גמלת ניידות לחולי פוליו התובעת ילידת 1954, חולה במחלת הפוליו, מקבלת גמלת נכות כללית לפי דרגת אי כושר בשיעור 75% ומוגבלת בניידות בשיעור 80% לצמיתות. תביעה זו הוגשה לתשלום גמלת הניידות שנשללה מהתובעת לחודשים 9/2009 ועד 6/2010 ולחודשים 1-2/2011. כמו כן עתרה התובעת לביטול הקיזוז מקצבת הניידות ששולמה לה בחודשים 09/2011 עד 12/2012 בסך של 652 ₪ לחודש, חרף מתן צו כינוס לנכסיה ביום 15.9.11 במסגרת הליכי פשיטת רגל בבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 30.9.13 ניתן פסק דין חלקי בתיק דנן, ביחס לתשלום גמלת הניידות שנשללה מהתובעת לחודשים 9/2009 ועד 6/2010 ולחודשים 1-2/2011. באשר לתביעה להשבת הכספים שקוזזו מקצבת הניידות השוטפת נקבע, כי בית דין זה נעדר סמכות לדון בתביעה אל נוכח צו הכינוס שניתן ביום 15.9.12 בבית המשפט המחוזי בחיפה (פש"ר 19754-08-11). יחד עם זאת ובטרם העברת התיק, ניתנה לנתבע שהות לשקול את עמדתו בשנית, תוך הפנייתו להכרעת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (בש"א 4148/07 (בתיק פש"ר (ב"ש) 9540/06) חזן מירב נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 23.7.07, השופטת רחל ברקאי, להלן - עניין מירב חזן), ולפיה נקבע כי מרגע שניתן צו כינוס לא היה רשאי הנתבע להמשיך לקזז את חובה של התובעת מקצבת הילדים ומדמי אבטלה שקיבלה, עבור חוב שנוצר עובר לצו הכינוס. ביום 30.10.13 הודיע הנתבע כי הוא נותר בעמדתו משנסיבות המקרה שונות לדעתו מנסיבות המקרה בעניין מירב חזן אשר עסק בקיזוז חוב קצבת ילדים ודמי אבטלה ואילו בענייננו מדובר בחוב הלוואה עומדת שהנתבע רשאי וזכאי לשיטתו לקזז בהתאם להוראת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן - פקודת פשיטת הרגל). הנתבע ביקש לשוב ולהדגיש, כי הפסקת הקיזוז והסדר התשלומים עם התובעת משמעו בהכרח הפסקת זכאותה לקצבת הניידות לחלוטין בתקופה הרלבנטית, כפי שנטען בסיכומים מטעמו. בהחלטתנו מיום 30.10.13 הועברה התביעה בעילה הנ"ל לדיון בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 5.11.13 קבעה השופטת ישראלה קראי-גירון בהחלטתה, כי משניתן ביום 18.12.12 פסק דין המכריז על התובעת כפושטת רגל ופוטר אותה לאלתר מחובותיה, אין מניעה להמשיך את ברור הסוגיה בפני בית הדין לעבודה שעה שההליך שנוהל בפני בית המשפט המחוזי הסתיים זה מכבר. בית המשפט המחוזי לא התייחס לשאלת תחולתו של סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. נוכח החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה לתובעת ביום 13.11.13, בהתאם לבקשתה, האפשרות להשיב לתגובת הנתבע. בתגובתה נטען, כי טענת הנתבע לפיה תיקון "טעותו" בדמות הפסקת הקיזוז מקצבת התובעת יביא בהכרח לשלילה המוחלטת של קצבת הניידות לה היא זכאית - הינה חסרת תום לב ואין לה כל בסיס, הואיל והוראת הדין אינה מאפשרת לתובעת, בהיותה תחת צו הכינוס, להגיע להסדרים עם נושים מחוץ להליך פשיטת הרגל, כאשר הנתבע הינו נושה ככל נושה אחר בסוגיה זו. לפיכך, הטענה כי הימנעות התובעת מלהגיע להסדר תשלומים עם הנתבע תיתן בידי הנתבע את הזכות לבטל את תשלום הקצבה לתובעת, הינה אבסורדית בנסיבות העניין. התובעת ביקשה להסב את תשומת הלב להבדל המהותי בין מצב בו מבוטח חב בגין הפרת הסכם הניידות שעה שהוא תחת צו כינוס, כבענייננו, לבין מבוטח שחב בגין הפרת הסכם הניידות ואינו תחת צו כינוס, כאשר אין חולק כי החוב לנתבע הינו חוב בר תביעה בהליך פשיטת הרגל וצו ההפטר פוטר את המבוטח אף מחובו זה. דיון והכרעה בחודש 05/2011 כאמור, חתמו הצדדים בהתאם לבקשת התובעת על הסדר חוב, לפיו יקוזז חובה של התובעת מקצבת הניידות השוטפת ששולמה לה באותה עת. ביום 15.9.11 ניתן לתובעת צו הכינוס ורק ביום 19.12.12 ניתן צו ההפטר, כאשר ממועד מתן צו הכינוס ועד למועד קבלת צו ההפטר, המשיך הנתבע לקזז מקצבת הניידות שקיבלה התובעת סך 652 ₪ לחודש, בהתאם להסדר שגובש בין הצדדים עובר למתן צו הכינוס. אין חולק בענייננו, כי המדובר בחוב הלוואה עומדת שהתגבש עובר למתן צו הכינוס. בספרם של דר' שלמה לוין והנשיא גרוניס (פשיטת רגל, מהדורה שלישית, עמ' 118) נכתב על תוצאותיו של צו הכינוס כדלקמן: "הפקודה קובעת כי "משניתן צו כינוס... לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר-תביעה, ולא יפתח שום נושה בתובענה או הליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שייראה לקבוע." ההוראה האמורה מתייחסת להליך תלוי ועומד בעת מתן צו הכינוס והן להליך שנושה מעוניין לנקוט אחר מתן הצו. ההוראה מכוונת להשיג מספר מטרות: (א) למנוע פגיעה בעקרון השוויון בין נושים. כך למשל, לא יתכן שנושה (שאינו נושה מובטח) ימשיך בהליכי הוצאה לפועל, ויקבל את מלוא חובו, בעוד שהנושים האחרים יסתפקו בדיבידנד, לאחר שתביעות החוב שלהם תאושרנה."..." ניכרת חשיבות רבה לעקרון השוויון בין הנושים, כפי שהיטיב לעמוד עליה כב' השופט א' רובינשטיין בע"א 3760/03 עזר עמרן נ' עו"ד מיכה צמיר, נאמן, כונס הנכסים הרשמי, מיום 24.2.05: "א. על השוויון זו לשונו של סעיף 76 לפקודת פשיטת הרגל, שכותרתו "שוויון בתשלום חובות": "תביעות שהוכרו לפי פקודה זו ישולמו, בכפוף להוראותיה, בשיעור שווה לפי סכומים ובלי כל העדפה". סעיף זה - כדברי המחברים ש' לוין וא' גרוניס (פשיטת רגל מה' שניה, ס' 127 ע' 151) - מבטא את עקרון השוויון בין הנושים. כותבת המחברת צ' כהן לעניין פירוק חברות: "העדפה קיימת כאשר הנושה מוצג במצב טוב יותר מזה שבו היה צריך להיות לפי סדרי העדיפויות ... משמעות הדבר, העמדתו של הנפגע המועדף במצב טוב יותר על חשבון הנושים האחרים" (צ' כהן (2000) פירוק חברות ס' 12.38, ע' 410). ראו גם דברי סגן הנשיא גינת בפש"ר (חיפה) 66/02 רגיס בע"מ נ' הנאמן על דן הולידר בע"מ (טרם פורסם), אף כאן בהקשר של חברות, אך פשיטא שעקרון השוויון חד הוא: "העדפת הנושים יכולה להתבטא לא רק בתשלום בפועל של כספים לידי נושה, אלא אף בשדרוג מעמדו של הנושה בסולם הנשיה" (מובא אצל אליעזר וולובסקי, כונס נכסים בדיני החברות (מהדורה שניה), זיו וולובסקי (עורך), ס' 281 ע' 411-410). 