לטענתה של התובעת, במהלך השיעור שלאחר ההפסקה החמיר מצבה, והיא פונתה מבית הספר לבית החולים, שם אובחן כי עברה אירוע מוחי. הנתבע, בכתב הגנתו, חזר על האמור במכתב הדחיה, וציין כי בתאריך 7.12.11 לא אירעה לתובעת תאונת עבודה כמשמעותה בחוק. עוד הוסיף הנתבע וטען, כי התובעת סבלה מנימולים בידה השמאלית עוד קודם לאירוע הנטען. 3. ואלה העובדות הצריכות לעניינינו: א. התובעת ילידת 1962, עלתה לארץ בשנת 1993. ב. התובעת עובדת כמורה לחינוך גופני וכן כמורה להתעמלות אומנותית, הן בבתי ספר בשעות הבוקר והן ברשת המתנס"ים בשעות אחר הצהריים. ג. בשעות הבוקר עובדת התובעת בשני בתי ספר - בית ספר "מעיין תורני אור אבנר" ובית ספר "שערי תורה". במסגרת עבודתה של התובעת עבדה התובעת החל משנת 2000 יומיים בשבוע בבית הספר "מעיין תורני אור אבנר" בקריית ים. כמורה, ביצעה התובעת גם תורנויות בהפסקות באותם יומיים בשבוע שבהם עבדה בבית הספר. התובעת העידה, כי היא מבצעת תורנויות אלה לסירוגין, אחת כתורנית בבניין וביום אחר, כתורנית חצר. בהתאם לעדות התובעת, היתה דרישה של מנהלת בית הספר, שלא יישארו ילדים בכתות במהלך ההפסקה הגדולה. ד. בניין בית הספר בקריית ים הינו בן שתי קומות, בקומת הקרקע - 4 כתות ובקומה שמעליה- 5 כתות. כאשר התובעת היתה תורנית בניין, היה באחריותה שלא יישארו ילדים באותן 9 כתות, ושהילדים יצאו לחצר. ה. התובעת בהיותה מורה להתעמלות, וכפי שמסרה, הן בהודעתה לחוקר (נ/4), והן בעדותה לפנינו (עמ' 2 ש' 30 לפרו'), היתה בכושר גופני טוב ולא היתה לה בעיה כלשהי לעלות מדרגות, וודאי לא כאשר המדובר בקומה אחת. התובעת מסרה בהודעתה לחוקר, כי היא משחקת עם הילדים משחקי כדור שונים, ולעיתים גם מחליפה שחקן בקבוצה, כאשר חסר שחקן, וככלל היא מבצעת עבודה פיזית, הן בבתי הספר והן ברשת המתנס"ים, שם היא מתרגלת תרגילים עם הקבוצות, שאף יוצאות לתחרויות בארץ ובחו"ל. ו. בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה (נ/1) ציינה התובעת, כי היתה מעורבת בהפסקה בעימות עם תלמידים אודות התנהגות בלתי נאותה, והיא אף נאלצה לרוץ ולעלות במדרגות, ובשיעור שלאחר מכן חשה כאבים בעין ימין ובראש, החלה לסבול מהקאות ואיבדה את הכרתה, תוך שחשה נימול ביד וברגל ופונתה באמבולנס לבית החולים. ז. ברישומים הרפואיים בסמוך לאירוע הנטען, אין התייחסות כלשהי להתרגזות או למאמץ חריג, עובר להתעלפות התובעת. ברישום מד"א של האמבולנס שפינה את התובעת נרשם: "הגענו לחולה כבת 49.5 במצב יציב לאחר התעלפות. ... לדבריה לאחר השיעור החלה להרגיש כאבי ראש ולאחר מכן התעלפה... " (עיין נ/5). ברישום מבית החולים בני ציון צויין: "בשעה 10:30 הופיעו כאבי ראש במצח משמאל ומסביב לעין שמאלית שהלכו והחמירהו, בהמשך חולשה כללי קשה, חושך בעיניים, התיישבה על כסא ואז התעלפה... בתעודה הרפואית לנפגע בעבודה שהוצאה לתובעת ע"י בית החולים בני ציון בתיאור התאונה: "לדברי החולה במהלך השיעור הרגישה כאבי ראש והתעלפה. הוזמן מד"א. הובאה לבית