נדחתה תביעתו של המערער להכיר באירוע מוחי כתאונת עבודה

נדחתה תביעתו של המערער להכיר באירוע מוחי בו לקה ביום 17.12.06 כתאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995. עיקר העובדות ופסק דינו של בית-הדין האזורי: 2. המערער, יליד 1965, עבד כשכיר בחברת "תעשיות רדימיקס ישראל בע"מ" (להלן גם החברה) העוסקת בייצור בטון, בתפקיד של סדרן עבודה, ועבד 6 ימים בשבוע במשך 10-12 שעות ביום. במסגרת תפקידו הוא קיבל הזמנות טלפוניות באמצעות כארבעה קוים טלפוניים, מכשיר קשר וטלפון נייד. כמו כן הוא היה מופקד על הזמנות ושקילת המשאיות לפני עזיבת המפעל, עמד בקשר עם לקוחות ונהגים, ועבודתו התנהלה תוך כדי לחץ ושיחות קולניות ואף צעקות. בתקופה שקדמה ליום האירוע, לאחר מלחמת לבנון השניה, החברה היתה בלחץ עבודה הולך וגובר בשל עליה ניכרת בכמות ההזמנות, ובעבודתו של המערער נוצר לחץ וקושי ביכולת תפקודו. ביום 17.12.06, במהלך עבודתו, המערער חש לפתע בכאבי ראש, סחרחורת וחולשה כללית בעיקר בצד ימין של הגוף. הוא פונה לבית חולים ואובחן כמי שסובל מאירוע מוחי. תביעתו של המערער למוסד לביטוח לאומי (להלן גם המוסד) לתשלום דמי פגיעה נדחתה בהודעת פקיד התביעות מיום 30.4.07 מהנימוק כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה שהביא לאירוע המוחי. בהודעה נכתב כי מאמץ ומתח ממושך אינם בבחינת אירוע תאונתי. מכאן תביעתו לבית הדין האזורי. 3. בבית הדין האזורי טען המערער כי במשך שבועיים קודם לאירוע הוא היה נתון תחת לחץ ועומס בעבודה שהלכו וגברו עד ליום האירוע, שהיה יום עמוס במיוחד ביחס לעבודתו הרגילה וביחס לעבודתו בשבועיים קודם לכן. על פי הטענה, ביום האירוע הוא עבד תחת עומס ולחץ לא רגיל בשל ריבוי טלפונים מלקוחות שכללו שיחות קולניות, ויכוחים וצעקות. המוסד טען מנגד כי בגרסתו של המערער בפני חוקר המוסד לא נמסר על לחץ חריג בעבודה ביום האירוע, וכי גם מתצהיר העד מטעם המערער, מר עינב, לא עולה תיאור של אירוע חריג בעבודה. 4. בית הדין האזורי בפסק דינו דחה את התביעה וקבע כי לא אירע למערער ביום 17.12.06 אירוע חריג בעבודה. בית הדין האזורי התבסס על דברי המערער בפני חוקר המוסד ועל תצהירו, מהם עולה כי מתיאור עבודתו היום יומית של המערער מפיו, עבודתו השגרתית והרגילה, לפחות כחודשיים לפני יום האירוע, היתה כרוכה בלחץ ועומס במהלך כל שעות היום, והוא ניהל שיחות טלפון בצעקות ועצבים כלשונו. נקבע כי על פי גרסת המערער כפי שהובאה בפני חוקר המוסד הלחץ בעבודה ביום האירוע היה גדול כמו בשבועיים שקדמו לכך. עוד נקבע בפסק הדין כי בעדותו בפני בית הדין המערער חזר על גרסתו לפיה ביום האירוע היה לחץ גדול באופן מיוחד, אך לא הצביע על קושי או לחץ חריג ולא הביא ראשית ראיה להוכחת גרסתו, לרבות אי זימון לעדות של חבריו לעבודה ששהו עמו בחדר הבקרה. כן צוין כי העד מטעם המערער, מר עינב שהיה מנהלו הישיר באותה עת, מסר כי תקופת הלחץ בעבודה התפרשה על חודשיים ויום האירוע לא היה חריג. כמו כן אין עדות ברישומים הרפואיים על אירועים והתרחשויות בעבודה. מכאן הערעור שלפנינו. 5. הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991. עיקר טענות הצדדים בערעור: 6. המערער טוען בפנינו כי הוא פירט בהרחבה את האירוע החריג שאירע בעבודתו ביום 17.12.06 בתצהירו ובעדותו, בגרסה שתאמה את הגרסה שנמסרה קודם לכן לחוקר המוסד. על פי הטענה, בעבודתו היתה תקופה של שבועיים שהתאפיינה בלחץ, אך ביום האירוע הלחץ הגיע לשיאו בשונה מעבודתו הרגילה גם בשבועיים שקדמו לכך, לחץ שהתבטא בעומס חריג, תלונות ויכוחים וצעקות עם לקוחות. כן נטען כי מר עינב העיד שהיה לחץ שהלך והתגבר, וכמו כן יש לבחון את קיומו של הדחק הנפשי באופן סובייקטיבי. המערער מציין כי לא היה ניתן להביא ראיות אובייקטיביות לכך, ולכן יש להסתפק מהתיאור שהציג. בנוגע למסמכים הרפואיים נטען כי יש לקבל את הסברו של המערער באשר לעובדה שלא מסר לרופאיו על קיומו של לחץ בעבודה, ולפיו הוא היה על סף עילפון וללא כושר התבטאות. 7. המוסד מנגד טוען כי יש לדחות את הערעור ולהותיר על כנו את פסק דינו של בית הדין האזורי, אשר מבוסס על ממצאים עובדתיים. נטען, כי המערער לא תמך את גרסתו באשר לחריגותו של יום האירוע בראיות, ולא שכנע את בית הדין האזורי בגרסתו, ולכן לא הרים את הנטל להוכיח את תביעתו. דיון והכרעה: 8. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. הערעור עוסק בעיקרו בממצאים עובדתיים בהם אין ערכאת הערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב. לא מצאנו במקרה זה עילה לחרוג מכלל זה. 9. על פי הפסיקה, קיומם של מתח או לחץ מתמשכים אינם מקיימים את התנאים להכרה באירוע חריג בעבודה, אלא אם כן ניתן לבודד אירוע מיוחד וחריג במהלך אותה תקופה, ובלבד שהתקיימו בו התנאים להכרה כאירוע חריג, או אם ניתן להצביע על שיא מסוים שהוא חריג יחסית לתקופת המתח או הלחץ [ראו עב"ל 31298-09-10 משה בר ששת - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 24.12.12); עב"ל 306/03 נדב אושרי - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 6.4.06)]. בנסיבות העניין שלפנינו, בית הדין האזורי, לאחר ששמע את העדויות והתרשם מהראיות שהוצגו בפניו, קבע כי לא עלה בידו של המערער להוכיח כי יום האירוע אכן התאפיין כיום חריג בהשוואה לתקופה שקדמה לו, וזאת כאשר הוא מתבסס בין היתר על גרסתו של המערער עצמו, כפי שנמסרה לחוקר המוסד וכפי שהובאה בתצהירו. בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הביא ולו ראשית ראיה להוכחת גרסתו בדבר קיומו של אירוע חריג ביום 17.12.06, ובנסיבות אלה אין די בטענתו של המערער בעניין, אשר אינה מגובה בכל ראיה חיצונית. לא זו אף זו, עדותו של מנהלו הישיר באותה תקופה אף החלישה את גרסתו ואין בה כדי לסייע לו. לא שוכנענו מטענותיו של המערער כי קיים טעם משפטי מיוחד להתערבות ערכאת הערעור בממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי, ולפיכך אין מנוס אלא לדחות את הערעור. 10. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות. אירוע מוחיהכרה בתאונת עבודההכרה באירוע מוחי כתאונת עבודהתאונת עבודה