פסק-דין זוהי תביעת שיבוב בגין נזקים שנגרמו למכונית בתאונה עם אוטובוס. התיק נקבע להוכחות אך עד התביעה הגיע באיחור רב. כשהחל להעיד לא נאמר לבית המשפט שהוזמנו עדי תביעה נוספים שלא התייצבו והדבר נודע במאוחר. רק כשהסתיימה פרשת ההגנה ביקש ב"כ התובעת שיקבע מועד נוסף לשמיעת עד תביעה שזומן והודיע שחלה בלי להגיש אסמכתא רפואית. בהתחשב בקשר שבין עד זה לבין עד התביעה, קבלת הבקשה היתה כרוכה בשיבוש סדרי עבודת בית המשפט ובסכנה של עיוות דין הן בשל הודאות הקרובה של תיאום גרסאות והן בשל הפגיעה בזכות ההגנה להביא ראיותה רק לאחר שמיעת פרשת התביעה. דחיתי בקשה זו והצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ. כפי שיובהר בהמשך לא היה בכל עדות נוספת מטעם התביעה כדי לשנות את התוצאה לכאן או לכאן. תאונה קרתה ברחוב דו סטרי שבו שני נתיבי נסיעה לכל כיוון המופרדים בשני איי תנועה בנויים ומוגבהים שביניהם רווח, שדרכו התכוון האוטובוס לפנות שמאלה (כדין) לעבר חניון. בכיוון ההפוך נסעה מכונית שביטחה התובעת. טענה התובעת בסיכומיה, שבהתקרב עד התביעה לצומת בנסיעה ישרה בנתיב השמאלי, הוא הופתע ע"י האוטובוס שהחל בפניה שמאלה וחדר לנתיבו. עד התביעה בלם וניסה לברוח שמאלה, לרווח בין איי התנועה ושם התנגש באוטובוס. טענת הנתבעים היא, שנהג האוטובוס החל בפניה שמאלה ונעצר ברווח שבין שני אי התנועה. הוא התקדם מעט, כדי לשפר את שדה הראיה ונעצר כשפינתו השמאלית הקידמית בולטת במקצת לנתיב הנגדי הקרוב. שם המתין הנתבע 1 כשראה את מכוניתו של עד התביעה מתקרבת במהירות ו"מזגזגת" הלוך ושוב בין הנתיבים עד שהתנגשה באוטובוס העומד. עד התביעה נתן במשטרה הודעה זו: "הגעתי מכוון מזרח לכיוון מערב בכביש ישר. האוטובוס שבא מצד מערב חתך את הכביש ונכנס בי." לחברת הביטוח הודיע: "נסעתי בנתיב ישר ואוטובוס שחתך אותי נכנס בי." תיאורים אלה מעוררים ציפיה למצוא את מקום התאונה על נתיב נסיעתו של עד התביעה. אכן, בעדותו בבית המשפט אמר עד התביעה: "האוטובוס עבר את אי התנועה ועבר אלי." וגם "פתאום האוטובוס נכנסה כל חזיתו לכביש". ואחר-כך גם: "לא הייתי ברווח שבין איי התנועה". אז הוגשו דו"ח פעולה של שוטר שהיה במקום וצילומים. עד התביעה אישר שהם מנציחים היטב את מצב המכוניות אחרי התאונה. לאחר התאונה עמדה מכוניתו של עד התביעה במקביל לנתיב הנסיעה בתוך הרווח שבין איי התנועה כשחזיתה מול פינתו הימנית של האוטובוס. האוטובוס עצמו עמד בזווית פניה שמאלה כשפינתו השמאלית בולטת כמטר למסלול הנגדי (הנתיב השמאלי בכיוון נסיעת עד התביעה) ופינתו הימנית חוסה בין איי התנועה. צילומים אלה מציגים תמונה שונה מאוד מגרסאותיו הקודמות של עד התביעה, והצגתם חייבה הסברים שניתנו בחקירה החוזרת: "ראיתי מימיני מכונית ובאמצע הכביש ראיתי את האוטובוס ושברתי את ההגה שמאלה כדי לברוח וניסתי לעלות על אי התנועה כדי להתחמק מהאוטובוס". סיפור מתוקן זה הוא בבחינת עדות כבושה. לא רק שהטענה של "שברתי את ההגה שמאלה" הופיעה לראשונה יותר משנה לאחר מעשה, היא ניתנה לאחר שבשלוש הזדמנויות קודמות תואר האירוע במונחים אחרים לגמרי. העלאת הטענה נעשתה רק ב"מקצה שיפורים" בחקירה חוזרת לאחר שנחשף העד לראיות בלתי ניתנות להכחשה הסותרות את גרסתו המקורית. המעיין