תביעת מאמן במכון כושר לתשלום פיצויי פיטורים ופדיון חופשה

אלה העובדות הצריכות לעניין : התובע עבד כמדריך כושר בנתבעת מיום 1/6/04 ועד חודש אוקטובר 2010 ועיקר עיסוקו היה בהעברת שיעורי "ספינינג" לקבוצות. ביום 11/10/10 אירעה לתובע תאונת עבודה, כאשר במהלך שיעור ספינינג, בעת שרכב על אופניים הוא נחבל מפדל ונפגע בקרסולו. הנתבעת מילאה עבור התובע טופס בל / 250 והתובע נעדר מעבודה למשך מספר שבועות בהם קיבל דמי פגיעה מהמל"ל. במקביל, לצד התביעה למל"ל, החל התובע בהליכים לשם הגשת תביעה נזיקית נגד הנתבעת באשר לטענתו תחזוקת האופניים הייתה לקויה, וכתוצאה מכך נגרמה לו נכות קשה. על רקע כל אלה, כשבועיים לאחר התאונה, התייצב התובע אצל הנתבעת וביקש לשוב לעבודה פעילה. נמסר לו כי בנסיבות העניין, בטרם יוחזר לעבודה פעילה, עליו להציג אישור רפואי כי הוא כשיר לכך. אין חולק, כי בהמשך הדברים, ביום 22/11/10 התובע נפגש עם מנהל הנתבעת והציג בפניו אישור רפואי לקוני, לפיו הוא כשיר לשוב עבודה (זאת כאמור, כאשר במקביל התובע העלה בפני המל"ל ובפני חברת הביטוח טענות לפיהן הוא סובל מנכות קשה ומאי כושר). יאמר מיד, כי האישור שהציג התובע לנתבעת ביום 22/11/10 לא הוגש לתיק, ואולם אין חולק כי מדובר היה באישור סתמי, אשר לא התייחס לסוג העבודה של התובע כמדריך כושר, ולא פירט את מצבו הרפואי. בעדותו בפנינו הודה התובע כי לא היה מקום להשיבו לעבודה על סמך האישור שהציג: "באתי אליו לא פעם אחת פעמיים, זה היה בלית ברירה כי הייתי חייב לעבוד. אשתי לא עבדה ולא היו לנו משכורות. התחננתי אליו שיחזיר אותי לעבודה, יכול להיות שהוא צדק שהוא לא החזיר אותי. והמצאתי לו בסופו של דבר אישור של אורטופד שאני יכול לחזור לעבודה אבל לא היה דבר כזה, אסרו עלי לחזור לעבודה למרות שרציתי לחזור." מעדותו של מנהל הנתבעת (ראה עמ' 9 לפרוטוקול) עולה בבירור כי הנתבעת הייתה חשדנית ביחס לאותנטיות של טענות התובע לגבי מידת פגיעתו בתאונה. לטענת הנתבעת, התובע התבקש להמציא מסמכים רפואיים לעניין פגיעתו למזכירת הנתבעת, ולטענת מנהל הנתבעת, הוא הבין מהמזכירה שבדקה את המסמכים כי מדובר בפגיעה שטחית בלבד. על אף האמור, לאור הטענות שפורטו על ידי התובע ביחס למצבו הקשה לא ניתן היה להשיבו לעבודה סדירה מבלי שיציג אישור רפואי. נציין, כי לבית הדין לא הוגשו מסמכים רפואיים כלשהם ביחס למצבו הרפואי של התובע בסמוך לאחר התאונה. ממסמך רפואי מיום 22/12/10 (אשר נדמה כי נועד לצורך התביעה שהוגשה למל"ל, ולא הועבר לנתבעת) עולה כי לתובע נגרם קרע בגיד אכילס אשר נתפר בסמוך לאחר התאונה. עוד הוברר מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה כי בגין פגיעתו בעבודה, התובע הוכר על ידי המל"ל כבעל נכות צמיתה בשיעור 15%. מאידך גיסא אין חולק כי התובע חזר לעבודה כמאמן ספינינג במקומות עבודה אחרים ומכאן שאפשר שלא יכול היה להתפטר בדין מפוטר על רקע מצבו הרפואי. מכל מקום, בנסיבות שפורטו לעיל, לאור אי הבהירות