בקשת הנאשמים להורות על ביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מהצדק, להורות על היעדר הרשעתם של הנאשמים בהתאם לסעיף 192 לחסד"פ. טענות הנאשמים בתמצית כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין העסקת עובדת זרה שלא כדין מבלי שהוסדר לה ביטוח רפואי (להלן - "העובדת"). לטענת הנאשמים, הם הלינו את העובדת בביתם כטובה אישית, בתמימות ומתוך שיקולים הומאניים, וזאת לבקשתה של חברה משותפת של הנאשמת 1 ושל העובדת. עוד טוענים הנאשמים, כי מדובר על תקופת הלנה קצרה בת חודשיים, ביודעם כי העובדת אוחזת בכרטיס טיסה ליום 01.10.11, היינו כחודשיים מהמועד בו החלו להלינה בביתם. הנאשמים טוענים, כי בנסיבות המקרה, הגשת כתב האישום כנגדם היתה בניגוד לנהלי המאשימה בזמנים הרלוונטיים, באשר ההנחיות היו כי אין המדובר בעבירה בעלת אופי פלילי מובהק, ועל כן מדובר בנקיטת הליך מנהלי בלבד. עוד טוענים הנאשמים, כי בזמנים הרלוונטיים לביצוע העבירה המיוחסת להם, הם נעדרו כל מחשבה פלילית, שכן סברו, בהסתמך על הכתוב בדרכונה של העובדת, כי היא רשאית לעבוד בישראל. מכאן, שהיסוד הנפשי, שהנו אחד מיסודות העבירה הפלילית, אינו קיים. לחילופין, עותרים הנאשמים לכך שככל שבית הדין לא יראה לנכון להורות על ביטולו של כתב האישום, תישקל האפשרות של היעדר הרשעה, בהתאם להוראותיו של סעיף 192א לחסד"פ. טענות המאשימה בתמצית המאשימה בתגובתה טענה, כי כתב האישום הוגש על תשתית ראייתית הקיימת בתיק והנו תוצאה של מדיניות רשות התביעה ועצמאותה. עוד הטעימה, כי טרם הגשת כתב האישום נרשמו נימוקים להגשתו באופן יזום בהתאם לסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, וכי כתב האישום הנו אחד מיני רבים שהוגשו כנגד נאשמים אחרים בעבירות דומות. לעניין הפעלת הסמכות להגיש כתב אישום יזום, הפנתה המאשימה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה וטענה, כי במקרה דנן מתקיימים התנאים שנקבעו להגשת כתב אישום חלף נקיטה בהליך מנהלי. עוד הבהירה, כי העבירה המיוחסת לנאשמים נופלת בגדר שלושה מתוך ארבעה סעיפים שבחלופות סעיף 5 להנחיות. לעניין ביטול כתב האישום מטעמים של הגנה מן הצדק, טענה המאשימה, כי, בהתאם לפסיקה, מדובר בצעד קיצוני השמור למקרים חריגים בלבד וכי אין זה המקרה שבפנינו. דיון והכרעה אקדים ואציין, כי לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת מן הטעמים המפורטים להלן. העבירות המיוחסות לנאשמים אכן נקבעו כעבירות מנהליות, אך לגביהן קיים הסדר מיוחד, לפיו ניתן להגיש בגינן כתב אישום. מפאת חשיבותו, נביא את סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות כלשונו: "קביעת עבירה כעבירה מנהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס". בית המשפט העליון עמד על כך שפרשנות ראויה של הוראות חוק העבירות המנהליות מחייבת, כי בכל הנוגע לעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, דרך המלך תהיה - נקיטת הליך מנהלי, ואילו החלטה של תובע להגיש כתב אישום תהיה החריג לכלל . לעניין הטענה להגנה מן הצדק הוראות סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 מעגנות את הטענות המקדמיות אותן רשאי נאשם לטעון ובין היתר - (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". במסגרת סעיף זה נטענת טענת הגנה מן הצדק, שהוכרה בפסיקה והמאפשרת לבית הדין לבטל כתב אישום כאשר הגשתו או בירורו אינם עולים בקנה אחד עם קיומו של הליך פלילי