חובת הגילוי של המבוטח על פי חוק חוזה ביטוח מורכבת משניים : החובה לענות תשובות מלאות וכנות על שאלות בכתב שהוצגו למבוטח בעניין מהותי, חובה הקבועה בסעיף 6(א) לחוק וחובת הגילוי היזום, החובה שלא להעלים בכוונת מרמה עניין מהותי, חובה הקבועה בסעיף 6(ג) לחוק. ** (קראו על חובת הגילוי מצד חברת הביטוח) אי-מסירת המידע אודות ליקויים עולה גם כדי הפרת חובת הגילוי של מבוטח לפי חוק חוזה הביטוח. המטרה הבסיסית של חובת הגילוי הטרום-חוזית של מבוטח, הקבועה בסעיף 6 לחוק, היא לצמצם את פערי המידע בין המבטח למבוטח כדי לייעל את המנגנון הביטוחי. ההלכה הפסוקה קבעה כי החובה להשיב תשובות מלאות וכנות, לפי סעיף 6(א), אינה דורשת אלמנט נפשי של כוונת מירמה. אי-מתן תשובה מלאה וכנה הוא מצג שווא, המעניק למבטח זכות לבטל את החוזה גם כאשר העלמת העובדה או מצג השווא לא נעשו בכוונת מירמה. מתן תשובות חלקיות לשאלות, המגלות חלק מן העובדות אך מסתירות עובדות רלוונטיות אחרות, גם הוא בבחינת מצג שווא המהווה הפרה של סעיף 6(א) לחוק. חובת המבוטח למסור מידע מהותי למבטח אינה נוגעת אך ורק למצבים בהם מוצגת לפיו הצעת ביטוח, או שעה שמופנות אליו שאלות בכתב. בעניינים חשובים ומהותיים חובה על המבוטח גם לנקוט יוזמה עצמית ולמסור פרטים אותם יש לשער כי מבטח סביר היה חפץ לדעת כתנאי לכך שייאות להוציא מתחת ידו פוליסת ביטוח כזו או אחרת. מידע זה יש למסור בתום לב ובהגינות; ודאי שאין להסתתר מאחרי הטענה הטכנית כי בעניינים מסוימים לא הוצגו שאלות, כדי לחפות על אי-מסירת מידע חיוני הדרוש והחשוב לגמירת הדעת. כשהמידע לוקה בחסר, איננו מלא, או מעלים עובדות מהותיות, הרי עלול הוא להטעות ולהכשיל את המבטח בהוצאת פוליסה אותה לא היה מוציא אילו היו ידועות לו עובדות הסיכון אותו הוא עומד לבטח לאשורן. במקרה אחד, ביטחה חברת ביטוח אשה אשר התאבדה לאחר כשנה וחצי לאחר כניסת חוזה הביטוח לתוקפו. חברת הביטוח סירבה לשלם תגמולי הביטוח, וזאת מהטעם שבהצהרת הבריאות שעליה חתמה המנוחה השיבה בשלילה על השאלה אם סבלה ממחלת נפש או ממחלות אחרות ואישרה שמרגישה עצמה בריאה לחלוטין, שעה שלמעשה הייתה כבר מספר שנים בדיכאון קשה וברגשות אשם בגין פטירת בתה התינוקת. בית המשפט העליון פסק כי כאשר מדובר באי-מתן תשובה מלאה וכנה לשאלה בכתב שנשאל המבוטח על-ידי המבטח, אין הכרח כי תתלווה לכך כוונת מירמה מצד המבוטח, על-מנת שלמבטח יעמוד הפטור מתשלום תגמולי הביטוח לפי סעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח. המקרה דנן מתייחס למתן תשובה לא נכונה לשאלה שהוצגה למבוטחת. המבוטחת חייבת להשיב על השאלות שבהצהרת הבריאות בכנות, ביודעה את חשיבות תשובותיו להחלטת המבטח על ההתקשרות עמו בחוזה ביטוח. בית המשפט פסק כי במקרה דנן, מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ידע את המצב לאמיתו, ועל-כן עומד לחברת הביטוח הפטור מתשלום תגמולי הביטוח. במקרה אחר ביקש פלוני לבטח את חנותו. לצורך כך הוא מילא טופס של הצעת ביטוח ובתשובותיו הבהיר כי במשך 5 השנים שקדמו למילוי הצעת הביטוח היה מבוטח בחברה אחרת בגין הרכוש המוצע לביטוח מפני הסיכונים האפשריים, כי במשך חמש השנים