2. כאמור, טענות המערער המעוגנות בסעיף 98 לפקודה אין מקום לקבלן, שכן סעיף זה עניינו בתקופה המיידית שקדמה לפשיטת הרגל. 3. ואכן, תכליתו של סעיף 76 מעוגנת בצוי ההגינות. דיני פשיטת הרגל - וכן הפירוק - בנויים כך, שעל הנושים מאותה דרגת קדימות לקבל דיבידנד או פיצוי בשווה. כדברי פרופ' צ' כהן, "הכלל היסודי בחלוקת הנכסים בפירוק (והוא הדין לפשיטת רגל - א"ר) הוא כלל השוויון. כלל זה משמעותו, כי הנושים זכאים להתחלק באופן שווה במסת הנכסים העומדת לחלוקה. כלל זה מבוסס על אדנים אתיים, ולפיהם הצדק מחייב התייחסות שווה לנושים" (פירוק חברות, ע' 513). ולהלן "... בהעדר הוראה מפורשת המקנה עדיפות לנושה מסוים, אין ניתן להעדיפו על נושים אחרים" (שם, ע' 574; וראו גם שם בע' 673-672)." נסיבות דומות למקרה שלפנינו, נדונו כאמור בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין מירב חזן, כאשר באותו המקרה קיזז הנתבע סכומים מקצבת ילדים ודמי אבטלה שהתובעת היתה זכאית לקבל כנגד חובות שנוצרו על שמה עובר למתן צו הכינוס נגדה. באותו עניין, דחתה השופטת את טענות הנתבע בדבר זכאותו לקזז את החוב מכח הוראות הסעיפים 311 ו- 315(1) לחוק, תוך שנפסק כדלקמן (מפאת חשיבות הדברים ונפקותם לענייננו, יובאו להלן במלואם): "הוראת סעיף 311 לחוק הביטוח הלאומי, יחד עם הוראת סעיף 86 לפקודת פשיטת הרגל, אכן קובעת כי הגמלה הינה מסוג הנכסים שאינם עומדים לחלוקה לנושים וזאת מכוח מטרה סוציאלית שלא לפגוע באמצעי מחיה מינימאליים אותם מעמיד המוסד לביטוח לאומי לאדם אשר הוכרז כפושט רגל. אך אין בנמצא כל הוראה כי חוב למוסד לביטוח לאומי אינו חוב בר תביעה או כי זכותו עדיפה על פני נושה אחר בהליכי פשיטת רגל. הוראת סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל קובעת מפורשות כי: "משניתן צו כינוס... לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר תביעה ולא יפתח שום נושה בתובענה או בהליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט." אין מחלוקת כי למוסד לביטוח לאומי חוב בר תביעה אשר נוצר טרם מתן צו הכינוס. גם אין חולק כי הגמלאות אותם מקבלת החייבת אינן מוקנות לנאמן. יחד עם זאת, גם הכנסה שלגביה נקבע במפורש כי ידו של הנאמן לא תשיגנה, ניתנת לפיקוחו של בית המשפט בהליכי פשיטת רגל. משמע כי לא יכול שתינתן עדיפות לנושה אך בשל הטעם כי הגמלה אותה הוא משלם לחייב אינה מוקנית לנאמן. אם לנושה זה תביעת חוב כנגד החייב נדרש הוא, בדומה לכל נושה אחר, להגיש תביעת חוב ולברר את עינינו ככל נושה אחר בפני בית משפט של פשיטת רגל ולא יכולה לקום לו זכות קיזוז עודפת על פני נושה אחר. כך גם אין לומר כי חוק הביטוח הלאומי הינו חוק ספציפי אשר הוראותיו גוברות על הוראות פקודת פשיטת