חולים." התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית, מדוע באף רישום רפואי אין אזכור להתרגזות על תלמידים, ותשובתה היתה שהיא לא ידעה שצריך לומר דברים אלה, והיא רק ציינה מה כואב לה ולא חשבה לציין למה זה קרה. ח. בהודעה לחוקר שנגבתה מהתובעת ב- 23.4.12, מסרה כי בעת היותה מורה תורנית בהפסקת האוכל שמתחילה בשעה 09:45, היא החלה לסרוק את הבניין על מנת לוודא שאף ילד לא נשאר בכתה ומשלא הבחינה בילדים, ירדה למטה. לאחר שירדה לקומת הקרקע שמעה רעש וצחקוקים, וחזרה למעלה לחפש מה מקור הרעש, ולא מצאה דבר ואזי, ירדה בחזרה במדרגות, אולם שוב שמעה צחוק מתוך הבניין והפעם, כאשר עלתה הבחינה ברעש מאחת הכתות ובשני ילדים שבורחים ועובדים לידה, כמו גם ב-3 ילדים שהתחבאו בתוך הכתה מתחת לאחד השולחנות. לדברי התובעת, הילדים שהתחבאו לה וברחו ממנה היו ילדים מכתה ב'. התובעת מסרה כי הורתה לילדים שהסתתרו מתחת לשולחן לרדת לחצר והיא אף צעקה עליהם, ושוב היא שמעה רעשים והפעם כשחזרה לקומה השניה, ראתה שני ילדים שמסתתרים בשירותים, ואף אותם היא הורידה למטה. מאחר והמנהלת לא היתה באותו יום, לא ניתן היה לשלוח את הילדים למנהלת. התובעת מסרה בהודעתה לחוקר, כי החלה לסבול מכאבי ראש, אולם היא נכנסה לשיעור לאחר ההפסקה, ופתאום חשה בכאב חד בעין, ונאלצה לשבת. באותה עת נכנסה מורה אחרת לאולם הספורט, מורה שהיתה צריכה לקחת ילדה מהשיעור לצורך השלמת חומר, ואותה מורה סייעה לתובעת לצאת מאולם הספורט והזעיקה את האמבולנס. התובעת נשאלה ע"י החוקר למה היא מייחסת את האירוע המוחי, ותשובתה היתה שהיא היתה עצבנית, מאחר ו: "זה היה דבילי לרוץ מליון פעם והתעצבנתי, לא היה אף פעם מקרה שהייתי צריכה להגיד לילדים כל כך הרבה פעמים וזה לא היה מבוצע". התובעת הודתה כי היא כועסת לעיתים בעבודה, אולם לטענתה לא היה לה מקרה כזה שבו היתה צריכה להורות לילדים מספר פעמים את אותו דבר. התובעת הודתה שהילדים שהתחבאו לא התנגדו לצאת איתה החוצה כאשר הורתה להם לעשות כן (עיין עמ' 3 ש' 29 לפרו'). בהתאם לעדות התובעת, היא לא סיפרה למנהלת ואף לא למאן דהוא אחר ביום האירוע או בסמוך לכך, על המקרה שקרה עם התלמידים (עיין עמ' 6 ש' 6-9 לפרו'). ט. מעדות התובעת עולה, כי המדובר בילדים קטנים בכיתה ב', אשר ביצעו מעשי שובבות, ולא התעמתו עם התובעת, כאשר תפסה אותם, לא מילולית ולא פיזית, אלא ירדו לחצר בעקבות הוראתה. י. מורה בבית הספר בשם טטיאנה גורדוזה (טניה) העידה לפנינו, ואף השיבה לחוקר הנתבע בשיחה טלפונית על שאלותיו, קודם למתן ההחלטה בעניינה של התובעת, במסגרת החקירה שערך הנתבע. מתמלול השיחה עם חוקר הנתבע (ת/2) עולה, כי מורה זו נכנסה לאולם הספורט לקחת תלמידה משיעור ספורט, וראתה שהתובעת אינה חשה בטוב וכאב לה הראש. אותה מורה העבירה את התובעת לחדר המורים והזמינה אמבולנס. העדה טטיאנה מסרה לחוקר הנתבע כי התחושה הלא טובה של התובעת היתה פתאומית וכי, כחצי שעה קודם לכן היא ראתה את התובעת בריאה ובסדר. בחקירתה של טטיאנה בבית הדין