ביחס למצבו הרפואי של התובע, ולכשירותו לשמש כמאמן כושר, בפגישה שהתקיימה ביום 22/11/10 הודיע מנהל הנתבעת לתובע כי האישור הסתמי שנמסר על ידו איננו מספק את הנתבעת, ולפיכך לא תוכל להשיב את התובע לעבודתו. ביום 2/12/10 שלחה ב"כ התובע (שהיא גם אשתו), מכתב לנתבעת, במסגרתו ציינה כי התובע הציג מסמך רפואי וביקש לחזור לעבודה וכי לנוכח סירובה של הנתבעת להשיבו לעבודה עליה לשלם לו פיצויי פיטורים (נספח א' לכתב ההגנה). ביום 5/12/10 השיב ב"כ הנתבעת (נספח ב' לכתב ההגנה) כי לדידו לא יתכן שהתובע יציג גרסאות סותרות בהליך הנזיקי ובהליך בפני המל"ל ובמגעיו עם התובעת, ולפיכך עמד על כך שהתובע ימציא אישור רפואי מפורט לפיו הוא כשיר לעבודה בחדר כושר וזאת כתנאי להחזרתו לעבודה. בסיום המכתב צוין : "אודה על קבלת תשובתך בהתאם האם מרשך מתכוון להמציא את האישור הרפואי הנדרש או לחילופין כי הוא בוחר להפסיק את עבודתו אצל מרשתי." נראה כי נערכה שיחה טלפונית בין ב"כ הצדדים שלאחריה השיבה ב"כ התובע במכתב בו חזרה בעיקרו של דבר על טענותיה לפיהן משלא מוחזר התובע לעבודה - הוא זכאי לפיצויי פיטורים. ביום 13/12/10 השיב ב"כ הנתבעת כי התובע לא המציא מסמך רפואי שיעיד כי הוא כשיר לשוב לעבודה כמדריך כושר, ולכן, כל זמן שלא יעשה כן, אין אפשרות להשיבו לעבודה, עוד הודיעה הנתבעת, כי ככל שלא ימציא מכתב המאפשר לו לשוב לעבודה כמאמן כושר, הנתבעת תראה בו כמי שהודיע כי הוא בוחר להפסיק את עבודתו אצל הנתבעת (נספח ד' לכתב ההגנה). כפי שכבר הזכרנו ביום 22/12/10 התובע ביקר במרפאה. בסיכום הביקור, נרשם כי התובע לא כשיר לעבודה פיסית למשך 3 חודשים. אישור זה, אשר נועד ככל הנראה לשרת את תביעתו של התובע למל"ל, לא הוצג לנתבעת בזמן אמת. ההפך הוא הנכון, במגעיו עם הנתבעת הוצג כאמור אישור הפוך, שלפיו הוא כשיר לעבודה. מכל מקום, התובע הוכר על ידי המל"ל כבעל נכות זמנית בשיעור 30% החל מיום 2/1/11 ועד ליום 30/4/11 ולאחר מכן - הוכר כבעל נכות צמיתה בשיעור 15% (האישורים צורפו לכתב התביעה). אין חולק כי לפחות בחודש ינואר - פברואר 2011, כשהסתיימה תקופת אי הכושר, התובע חזר לעבודה כמאמן ספינינג במכונים אחרים. התובע העיד כי במכונים אחרים הוא לא נדרש להציג אישור רפואי כתנאי לקליטתו לעבודה. הגם שעדותו של התובע בהקשר זה מעוררת סימני שאלה, בסופו של יום - היא לא נסתרה. במהלך חודש בפברואר 11 שוב פנתה ב"כ התובע לנתבעים (מכתב מיום 7/2/11 ומיום 17/2/11) בטענה כי משהחליטה הנתבעת שלא להשיב את התובע לעבודה, על אף שהמציא אישור רפואי, הרי שהתובע פוטר והוא זכאי לפיצויי פיטורים. במכתב מיום 17/2/11 אף צויין כי התובע עתיד לעבור ניתוח נוסף (בסופו של יום התובע לא עבר את הניתוח). ביום 17/3/11 (נספח ג' לכתב ההגנה) שלח ב"כ הנתבעת לב"כ התובע מכתב בו ציין כי על התובע לשלוח אישור ביחס למצבו הרפואי העדכני, על מנת שניתן יהיה לבחון את האפשרות להשיבו לעבודה. התובע, שלטענתו לא קיבל את המכתב, לא השיב לפניה. טענות הצדדים: התובע טוען כי בנסיבות המפורטות לעיל, משסירבה הנתבעת להשיבו לעבודה הרי שהוא פוטר והוא זכאי לפיצויי פיטורים. עוד טוען התובע כי מעולם לא שולמו לו דמי חופשה ולפיכך הוא זכאי לפדיון חופשה בגין כל תקופת עבודתו. עוד נטען, כי הנתבעת נהגה נגדו בחוסר תום לב, בעת שהתנתה את החזרתו לעבודה בביטול התביעה הנזיקית שהגיש נגדה. לטענת הנתבעת, טענותיו של התובע נגועות בחוסר תום לב, ומן הטעם הזה יש לדחותן. הנתבעת מכחישה כי התנתה את החזרתו של התובע לעבודה בביטול התביעה הנזיקית, באשר לטענתה תביעות נזיקין מוגשות נגדה כדבר שבשגרה ומטופלות על ידי חברת הביטוח שלה, ועם זאת לטענתה, לא ניתן היה לאפשר לתובע להעלות טענות עובדתיות סותרות בפני מעבידו ובפני חברת הביטוח והמל"ל. התובע הוא שבחר לסיים את עבודתו בנתבעת, משלא המציא אישור רפואי בעניין כשירותו, ולפיכך אינו זכאי לפיצויי פיטורים. עוד טוענת הנתבעת כי בהתאם להסכם העבודה שנחתם בין הצדדים (סעיף 6.1 להסכם) התובע אינו רשאי לצבור ימי חופשה שנתית לפדיון. התביעה לפיצויי פיטורים אין חולק כי הנתבעת לא מסרה לתובע הודעת פיטורים. מנהל הנתבעת טען כי לדידו, בנסיבות העניין לא היה מקום לפטר את התובע, לדבריו: "יש לי עובדים שנפצעו וקיבלו ביטוח לאומי מלא וישבו בבית ולא פיטרתי אותם ואחרי זה הם חזרו לעבוד עם אישור רפואי" מכאן, שיש לדון בטענת התובע, לפיה יש לראות בהתנהלות הנתבעת, אשר סרבה לקבל אותו לעבודה ללא אישור רפואי כמעשה פיטורים. לאחר שבחנו את מכלול הראיות שהובאו בפנינו, הגענו לכלל דעה כי בנסיבות המיוחדות של העניין דנן, ניתן לראות את סירובה של הנתבעת לקלוט את התובע לעבודה - כמעשה פיטורים, וזאת על אף שבנסיבות העניין התובע, בהתנהלותו הפתלתלה, לא הותיר בידי הנתבעת כל אפשרות לקלוט אותו חזרה לעבודה. נקדים ונבהיר כי מצבו הרפואי של התובע ומידת כשירותו לעבודה (בתקופת אי הכושר שהוכרה ולאחריה) לא הובררו בפנינו לאשורם. ככל שיש ממש בטענותיו של התובע לעניין מצבו הרפואי הקשה - לא הוברר מדוע לא ביקש להתפטר בדין מפוטר, תוך תמיכת טענותיו במסמכים רפואיים, באופן שהיה מזכה אותו ממילא בפיצויי פיטורים (מבלי שידרש להעלות טיעונים פתלתלים כאילו פוטר על ידי הנתבעת בעת שהתיצב לעבודה בתקופת אי כושר) ואולם אפשר שמדובר בטעות ביחס למצב המשפטי. יש גם קושי לקבל את התנהלות התובע, אשר במקביל להגשת תביעה לדמי פגיעה, במסגרתה טען לאי כושר מלא, הודיע למעבידו כי הוא כשיר לעבודה כמאמן כושר תוך שהציג אישור רפואי בידעו שהוא מסמך מטעה, שאינו משקף את המציאות. על אף האמור לעיל, בסופו של יום מהראיות שבפנינו עולה כי התובע התייצב אצל הנתבעת וביקש לשוב לעבודה. הנתבעת היא שהתנתה תנאים וסירבה לקבל את התובע לעבודה, עד שיתמלאו התנאים, וזאת גם לאחר שהתובע מיצה את תקופת אי הכושר. בנסיבות העניין, אנו סבורים כי ניתן לראות בהתנהלות הנתבעת, שסירבה להשיבה את התובע לעבודה בלא אישור רופא - מעשה פיטורים. אנו ערים לכך