בבחירה בין העיקרון הבסיסי בדיני הנזיקין על פיו יש לשאוף שלא יוותר הניזוק ללא פיצוי, לבין הטלת אחריות על חברת ביטוח שלא יכולה להתגונן כראוי עקב אי שיתוף פעולה עם חברת ביטוח מצד מבוטח - שיקולי מדיניות מטים את הכף לעבר הדאגה לפיצוי הניזוק, וזאת מהשיקולים הבאים : (1) הנתבעת כחברת ביטוח היא מפזרת הנזק הטובה יותר, במקרים בהם מדובר בתובע פרטי . (2) מכוח העיקרון הבסיסי בדיני הנזיקין שלא יוותר ניזוק ללא פיצוי . (3) לחברת הביטוח יש את פרטי המבוטח, ולכן יכולה ביתר קלות ליצור קשר עם מבוטחה מאשר צד ג' . בית המשפט פסק כי אין הדעת נוחה ממצב בו מבטח אינו יכול להתגונן בפני טענות המועלות כנגדו עקב אי שיתוף פעולה מצד המבוטח, אך אין זה מתקבל על הדעת שבמקרים אלו, יוותר הניזוק ללא פיצוי. עוד נפסק כי מכוח השיקולים לעיל, מן הראוי שגם במקרים בהם אין שיתוף פעולה מצד מבוטחה, תשא המבטחת בנזק שנגרם לצד ג' על ידי הרכב המבוטח, במקרים בהם עמד צד ג' בנטל להוכיח גרסתו באשר לאחריות לגרם התאונה. אין הצדקה לפטור את המבטח מוציא הפוליסה ממחויבותו, כלפי ניזוק צד שלישי, בשל טענות חיצוניות לפוליסה, שיש לו כלפי המבוטח רוכש הפוליסה, שאלה אינן נוגעות לניזוק ואינן מעניינו. הכלל הוא, שעם כניסתה לתוקף של פוליסת ביטוח לטובת ניזוק צד שלישי, שוב אין זכויותיו של הניזוק כלפי המבטח כפופות למערכת היחסים שבין האחרון לבין המבוטח. זאת ועוד, סעיף 24 לחוק חוזה הביטוח, אינו מקנה לחברת הביטוח פטור מחבות, אלא מאפשר למבטחת להפחית את שיעור תגמולי הביטוח שעליה לשלם, בין השאר כאשר המבוטח אינו מקיים את נטל שיתוף הפעולה. באשר לנטל ההוכחה לתחולת סעיף 24, נפסק כי מידת ההוכחה המוטלת על המבטח. דורשת ממנו להראות קיומו של נזק ממשי עקב אי מתן ההודעה על ידי המבוטח, ואין להסתפק בהוכחת האפשרות התיאורטית שיגרם נזק. פוליסהחברת ביטוח