פסק-דין זוהי תביעת שיבוב בגין נזק למכונית בתאונה. מוסכם, שהתובעת שילמה את הסכום הנתבע למבוטחה, שהנזק נגרם באשמת הנתבע 1 (להלן: "הנהג") ושהרכב שבו נהג הנהג בוטח ע"י הנתבעת 2 (להלן: "המבטחת") בעת התאונה. הנתבעים חלוקים רק בשאלה, האם זכאי הנהג לכיסוי ביטוחי אצל המבטחת. הצדדים ניהלו את ההליך ביעילות ראויה לשבח ולאור ההסכמות העובדתיות והדיוניות סיכמו את טענותיהם בכתב. גם העובדות העיקריות אינן במחלוקת: ביום 12.2.01 עבר הנהג מבחן מעשי לקבלת רישיון נהיגה. ביום 27.4.01 קרתה התאונה שבגינה הוגשה תביעה זו ולמחרת שולמה האגרה בסך 122 ₪ עבור רישיון הנהיגה. התאונה הניעה שני הליכים משפטיים נוספים: אישום פלילי, שהסתיים בהרשעת הנהג ותביעתו לפיצוי בגין נזק גוף שהסתיימה בפשרה. הצדדים חלוקים בפירוש הפוליסה ובשאלה איזו משמעות יש לייחס לכך, שבמועד התאונה טרם שולמה האגרה. שאלת משנה עוררה הסתמכותו של הנהג על הסכם הפשרה בתביעתו לנזק גוף. הסכם הפשרה וההליך בתביעה לנזק גוף הנהג ראה בנכונות המבטחת לפצותו בגין נזק הגוף, אינדיקציה לחבותה לפצותו גם בגין נזק הרכוש. המבטחת סבורה, שמדובר בפשרה המשקפת מורכבות משפטית, שאין ללמוד ממנה על חבותה, שנאמר בהסכם במפורש "מבלי להודות בחבות". אם בכלל, טוענת המבטחת, מונע ההסכם מהנהג להעלות דרישות כלפיה במסגרת הליך זה, שכן, בנוסחו כלולה הצהרה מפורשת שעם קבלת הפיצוי הוא מוותר על כל זכות ותביעה הנובעות במישרין או בעקיפין מאותה תאונה. אין חפיפה הכרחית בין החבות הביטוחית בתביעה לפיצוי בגין נזק גוף (ע"פ "ביטוח חובה") לחבות הביטוחית בתביעה לפיצוי בגין נזק רכוש (ע"פ "ביטוח מקיף") - בשל אותו אירוע. השוני בתוצאה עלול לנבוע מהבדל בפוליסות הביטוח ומהבדלים במגמת החקיקה - שרוחו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינה שורה בהכרח גם על דינים אחרים. הפשרה נעשתה "מבלי להודות בחבות" בדיוק כדי לחסום טענת הודיה משתמעת בחבות. ויתור הנהג על כל זכויותיו ותביעותיו הנובעות במישרין ובעקיפין מהתאונה, יכול היה, לכל היותר, לשלול זכותו לשלוח בעתיד הודעת צד ג' למבטחת, אלא שזו כבר נשלחה 3 חדשים לפני הפשרה. אם התכוונה הפשרה ליישב גם הליך מקביל זה, היה הדבר נאמר בה במפורש. ברור, שהנהג לא יכול היה "לוותר" (למעשה לשלול) בדיעבד, ע"י פשרה מדצמבר 2004, את עילת תביעתו של זר, שהוגשה נגד מבטחתו בפברואר 2004. מכאן, שהפשרה לא מונעת בירור שאלת החבות הביטוחית של המבטחת במסגרת הליך זה. המחלוקת בדבר סעיף 36 לפוליסה סעיף 36 לפוליסה לביטוח כלי רכב שהנפיקה המבטחת למכונית שבה נהג הנתבע קובע: "בני אדם הרשאים לנהוג ברכב יהיו אחד או יותר מהמפורטים להלן כפי שפורש ברשימה ובתנאי שהם בעלי רישיון