שהתובע "העמיד עצמו לרשות המעביד" בעיקר בעת שהיה בתקופת אי כושר (בסיום תקופת אי הכושר כבר לא הציע לחזור לעבודה). על אף הקושי הטמון בכך, בשים לב למכלול הנסיבות אנו סבורים כי יש לראות בכך מעשה פיטורים, גם אם בדוחק. נציין כי בענייננו התובע, שעבד בנתבעת למעלה מ-6 שנים, ביקש להיות מפוטר לאחר שנפגע בתאונת עבודה אצל הנתבעת ממנה נותר בעל נכות צמיתה בשיעור 15%. עוד נציין כי בנסיבות העניין, הנתבעת יכולה הייתה לאפשר לתובע להעביר שיעורי ספינינג כשהוא בישיבה (בחלוף תקופת אי הכושר), ואולם היא בחרה להימנע מכך. לנוכח כל האמור, אנו סבורים כי יש לראות את הנתבעת כמי שפיטרה את התובע מעבודתו. עם זאת, ומתוך שנתנו דעתנו לכך שמדובר בטענת פיטורים שהתקבלה בדוחק, אנו סבורים כי יש הצדקה להפחית מפיצויי הפיטורים שישולמו לתובע, בשים לב להתנהלותו הפסולה של התובע, אשר לא איפשר לנתבעת לבחון את מצבו הרפואי לאשורו, על מנת שתוכל להשיבו לעבודה סדירה (או לחילופין לקבל החלטה מושכלת בעניין פיטוריו). סעיף 17 לחוק פיצוי פיטורים קובע כדלקמן: 17. בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים. בהתאם לסעיף זה, עלינו לפנות לכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים (תקנון העבודה כפי שנחתם בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית; להלן- "תקנון העבודה"; ראו למשל דב"ע נו/28-3 רומן בני ברק (1988) בע"מ - יצחק פרנסיס, עבודה ארצי כרך כט (1) 124). ואולם הכללים שנקבעו בתקנון העבודה מנחים את בית הדין ואינם מחייבים אותו. סעיף 53 לתקנון העבודה קובע: "עשה עובד אחת מאלו: א. הפר משמעת באופן חמור; ב. גרם להכאות במפעל שתוצאותיהן חמורות; ג. גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה; ד. קלקל חומרים, מכשירים או מכונות במזיד; ה. בזבז חומרים בזדון; ו. מסר סודות המפעל (ראה סעיף 31 לעיל); ז. עישן במפעל או בחלק ממנו בו העישון קשור בסכנה והודע על כך לעובדים; ח. עבד במקום אחר ללא קבלת רשות מאת ההנהלה ויש בכך משום גרימת נזק למפעל; ט. עבד במקום אחר בתקופה בה נעדר מהעבודה מחמת מחלה או תאונה; י. עבר עבירה פלילית חמורה. יהיה צפוי: א. להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום; ב. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים; ג. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים." אין כל ספק כי דרישתה של הנתבעת כי התובע יציג אישור רפואי כתנאי להשבתו לעבודה סדירה היא דרישה לגיטימית בנסיבות העניין, וסירובו של התובע להמציא מסמכים רפואיים בסיום תקופת אי הכושר, תוך שהוא טוען כי פוטר בתוך תקופת אי הכושר, כאשר הנתבעת סירבה לקלוט אותו לעבודה עולה כדי הפרת משמעת חמורה, אשר איננה עולה בקנה אחד עם התנהלות בתום לב של עובד ויש בה כדי לשלול מהמעביד את הזכות לשקול את המשך העסקתו של התובע באופן מושכל בטרם תתקבל החלטה בעניינו. נזכיר כי לעניין שלילת פיצויי פיטורים יש לבחון את נסיבות המקרה