₪. 13. אשר על כן, דין תביעת התובע ברכיב זה, להתקבל בחלקה והנני קובעת כי התובע זכאי להפרשי שכר בסך של 3,000 ₪. פנסיה 14. בכתב התביעה טען התובע כי היה על הנתבע להקים לו קרן פנסיה, בהתאם להוראות ההסכם כללי בדבר פנסיה מקיפה בתעשייה ו/או צו ההרחבה ו/או ההסכם הכללי בדבר פנסית זקנה ו/או צו הרחבה לפנסית זקנה משלימה (יסוד) אשר החילה את ההסכם הקיבוצי מיום 1.8.64 בדבר פנסית יסוד משלימה על כל העובדים והמעבידים בתעשייה, במלאכה ובתחנות הדלק (להלן - "הצו הכללי"). לטענת התובע, מפעלו של הנתבע נמצא תחת הקטגוריה תעשייה וחרושת ומשתייך לענף ייצור רהיטים הכולל עבודות גימור כגון ריפוד כסאות ומושבים ומכאן ניתן ללמוד כי צו ההרחבה הכללי בעניין פנסית יסוד חל על הנתבע והוא מחויב להפריש בעבור התובע סך השווה ל-6% משכרו. לדבריו, הנתבע החל להפריש בעבור התובע רק בחודש 7/07, בחלוף שלוש שנים מתחילת העסקתו. ואולם, משלא פירט הנתבע מהו הסכום שנזקף כחלק מעביד בקרן הפנסיה, יש לקבל את תביעת התובע במלואה. 15. לטענת הנתבע, אין מחלוקת כי החל להפריש בעבור התובע מחודש 7/07 וזאת על אף העובדה כי החובה להפריש קמה רק החל מיום 1.1.08, עת נכנס לתוקפו צו ההרחבה לפנסית חובה בישראל ומשתביעת התובע נוגעת לתקופה הקודמת לחודש 7/07 אין כל בסיס לתביעת התובע לתשלום חלף פנסיה. לדבריו, צו ההרחבה בענף העץ החל על יחסי הצדדים אינו מרחיב את ההוראות בעניין הפנסיה, ולפיכך, אין התובע זכאי להפרשות לפנסיה. 16. אכן, ההוראת הנוגעות לביטוח פנסיוני במסגרת ההסכם הקיבוצי בענף העץ, לא הורחבו בצו ההרחבה. אלא שעל יחסי הצדדים חלות גם הוראות צו ההרחבה הכללי בעניין פנסיית יסוד אשר הומרה בחודש 5/06 בפנסייה מקיפה בתעשייה. תחולת צווי הרחבה נבחנת לפי "הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 1993" וצודק התובע בטענתו כי הוראות הצו הכללי חלות עליו כעובד תעשייה כאשר ענף ייצור הרהיטים וריפודם מסווג כענף תעשייתי ועל כן נכלל במסגרת הענפים שהסכם זה חל עליהם (ראו ספר הסיווג האחיד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). בעניין זה אין גם יסוד לטענת הנתבע בסיכומיו שלפיה הועלתה טענת התובע לראשונה במסגרת הסיכומים. 17. משכך, מצאנו כי על העסקת התובע חלות הוראות המחייבות את הנתבע בביצוע הפרשות לפנסייה בשיעור של 6% החל מחודש 9/04. משהחל הנתבע לשלם בעבור התובע מחודש 7/07, זכאי התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות בעבור התקופה שמחודש 9/04 ועד לחודש 7/07. בתקופה זו השתכר התובע סך של 141,611 ₪ בגין עבודה בשעות רגילות. ההפרשות שלהן היה זכאי לקבל בגין תקופה זו עומדות על הסך של 8,496 ₪. ואולם, משהעמיד התובע את תביעתו (בכתב התביעה) על הסך של 6,761 ₪ בלבד, לא ניתן לפסוק לזכותו מעבר לסכום זה. דמי הבראה 18. לטענת התובע, זכאי היה לתשלום דמי הבראה בגין כל תקופת עבודתו בסך של 15,346 ₪ אשר בהפחתת סך של 13,516 ₪ ששולמו לו נותר הפרש בשיעור של 1,830 ₪. בסיכומיו מציין התובע, כי דמי ההבראה משולמים לעובד בגין שנה קודמת וכי בגין שנת עבודתו האחרונה זכאי היה לתשלום בגין 8 ימי הבראה. לטענתו, המועד האחרון שבו שולמו לו דמי הבראה היה בחודש 7/11 בסך של 1,324 ₪ בגין שנת 2010 ועל כן הוא זכאי להפרש בגין שנת 2011 בסך של 2,803 ₪. 19. הנתבע טוען מנגד, כי דמי ההבראה שולמו לתובע כסידרם, אלא שהתובע שכח לציין שגם בחודש 8/11 שולמו לו דמי הבראה בסך של 1,322.25 ₪ ואילו בחודש 4/12 שולם לו סך נוסף של 2,269.43 ₪ בגין 6 ימי הבראה. 20. עיון בתלושי השכר מעלה כי אכן לתובע שולמו סכומים נוספים בחודש 8/11 ו-4/12 בסך כולל של 3,591.68 ₪. משהעמיד התובע את תביעתו של סך של 1,830 ₪ ובסיכומיו אף הגדיל את תביעתו לסך של 2,803 ₪, ומשעולה מתלושי השכר כי הסכום ששולם לו עולה אף על הסכום המתוקן, הרי שאין התובע זכאי להפרשי תשלום בגין דמי הבראה ודין תביעתו ברכיב זה - להידחות. פדיון חופשה 21. לטענת התובע, משלא ניהל הנתבע פנקס חופשה ומעיון בתלושי השכר עולה כי לתובע נמחקו ימי חופשה וזאת מבלי ששולם לידיו תמורתם בפועל, זכאי הוא לתשלום בגין 45 ימי חופשה בסך כולל של 7,942.05 ₪. לטענת הנתבע, התיישנה מרבית תביעתו של התובע בגין ימי החופשה ואין לקבל את טענת התובע כי לא קיבל כל חופשה או תמורתה במשך 3 השנים האחרונות לעבודתו. לטענת הנתבע, מתלושי השכר עולה כי בשנת 2009 ניצל התובע 19.8 ימי חופשה, בשנת 2011 ניצל 9.91 ימים ואילו בחודש 4/12 קיבל עוד 9 ימי חופשה משכך אין התובע זכאי לפדיון דמי חופשה. 