מה העונש על הסתננות לארץ ? השופט נ' הנדל: 1. מונח לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"פ 17820-09-13, כב' השופט א' ביתן), במסגרתו הוטל על המערער עונש מאסר בפועל למשך 22 חודשים ו-9 חודשי מאסר מותנים, לבל יעבור עבירת פשע לפי החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 במשך 3 שנים מיום שחרורו. המערער ונאשם נוסף הורשעו על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון בעבירת הסתננות לפי סעיף 2 לחוק למניעת הסתננות וקשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בנוסף הורשע המערער בביצוע עבירה של פגיעה ברכוש לפי סעיף 108(א) לחוק העונשין, בעוד הנאשם השני הורשע בסיוע לעבירה זו. 2. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המערער ואדם נוסף, קטין כבן 15.5 בעת ביצוע העבירה (להלן: פלוני), הם תושבי עזה. השניים קשרו ביניהם קשר והחליטו להסתנן לישראל. לשם כך הצטייד המערער במגזרי תיל והשניים הגיעו בערבי אותו היום לגדר המערכת שבין עזה לישראל. המערער חתך את גדר הגבול באמצעות מגזרי התיל, השניים הזיזו את הגדר החתוכה לצדדים ויצרו פרצה בגדר. לאחר שנכנסו דרך הפרצה לתוך שטח ישראל נעצרו על ידי כוח צה"ל אשר הוזעק למקום. הסדר הטיעון שהביא להודיית המערער ופלוני בעובדות כתב האישום המתוקן לא התייחס לעניין העונש. בגזר דינו ציין בית המשפט המחוזי את החומרה והסכנה הרבה הטמונה בעבירת ההסתננות, בייחוד משטח עזה בתקופה מתוחה זו. הודגש האינטרס הציבורי במניעת הסתננות שכזו, בעיקר מן ההיבט הביטחוני ולנוכח זכותה של ישראל לפקח ולשלוט על גבולותיה. לצד נימוקים אלו ואחרים שנשקלו לחומרה, ציין בית המשפט המחוזי שיקולים לקולה, לרבות היות הרשעה זו הרשעתם הראשונה של השניים, העובדה שבפועל איש לא נפגע כתוצאה ממעשיהם, הקושי שבריצוי מאסר במדינה זרה והרקע הנטען לכניסתו של כל אחד מהם לישראל - רצון המערער לראות את בנו המתגורר בישראל, עימו לא נפגש למעלה משבע שנים ומטרת פלוני לעבור לישראל בעקבות חיובו לפצות קרוב משפחה איתו הסתכסך או להיאסר למשך חצי שנה. כמו כן נלקחו בחשבון גילו של פלוני, נסיבות חייו ופער השנים שבין פלוני למערער. בהתחשב בכל אלה הוטל על המערער בין היתר עונש מאסר בפועל למשך 22 חודשים, בעוד על פלוני הוטלו 7 חודשי מאסר בפועל ומאסר מותנה. כנגד גזר הדין שהוטל על פלוני לא הוגש ערעור. 3. בא כוחו של המערער טוען בעיקר כנגד קביעת בית המשפט קמא לפיה אין שונות ממשית בין מקרה אחד למשנהו בעבירת הסתננות לפי סעיף 2 לחוק ההסתננות. כמו כן הסתייג מהקביעה לפיה המניע להסתננות המערער אינו ברור. לבסוף הדגיש הסנגור כי מתחם הענישה שנקבע חורג לחומרה ממדיניות הענישה הנהוגה, וכי אף בתוך מתחם זה עונשו של המערער צריך היה להיות ברף התחתון. מנגד, בדיון שהתקיים בפנינו סומכת המשיבה את ידה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, העונש שהוטל על המערער מאוזן בהתחשב בכך שהורשע בעבירות שלצידן עונשי מאסר מקסימליים של 5 ו-7 שנים, והתביעה ביקשה אף לקבוע מתחם ענישה מחמיר יותר, של עד 3 שנות מאסר וחצי. באשר לחומרת המעשה הדגישה באת כוח המשיבה את הסיכון הקיים לעמדתה מיצירת פרצה בגדר, אשר בכוחה לאפשר למסתננים נוספים להיכנס לשטחי ישראל. כמו כן צויין כי המערער הוא שיזם את המעשה וביצע אותו, בעוד פלוני, הקטין, הורשע בסיוע לפגיעה ברכוש. 4. ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק מקום בו ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה או מקום בו מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות התערבות שכזו (ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (29.1.2009)). במקרה שלפנינו, כפי שיפורט להלן, מצאתי כי על אף שהיה מקום להעניק משקל רב יותר לנסיבות הפרטניות של המקרה מכפי שעולה מגזר הדין - אין בכך לשנות את התוצאה הסופית, קרי העונש שהוטל על המערער, במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. הסיבה בגינה הסתנן המערער לשטחי ישראל - לראות את בנו אותו לא פגש מזה למעלה משבע שנים, ושלגביה אין מחלוקת מצד המשיבה - היא מובנת. לצד זאת, בהתחשב באינטרס הציבורי הרחב, אין בכך כדי להצדיק את המעשה. הדבר אינו אומר שאין לתת משקל לטענה, ביחס לאפשרויות חמורות יותר כגון מסתנן המצוייד בנשק. כך או כך, אף בהתחשב בטענה האמורה, מעשיו של המערער טומנים בחובם חומרה מעבר לעבירת ההסתננות לכשעצמה, והענש שנגזר עליו הוא הולם. כך יש לבחון את הנסיבות הפרטניות של עבירת ההסתננות במסגרת גזר הדין. הרף של חומרת המעשה עשוי להשתנות בהתאם. בל נשכח כי המערער יצר פרצה בגדר המפרידה בין ישראל לבין שטח עוין. לכך עלולות היו להיות השלכות חמורות ביותר מבחינה ביטחונית, למשל באם אנשים בעלי רצון לבצע פיגועים בישראל היו מגלים על פרצה זו ומנצלים אותה על מנת לחדור ביתר קלות לשטחי ישראל. בכך טמונה חומרה רבה במעשיו. באורח כללי יותר, בית המשפט העליון עמד זה מכבר על חומרת עבירת ההסתננות לישראל ועל הסיכון הטמון בה לתרחישים ביטחוניים, בייחוד כאשר הסתננות זו מתבצעת על ידי יצירת פרצה בגדר. לנוכח מסוכנות זו אף נתקבלו ערעורים כנגד קולת העונש, ובמקרים דומים לנסיבותיו של המערער הושתו עונשים הנעים בין 20 לבין 24 חודשי מאסר בפועל (ראו למשל: ע"פ 5059/09 מדינת ישראל נ' שרתאחה (15.10.2009); רע"פ 6313/06 אבו זרעאן נ' מדינת ישראל (2.8.2006)). לפיכך, כאמור, לא מצאתי כי העונש שהוטל על המערער חורג ממדיניות הענישה הראויה. יתרה מזאת, באשר לנסיבות ביצוע העבירה, בדין ובצדק ציין בית המשפט קמא את פער הגילאים בין המערער לבין פלוני הקטין, העומד על כ-19 שנים. המערער אף היה הגורם הדומיננטי בביצוע העבירות. הוא אשר הצטייד במגזרי התיל, יצר את הפרצה בגדר וככל הנראה השפיע במידה כזו או אחרת על פלוני להצטרף אליו למעשיו החמורים. לפיכך, אף אם ניתן היה להטיל עונש אחר, אינני סבור כי יש מקום להתערב בעונש שהוטל על המערער. 5. הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. משרד הפניםמסתנניםשאלות משפטיות