הוצאות משפט לצד "הזוכה" - שיקול דעת בית המשפט

פסיקת הוצאות משפט לצד הזוכה בדינו מסורה על-פי הדין לשיקול דעת בית המשפט, כאמור בתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. דיו רב נשפך בשאלה מהם השיקולים על-פיהם ינחה עצמו בית המשפט בפסיקת הוצאות. ניתן למצוא מגמות שונות וגישות שונות לפסיקת הוצאות. גישת החזר ההוצאות הריאליות שנגרמו לבעל דין אינה עומדת יחידה. ההוצאות שנגרמו בפועל לבעל דין, ובמיוחד הוצאות שכר הטרחה ששילם, הן רק נקודת המוצא לקביעת שיעור ההוצאות. כך, למשל, בית המשפט בוחן את סבירותן של ההוצאות שהוצאו, את נחיצותן להליך שהתנהל וכדומה. בית המשפט צריך להביא גם בחשבון שיקולים מנוגדים, כמו חשיבות העניין שהובא להכרעה, היקף ההליכים שהתקיימו, התנהגות בעלי הדין, היחס בין הסעד שנתבע לתוצאה ועוד. גם לדרך סיום ההליך יש חשיבות רבה בפסיקת ההוצאות. כידוע, בתי משפט מעודדים בעלי דין לפתור סכסוכים גם ללא הכרעה שיפוטית, בין בדרכי יישוב סכסוכים אלטרנטיביות ובין בהסדרי פשרה למיניהם. לעתים קרובות מגיעים צדדים להסדר ומותירים את פסיקת ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט. במקרים אלו מביא בית המשפט בחשבון, בעת קביעת שיעור ההוצאות, את הצורך לעודד מתדיינים להגיע להסדר, ונמנע מחיוב בהוצאות ראליות מלאות. בית המשפט רשאי כאמור להביא את עובדת הפשרה כשיקול בקביעת שיעור ההוצאות. בנסיבות אלו אין מקום לפסוק לחברות ביטוח את מלוא החזר ההוצאות. עם זאת זכאיות חברות הביטוח להשבה, ולו גם חלקית, של ההוצאות שנדרשו לצורך הכנת כתבי הטענות, ואין ספק כי הכנת כתבי הטענות הייתה כרוכה בטרחה לא מועטה. הוצאות משפט