רגל הבאה להסדיר את נושא חובותיו של החייב כלפי נושיו על סוגיהם השונים. סעיף 315(1) לחוק הביטוח הלאומי מאפשר את הניכוי בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות העניין. "בנסיבות העניין" משמע- כאשר ניתן צו כינוס לנכסי החייבת אין המוסד לביטוח לאומי רשאי עוד להמשיך בהליכי גביה לגבי חוב נטען ועליו להחזיר את הכספים אותם גבה שלא כדין ולהגיש תביעת חוב לכונס הנכסים. קבלת טענותיו של המוסד לביטוח לאומי תביא למצב בלתי אפשרי בו ינהג המוסד לביטוח לאומי מנהג בעלים ועל פי שיקול דעתו יקזז מן הגמלאות המשולמות על פי דין לחייב בפשיטת רגל סכומים אותם חייבים החייבים פושטי הרגל. קבלת עמדתו של המוסד לביטוח לאומי אף תביא לפגיעה בעקרונות היסוד העומדים בבסיס הרציונל של הליכי פשיטת הרגל והוא מעמדם השוויוני של הנושים אל מול מאגר נכסיו של החייב ממנו מבקשים הם לגבות את חובם ומתן זכות עדיפה למוסד או גוף המשלם כספים באופן סדיר לחייב, היכול לכאורה לקזז את חובו מתשלומיו, על פני נושים אחרים הממתינים לכספי החוב. אין שונה הדבר מתשלום שכר של מעביד אשר טוען לקיזוז או לניכוי החזרי הלוואה שנתן לעובד. אין זכותו עדיפה על פני נושים אחרים ואין מעמדו כמשלם יכולה להעמיד אותו במצב של יתרון על פני האחרים. 6. לאור כל האמור לעיל ומכל הטעמים דלעיל, דין הבקשה להתקבל. למוסד לביטוח לאומי אין כל זכות עודפת על פני הנושים האחרים ואין הוא יכול לקזז מן הגמלאות המשולמות את חובה הנטען של החייבת כלפיו, חוב אשר התגבש ערב מתן צו הכינוס. לפיכך, יחזיר המוסד לביטוח לאומי לחייבת את הכספים אותם קיזז שלא כדין." קביעות מפורטות אלה נכונות וישימות גם בנסיבות העניין שלפנינו. בענייננו מסתמך הנתבע בקיזוז הסכומים על הוראת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, שכותרתה: "אשראי הדדי וקיזוז", הקובעת כדלקמן: "(א) היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס ובין הבא לתבוע חוב מכוח הצו, ייערך לפיהם חשבון על המגיע מכל צד למשנהו, הסכום המגיע מצד אחד יקוזז כנגד המגיע מהצד האחר ויתרת החשבון, ולא יותר, ייתבע או ישולם, לפי הענין; הוראות סעיף זה לא יזכו אדם בקיזוז כנגד נכסי החייב אם בשעה שנתן אשראי לחייב ידע שהחייב עשה מעשה שאפשר היה להשתמש בו להגשת בקשת פשיטת רגל נגד החייב ביום שהוגשה בקשה שעל פיה הוכרז פושט רגל. (ב) הקביעה מה הם העסקים הניתנים לקיזוז לפי סעיף זה תיעשה לפי מצבם ביום שבו ניתן צו הכינוס." בספרם של המחברים ש' לוין וא' גרוניס (פשיטת רגל, מהדורה שלישית, עמ' 241-242 והאסמכתאות שם) צוין כדלקמן: "סעיף 74 לפקודה מקנה, בתנאים מסוימים, זכות קיזוז אוטומטית, כך שאלמוני לא יידרש לפרוע את חובו ולקבל כנגד זאת דיבידנד, ככל נושה אחר, בגין החוב שפושט הרגל חב לו. ההוראה הכלולה בסעיף 74 לפקודה הופכת למעשה את אלמוני למעין נושה מובטח. החוב המגיע לאלמוני נפרע על דרך קיזוז, בעוד שנושיו הרגילים האחרים של