22. על-פי הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן - "חוק חופשה שנתית") חייב מעביד לנהל פנקס חופשה שבו ירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך תשלום. הלכה פסוקה היא כי נטל הוכחה בדבר החופשה הוא על המעביד: "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26" (דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט - חיים קסטנר פד"ע ג' 215; דב"ע נז/3-7 נחום לבון - מ.ת.מ תעשיה ומלאכה בע"מ פד"ע לב' 584). 23. הנתבע לא הציג בפנינו פנקס חופשה נפרד, אלא רק הפנה לתלושי השכר שקיבל התובע. לטענתו, הרישום בתלושי השכר משקף את ימי החופשה שהתובע נטל בפועל. למרבה הצער, בשל מצבו הבריאותי של התובע, הוא לא יכול היה ליתן פרטים נוספים ועל כן לא יכול היה לאשר או להכחיש את טענת הנתבע. עם זאת, משאין חולק כי תביעת התובע ברכיב זה הוגשה מבלי שנערך עימו בירור עובדתי על מנת לאמת את הטענה שלפיה לא קיבל תשלום דמי חופשה בגין חופשה שנטל בפועל, וכל כולה מתבססת על הטענה המשפטית בנוגע לחובת עריכת רישום נפרד, משהעיד הנתבע בפנינו כי התלושים משקפים את התשלומים שקיבל התובע בפועל ומשהתרשמנו ממהימנותו של הנתבע, מצאנו כי יש לקבל את הרישום בתלושי בשכר כמשקף את הסכומים ששולמו לתובע, ולא מצאנו כי זכויותיו של התובע בעניין זה נפגעו. 24. על פי ההלכה הפסוקה - זכאי התובע לפדיון חופשה צבורה של שלוש שנות עבודה בצירוף השנה השוטפת, היינו בגין ארבע השנים האחרונות לעבודתו (ע"ע 547/06 כהן - אנויה, ניתן ביום 8.10.07). הוראות סעיף 3 לחוק חופשה שנתית קובעות: "א. אורך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד הוא: (1) בעד כל אחת מ - 4 השנים הראשונות 14 יום; (2) בעד השנה החמישית 16 יום; (3) בעד השנה השישית 18 יום; (4) בעד השנה השביעית 21 יום; (5) בעד השנה השמינית ואילך - יום נוסף לכל שנת עבודה עד לחופשה של 28 יום. ...; בימי החופשה לא ייכלל אלא מנוחה שבועית אחת לכל שבעה ימי חופשה." 25. לא היתה מחלוקת כי בשנתיים האחרונות לעבודתו עבד התובע 5 ימים בשבוע בלבד. באשר לתקופה שקדמה לשנתיים אלה, לא מצאנו כי יש צורך להכריע בשאלה זו לאור החישוב שעשינו קודם לכן, ממנו עולה כי התובע ממילא לא עבד בהיקף של משרה מלאה (ואף התובע בתביעתו מודה בכך). מכאן כי על פי הוראות החוק, בהתאם לוותק של התובע בארבע השנים האחרונות לעבודתו (87.5% בממוצע), זכאי היה התובע בארבע השנים האחרונות לעבודתו ל-43.75 ימי חופשה (50 * 87.5%). לאחר שבחנו את תלושי השכר, מצאנו כי בשנת 2008 ניצל התובע 6 ימי חופשה, בשנת 2009 ניצל התובע 19.8 ימי חופשה, בשנת 2010 ניצל 2 ימי חופשה, בשנת 2011 שולמה לו תמורת חופשה בעבור 11 ימים ואילו בגמר החשבון שולם לו פדיון חופשה בעבור 9 ימים. מכאן ששולמו לתובע בשנים אלה 47.8 ימי חופשה. לפיכך, לא מצאנו כי התובע זכאי להפרש כלשהוא בגין רכיב זה, ודין תביעתו להידחות. אחרית דבר 26. לאור כל האמור, על הנתבע לשלם לתובע כדלקמן: א. הפרשי שכר בסך של 3,000 ₪. ב. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך של 6,761 ₪. סכומים אלה ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 30.4.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. התביעות לתשלום דמי הבראה ופדיון חופשה - נדחות. משהוגשה התביעה על הסך של 87,125 ₪ ובסופו של יום נתקבלה בחלקה הקטן, מצאנו כי מן הראוי שכל צד יישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום. רפואההתפטרות בגלל מצב רפואיהפסקת עבודה