העידה עדה זו כי: "היא צריכה להוציא את כל התלמידים מהבניין, מכל הכתות להוציא את הילדים. לפעמים מגיעים לקומה השניה וקורה משהו בקומה הראשונה, והפוך. יכול להיות שהיה ילד בשירותים ולאחר מכן נכנס לכתה, זה ילדים". (עמ' 7 ש' 5-7 לפרו'). עדה זו אף העידה, כי גם לה היו מקרים של ילדים שהתחבאו לה בשירותים או בכתה, בעת שהיא היתה תורנית, וכי היא הוציאה את הילדים ובסוף הם ירדו למטה. (עיין עמ' 7 ש' 15 לפרו'). העדה אף העידה, כי יתכן שהילדים יורדים לקומה הראשונה, ומתחבאים שם. מעדות העדה עולה, כי אין המדובר במצב שהמורות לא מכירות וכי קורה שהמורה תופסת בקומה השניה את התלמידים ואומרת להם לרדת, והם עושים עצמם יורדים, ומתחבאים בקומה הראשונה. (עיין עמ' 7 ש' 25,26 לפרו'). העדה אף אישרה, כי ביום האירוע הנטען, התובעת לא סיפרה לה על אירוע מיוחד כלשהו שאירע לה עם התלמידים. יא. עדה נוספת שהעידה מטעם התובעת- גב' לודמילה ארנגולד, אישרה כי היא עצמה לא היתה תורנית בניין בתקופה הרלוונטית לתביעה, אלא רק בשנה האחרונה, וכי יש מקרים שהיא עולה לקומה השניה של בניין בית הספר ומוצאת שם תלמידים, ואזי היא מוציאה אותה החוצה וכי: "היו מקרים שביקשתי מילד לצאת החוצה ומצאתי אותו לאחר מכן מתחבא בקומה הראשונה או בשירותים. אני חייבת להוציא אותו החוצה מתוך השירותים, כדי שלא תהיה אלימות בתוך בית הספר, כי כל המורות בהפסקה" (עמ' 9 רישא לפרו'). העדה אף הבהירה, כי דברים כאלה של ילדים שמתחבאים, קורים לעיתים וכי המורות מודעות לכך, אם כי לפעמים הבעיה נפתרת בקלות ולפעמים פחות קל להתמודד עמה. 4. מחומר הראיות עולה בבירור, כי מההיבט הפיזי, וודאי שהתובעת לא נחשפה לאירוע חריג. המדובר בתובעת שהינה מורה להתעמלות, אשר רגילה לבצע פעילות פיזית מאומצת משמעותית יותר מעליית מדרגות של קומה אחת, ולו גם שלוש פעמים. ככל שהמדובר בהיבט הנפשי, לא התרשמנו כי המדובר באירוע בעל חריגות משמעותית. מעדויות שתי המורות הנוספות עולה, כי קורה, לא אחת, שילדים מתחבאים בבניין ולא יוצאים לחצר להפסקה, והמורות נאלצות להוציא אותם, ולעיתים הילדים גם מתחבאים למורות. התובעת לא הצביעה בעדותה על עימות חריג כלשהו עם הילדים. המדובר במעשי שובבות של ילדים קטנים (ילדים בכיתה ב') אשר קורים לא אחת בבית הספר בו לימדה התובעת ואינם חורגים משמעותית משגרת יום העבודה של המורים באותו בית ספר. גם בחינה סובייקטיבית של התייחסות התובעת לאירוע, צריכה להיתמך בנתונים אובייקטיבים על עימות כלשהו, ואלה לא קיימים. איננו סבורים כי התובעת בזמן אמת התייחסה לאירוע של הילדים שהתחבאו בתוך הבניין, כאירוע חריג. עניין זה לא נזכר בחומר הרפואי, והתובעת אף לא דיווחה על האירוע למנהלת או לחברותיה בזמן אמת. 5. לאור האמור לעיל, הגענו למסקנה כי התובעת לא הוכיחה קיומו של אירוע תאונתי חריג בתאריך 7.12.11, עובר לאישפוזה ודין תביעתה להידחות. 6. אין צו להוצאות. 7. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. דיני חינוךאירוע מוחיקטיניםמורים