בכללותן, לרבות ההקשר התעשייתי, חומרת הנזק שנגרם למעביד, ההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים, משך תקופת העבודה, טיב היחסים בין הצדדים במהלך השנים, מידת האמון ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה, תרומתו של העובד למפעל, וכל זאת תוך הבאה בחשבון כי פיטורים הנם עונש חמור כשלעצמם (ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה - בן ציון קליין, עבודה ארצי כרך לג (7) 28). בנסיבותיו של מקרה זה, לאחר שקילת השיקולים המפורטים לעיל, אנו סבורים כי כלל הנסיבות מצדיקות לשלול מהתובע שליש מפיצויי הפיטורים. בהתחשב בשכרו הקובע של התובע, אשר אין חולק כי הוא עומד על 2,572 ₪, ובתקופת עבודתו (שש שנים וארבעה חודשים), התובע זכאי לפיצויי פיטורים חלקיים בסך של 10,802 ₪. התביעה לפדיון חופשה התובע תבע 6,435 ש"ח בגין פדיון חופשה, באשר לטענתו מאז תחילת עבודתו לא שולם לו פדיון חופשה. הנתבעת טוענת כי בהסכם העבודה של התובע צויין במפורש כי לא ניתן לצבור ימי חופשה וכן מפנה לתלוש שכר מחודש יוני 2009 ממנו עולה כי שולם לתובע 1946.40 ₪ בגין "תמורת חופש", וכן תלוש שכר לחודש אוקטובר 2010 ממנו עולה כי בחשבון החופשה של התובע למועד סיום עבודתו צבורים יום וחצי חופשה (נ/1). ראשית, יש להבהיר כי הזכות לפדיון חופשה כמו גם לצבירתה המוגבלת, קבועה בחוק חופשה שנתית, תשי"א 1951 ולא ניתן להתנות עליה בהסכם העבודה. בסיום העבודה זכאי עובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת (עע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, מיום 8.10.07). על רקע האמור, התובע זכאי לפדיון חופשה בגין 50 ימי חופשה צבורה (14+14+16+6). התובע עבד כעובד שעתי בהיקפי משרה משתנים, ואולם בתביעתו ציין כי שכרו הממוצע עומד על 2,572 ₪ ועובדה זו איננה במחלוקת (התובע עבד בממוצע כ- 22 שעות בחודש, תמורת שכר שעתי בסך 120 ש"ח). על פי חישוב ערך יום חופשה לעובד שעתי (סעיף 10ב (2) לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951) ובהתאם לשכרו הממוצע של התובע - ערך יום חופשה עומד על סך 85.73 ₪. אשר על כן התובע זכאי היה לדמי חופשה בסך 4,286.3 ₪, כאשר מסכום זה יש להפחית את דמי החופשה ששולמו לתובע ביוני 09 בסך 1946.40. אשר על כן הנתבעת תשלם לתובע פדיון חופשה בסך 2,340 ש"ח. כללו של דבר בתוך 30 יום תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים הבאים: בגין פיצויי פיטורים 10,802 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה. בגין פדיון חופשה 2,340 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה. בשים לב לכך שהתובע לא היה מיוצג, הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום הוצאות משפט בסך 500 ₪. לא ישולמו הסכומים במועד, יתווספו עליהם הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. פיטוריםפיצוייםפדיון חופשהחדר כושר / מכון כושרפיצויי פיטוריםדמי חופשה שנתית