פלוני יהיו חייבים להסתפק בדיבידנד." בפסיקה אליה הפנתה התובעת בבקשתה מיום 25.11.12 (ע"א 2146/06 אריה ברק נ' עו"ד ברוך אבוקרט - מפרק, מיום 18.11.10) פורטו התכליות לזכות הקיזוז במצב של חדלות פירעון החייב, תוך שצוין, בין היתר, כדלקמן: "... עם זאת דומה, כי מכל התכליות שנמנו בפסיקה להבהרת הרציונל לזכות הקיזוז במצב של חדלות פרעון, החשובה והמוצדקת שבהן היא זו שנועדה להבטיח את מערכות היחסים ההדדיות ההדוקות בין הנושים "הקטנים" - ספקי מצרכים, שירותים ואשראי - לבין הגורם העיסקי, המאפשרים את פעילותו השוטפת היומיומית, ומאפשרים לו לשרוד גם בתקופות של משבר כלכלי. הנושים הקטנים, המצויים בקשר עיסקי שוטף עם הגורם העיסקי, הם, על פי רוב, ספקים חיוניים של חומרי גלם, מצרכים ושירותים, המספקים לגורם העיסקי את "החמצן" הנדרש לתפקודו היומיומי. בלעדיהם, פעילותו העיסקית השוטפת נפגמת. כאשר מדובר בספקים חיוניים מסוג זה, קיים אינטרס כלכלי ברור שהקשר הרציף שלהם עם הגורם העיסקי ימשך ללא הפרעה גם בתקופות של אי יציבות כלכלית. קשר רציף כזה עשוי להציל את הגורם העיסקי מהתמוטטות. הוא חשוב לגוף העיסקי וחשוב לספקים, אך אלה האחרונים זקוקים לבטחון כי מהלך העסקים ההדדי בינם לבין הגורם העיסקי לא יביאם אל עברי פי-פחת. במערכות יחסים עיסקיות מסוג זה לא נהוג לקחת בטחונות, ולכן זכות הקיזוז העומדת לנושים מסוג זה, המקיימים מערכת יחסים עיסקית הדדית שוטפת עם הגורם העיסקי, מספקת את התשובה המשפטית לאינטרס הכלכלי המשותף לגורם העיסקי ולנושים אלה גם יחד." מקובלת עלינו טענת התובעת בסיכומיה כי אין הנתבע נמנה עם הגופים עליהם מנסה הוראת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל להגן. לפיכך, בשים לב לפרשנות שיש ליתן להסכם הניידות ולתכליתו וכן בשים לב לרציונל העומד בבסיס זכות הקיזוז המעוגנת בסעיף 74 לפקודה, וכאמור בפסק דינה של כב' השופטת ברקאי כי "למוסד לביטוח לאומי אין כל זכות עודפת על פני הנושים האחרים ואין הוא יכול לקזז מן הגמלאות המשולמות את חובה הנטען של החייבת כלפיו, חוב אשר התגבש ערב מתן צו הכינוס" - אנו קובעים כי משעוכבו כל ההליכים מכל סוג שהוא כנגד התובעת במסגרת צו הכינוס שניתן לה ביום 15.9.11, ומשלא שוכנענו בזכאות הנתבע לקיזוז הסכומים מכח הוראת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, אנו סבורים כי מנוע היה הנתבע להמשיך בגביית חובו על דרך הקיזוז בחודשים 09/2011 עד 12/2012. כפועל יוצא מכך, על הנתבע להשיב לתובעת את הכספים אותם קיזז בין החודשים 09/2011 עד 12/2012 שלא כדין. סוף דבר על יסוד האמור לעיל, ובנוסף לפסק הדין מיום 30.9.13, ישיב הנתבע לתובעת את הכספים שקוזזו מקצבת הניידות השוטפת ששולמה לה בחודשים 09/2011 עד 12/2012, תקופה בה עוכבו כל הליכי הגבייה כנגדה במסגרת צו הכינוס מיום 15.9.11. משיוצגה התובעת על ידי עורך דין במינוי הלשכה לסיוע משפטי, אין מקום לפסיקת הוצאות בתיק. ניידותפוליו