ראוי והוגן. אמת המידה לתחולת דוקטרינת הגנה מן הצדק הותוותה במסגרת ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ (31.03.2005), שם קבע בית המשפט העליון מבחן תלת שלבי- א. בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו; ב. בשלב השני על בית המשפט לבחון האם בקיום ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות; ג. בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום. בית המשפט העליון הדגיש כי - "מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". בע"פ 3672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל,[] (ניתן ביום 21.10.07) חזר בית המשפט העליון וקבע, כי טענת הגנה מן הצדק הייתה ונותרה טענה שיש לקבלה במקרים חריגים בלבד. פסיקה זו אומצה על ידי בית הדין הארצי בע"פ 14/07 מדינת ישראל נ' הום סנטר (מיום 22.11.07) (להלן: פרשת הום סנטר) ולאחרונה בע"פ 25249-05-10 מדינת ישראל נ' עלי עלייאן (מיום 7.3.11) שם נקבע: "טענת הגנה מן הצדק הינה טענה קיצונית המתאימה למקרים מיוחדים בהם עצם קיומו של ההליך הפלילי כרוך בעיוות דין ופגיעה בתחושת הצדק עד כדי הצדקה לביטולו של כתב האישום בלי לדון בו לגופו. מעצם טיבם של דברים, קשת המקרים בהם ניתן לשקול קבלת טענת הגנה מן הצדק מוגבלת והיא תחול במצבים בהם עצם קיומו של ההליך פוגע בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם להליך תקין". בקשר לאכיפה בררנית קבע בפסיקת בית המשפט העליון בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע ואח'; פ"ד נג(3) ,304,289 (להלן: עניין זקין) כי: "אכן, רשות מנהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מנהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך חזקה זאת. הדעת נותנת כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את החזקה ולהוכיח אכיפה בררנית. ראשית, הדעת נותנת כי בדרך-כלל רשות מנהלית, שיש לה סמכות לאכוף את החוק, תפעיל את הסמכות על יסוד שיקולים ענייניים לאור מטרת החוק. שנית, גם במקרה שבו קיים חשד בדבר אכיפה בררנית, בדרך-כלל קיים קושי להוכיח כי הרשות המנהלית הפעילה את הסמכות לאכוף את החוק על יסוד שיקול זר או להשגת מטרה פסולה. אולם, במקרה הנדיר, שבו ניתן להוכיח אכיפה בררנית, מן הראוי שתהיה לכך נפקות משפטית." (עמ' 306) במקרה דנן, התרשמתי, כי השיקולים להגשת כתב האישום נשקלו ע"י המאשימה בזמן אמת וכתב האישום היזום הוגש בהתאם להנחיות, ולא בחריגה מהסמכות הנתונה לרשות הרלוונטית להגיש כתבי אישום יזומים. לטענת היעדר יסוד נפשי, הרי שההחלטה בעניין זה לא יכולה להתקבל אלא לאחר שבית הדין ישמע ראיות. ברי, כי לעת הזו, אין בידי בית הדין כלים כלשהם כדי להכריע בסוגיה. כך או כך, נסיבותיו הפרטיות של המקרה, יישקלו ע"י המותב שידון בתיק הן לעניין עצם ההרשעה והן במסגרת הטיעונים לעונש, ככל שהנאשמים יימצאו חייבים בדין. ולבסוף, בנוגע לבקשתם החלופית של הנאשמים, כי בית הדין ישקול היעדר הרשאה, הרי שבקשה זו מקדימה את זמנה, באשר שיקול כאמור לא נעשה אלא לאחר ובכפוף לכך שנאשם הודה בעבירות המיוחסות לו, וזאת כאמור טרם קרה בענייננו. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית ודיון ההקראה יתקיים במועדו. לאור סמיכות הזמנים בין מתן ההחלטה למועד הדיון, ככל שהנאשמים חפצים בכך, והואיל והם מיוצגים, רשאים הם לבקש פטור מהתייצבות בהתאם לסעיף 128(2) לחסד"פ. משפט פליליביטול כתב אישום