בצילומים ובשרטוט השוטר שהגיע למקום לא רואה בהם רמז למכונית שנפגעה תוך כדי "שבירה חזקה" של ההגה שמאלה. מכוניתו של עד התביעה ניראית עומדת על הכביש כמעט מקבילה לנתיב נסיעתה המקורי, אולי בהטיה קלה מאוד שמאלה. יתירה מזו: ברור שחלק מהדברים שנאמרו קודם (למשל, שכל חזית האוטובוס חדרה לנתיב עד התביעה) לא היו אמת. עד התביעה סיפר שראה את האוטובוס מתקרב לצומת לאט ומאט עוד, אף שלא עד כדי עצירה. הוא עצמו נקב במספרים 15-20 וגם 30 קמ"ש להבהרת כוונתו. כשהיה קרוב לצומת ראה שהאוטובוס מאיץ וחודר לנתיבו. ענין ההאצה ברור. עד התביעה נזקק בהודעותיו הכתובות למינוח "חתך" ובעדותו סיפר שהאוטובוס "פתאום" נכנס לנתיבו וגם אמר במפורש ש"הוא נכנס מהר מדי". פעולה זו של האוטובוס גרמה לעד התביעה, לדבריו, תגובת חרום. הוא בלם בחוזקה עד שמערכת הABS שלו נכנסה לפעולה ואפילו "שבר בחוזקה שמאלה". עד התביעה היה בעת התאונה נהג חדש. התאונה קרתה מעט אחרי חצות. בנתונים אלה תהיה זו הערכה מתונה מאוד אם נניח שחלפה לפחות שניה בטרם תורגמה ההחלטה שעליו לבלום (כי האוטובוס מסכן אותו) ועד לרגע שבו החלו הבלמים בפעולתם. גם תהליך הבלימה עצמו ו"שבירת" ההגה נמשכו זמן כלשהו - עד לתאונה. כעת עלינו לגלות היכן היה האוטובוס ברגע שהחלה אותה תגובת חרום נטענת. בנקודת הסיום, שבה התנגשו המכוניות עדיין היה האוטובוס בין איי התנועה, ורק פינתו השמאלית בלטה למסלול הנסיעה הנגדי. פינתו הימנית הקדמית (שבה התנגש עד התביעה) נמצאה שמאלה למסלול נסיעת עד התביעה, בין איי התנועה. אם אכן נסע האוטובוס "מהר מדי" לתוך הצומת, היכן היה שניה ויותר קודם, כשהחליט עד התביעה להגיב תגובת חרום? נזכור (רק לשם ההדגמה) שבמהירות 18 קמ"ש, עובר האוטובוס 5 מ' בשניה וב- 36 קמ"ש - 10 מ'. מכך עולה, שברגע שבו החל עד התביעה בתגובת החרום, עדיין לא היתה לה כל סיבה, שכן האוטובוס חייב היה להיות באותה עת מטרים אחדים מחוץ לצומת! אוסיף גם זאת: אם היה האוטובוס בתנועה - כטענת עד התביעה - הרי שעצירתו נגרמה רק בשל בלימה. גם זו גוזלת זמן שבמהלכו ממשיך האוטובוס בתנועה. ברור שאם בסיום התנועה רק חדר האוטובוס במעט למסלול שכנגד, הרי שבעת תחילתה הוא עדיין היה מחוץ לצומת. ניתוח דברי עד התביעה מלמד על מחיר הזנחת לימודי החשבון - גרסת התביעה אינה אפשרית. הסתירות אינן מקריות. העדות אינה אמת. עובר לתאונה האוטובוס אכן עמד, כגרסת נהגו. אילו הסיבה לתגובת החרום היתה חדירת האוטובוס לנתיב, היה האוטובוס נמצא בסיום המהלך בולט הרבה יותר לתוך הצומת מכפי שנמצא בפועל. לבליטת האוטובוס למסלול הנגדי לא היה כל קשר לתאונה. זו נגרמה בשל אופן נהיגת עד התביעה במכוניתו. אני נותן אמון מלא בגרסת ההגנה. איני מאמין שעד התביעה "שבר" את ההגה שמאלה כדי למנוע תאונה, או בכלל. התנגשותו בפינת האוטובוס שחסתה בין איי התנועה היתה תוצאה של שיטוט חסר מיומנות בין נתיבים, ככל הנראה במהירות גבוהה מדי ובשל חוסר מיומנות, או חוסר תשומת לב שסיבתם הוסתרה היטב. אפילו ניתן היה לייחס אשם כלשהו לנתבעים בגין בליטת האוטובוס למסלול הנגדי מתקזז אשם זה כנגד ההוצאות שמן הראוי היה לפסוק כנגד התובעת בשל ביסוס תביעתה על עדות כעדותו של עד התביעה. התביעה נדחית. אין צו להוצאות. עדיםדיוןגרסאות לתאונה