האחרונות לא נדחתה הצעתו לביטוח בגין הרכוש והסיכונים הנ"ל ולא בוטלה פוליסה לביטוח עסקו וכי לא היה סירוב מצד חברת ביטוח לחדש פוליסה כזאת. כמו כן לא נדרשו תנאים מיוחדים או פרמיה מוגדלת בעת קבלת ביטוח זה או חידושו, לא נגרמו לו במשך אותן חמש שנים נזקים לרכוש המוצע לביטוח ולא הוגשה נגדו תביעה בגין חבות. בדיעבד התברר כי חנות קודמת שהייתה בבעלות המערער לא בוטחה, משום שחברת הביטוח דרשה מהמערער להתקין סורגים כתנאי לביטוח והוא סירב לעשות כן. כן כי באותה חנות הייתה פריצה כשלוש שנים וחצי עובר להצעת הביטוח, אך מאחר שהחנות לא הייתה מבוטחת, לא דרש המערער פיצוי מאיש. משאירעה פריצה, דחתה חברת הביטוח את בקשת המבוטח לתגמולי בטוח. הנשיא שמגר קבע כי סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, קובע את ההליכים שעל מבטח לנקוט במקרה של אי-גילוי מצדו של המבוטח. כל עוד לא אירע מקרה הביטוח, פועל המבטח בגדרו של סעיף קטן (א), והוא רשאי לבטל את הפוליסה, בתנאי שעשה כן תוך שלושים יום מהיום שנודע לו כי תשובה בעניין מהותי לא הייתה מלאה וכנה. אירע מקרה הביטוח לפני שנתבטלה הפוליסה - נכנס המבטח בגדרו של סעיף קטן(ג), והוא זכאי רק להפחתת דמי הביטוח שבהם הוא חב; עם זאת, במקרים חריגים המנויים בסעיפים 7(ג)(1) ו-7(ג)(2) יהיה פטור כליל . כדי להיכנס בגדרו של סעיף 6(א) לחוק, על המבטח להראות, ראשית, כי הוצגה שאלה למבוטח לפני כריתת החוזה; שנית, כי המדובר בשאלה בעניין מהותי, כלומר, בעניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכורתו בתנאים שבו; ולבסוף, על המבטח להראות שהמבוטח לא השיב תשובה מלאה וכנה. בסעיף 6(ג) לחוק נדרשים שלושה תנאים כדי שהסתרת עניין תיחשב לתשובה שאינה מלאה וכנה: ראשית, העניין צריך להיות מהותי, לפי הגדרתו של עניין מהותי בסעיף 6(א); שנית, על המבוטח לדעת שהעניין שאותו הסתיר הוא עניין מהותי; ולבסוף, נדרש גם כי הסתרת העניין על-ידי המבוטח נעשתה "בכוונת מרמה". שני היסודות האחרונים הם סובייקטיביים. המבחן לקיומו של עניין מהותי הוא אובייקטיבי, והוא נקבע על-פי קנה המידה של מבטח סביר. מנקודת מבטו של המבטח, עניינים מהותיים הם אותם נתונים שיש בהם כדי להשפיע על תוחלת הנזק, ובהתאם על גובה הפרמיה או על נכונותו הבסיסית של המבטח לבטח. הגדרה זו מקבילה לתרופה המוענקת למבטח במקרים של אי-גילוי לפי סעיף 7 לחוק, דהיינו, הפחתת הפיצוי בשיעור יחסי להשפעת האי-גילוי על שווי הפרמיה, או פטור מפיצוי במקרים שבהם האי הגילוי עולה כדי שלילת כדאיות הביטוח מבחינת המבטח. הלכה למעשה, מה שמשפיע על היות העניין מהותי או לא הם נתוניו הספציפיים של כל מבוטח. לפיכך, בהכרעה בשאלת המהותיות של שאלה מסוימת, יש לבוחנה על רקע נתונים מיוחדים אלה ובהתאם לתשובות המבוטח, תוך העברתם, מבחינת מהותיותם, במבחן האובייקטיבי כפי שרואה אותם בית המשפט. כך, במקרה של ביטוח רכב, שאלות המתייחסות לנתונים בדבר תאונות דרכים שעבר הרכב הן שאלות בעניינים מהותיים, שכן לעברו של הרכב יש השפעה על בטיחותו בעתיד ועל כשירותו הכללית לנסיעה. לנתונים אלה יש השפעה על תוחלת הנזק ועל הפרמיה שהמבטח יהיה מעוניין לגבות. חובת הגילוי