נהיגה בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג הרכב או שהיו בעלי רישיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגה ברכב ולא נפסלו מלקבל או מלהחזיק רישיון כזה על פי הוראות חוק, פסק דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת" המבטחת טוענת, שהנהג לא החזיק ברישיון תקף בישראל בעת התאונה, כי תוקף הרישיון שבידו מותנה בתשלום האגרה. הנהג טוען, שיש לראותו כמי שהיה זכאי לקבל רישיון נהיגה כדין ושדי בכך כדי לעמוד בדרישות הפוליסה. ע"פ סעיף 36, מוכנה המבטחת לשאת בתוצאות נהיגתם של נהגים "שהם בעלי רישיון נהיגה בר תוקף בישראל...". בהעדר רישיון כזה מוצג תנאי כפול לכיסוי הביטוחי: "שהיו בעלי רישיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגה ברכב ולא נפסלו...". משמע: אילו היה הנהג בעל רישיון נהיגה ותיק, שביום 12.2.01 פג תוקפו והוא לא חידשו במועד (אך לא מפני שאיבד את זכותו להחזיק ברישיון), הוא היה זוכה לכיסוי ביטוחי בגין התאונה. סעיף 36 לא דן במפורש במצב הספציפי למבוטח, מי שמעולם לא החזיק רישיון נהיגה תקף, אך היה זכאי לקבלו. תעודת הרישיון שהונפקה למבוטח אינה אלא "טיוטת רישיון" עד שלא שולמה האגרה. במועד התאונה, לא היה בידיו רישיון תקף. אף שסעיף 36 מדבר על "בעלי רישיון..." ברור שלא בקיומו של המסמך הפיסי מדובר, אלא במעמד הנורמטיבי: אדם שזכאי להחזיק ברישיון נהיגה תקף - אפילו המסמך הפיסי אינו קיים עוד (למשל, כי הושמד בתאונה). הנהג היה יכול לזכות ברישיון ע"י מעשה חד-צדדי, תשלום האגרה. נורמטיבית, הוא בבחינת "זכאי לרישיון" וכל שנדרש ממנו היא נשיאה בעלות הנפקת המסמך (זו משמעות אגרה). מעמדו הנורמטיבי קרוב מאוד (אף שלא זהה) למי שבידו רישיון תקף ממש. מגמת סעיף 36 היא לגדור את סיכוני המבטחת. המבטחת אינה סוכנות אכיפת חוק. עיסוקה אינו בגביית תשלומי חובה לשלטון. יש לה ענין לגיטימי להמנע מנטילת סיכונים לא סבירים. עבור המבטחת, נהג שלא עבר את בחינות הרישוי הוא סיכון בלתי סביר וכך גם מי שרשות מוסמכת אסרה עליו לנהוג. נהג שרשאי ליטול רישיון נהיגה ע"י מעשה חד-צדדי של תשלום אגרה הוא בגדר סיכון שגרתי. מבחינת האינטרס הראוי של המבטחת, איני רואה הבדל ממשי כלשהו בין מי שזכאי "לחדש" רישיון נהיגה שהיה בידו ולא עשה זאת במשך כמעט שנה - לבין מי שזכאי היה לקבל את רישיון הנהיגה הראשון שלו ולא עשה כן בתוך פחות משלושה חדשים. בשני המקרים מדובר במעשי עבירה. בשני המקרים העבירה לא משנה במאומה את הסיכון שהמבטחת נוטלת על עצמה. מכאן, שלפי פירושו הנכון של סעיף 36 זכאי הנהג לכיסוי ביטוחי של המבטחת. לפיכך אני מקבל את התביעה ואת הודעת צד ג' וקובע כי החבות לפצות את התובעת היא על המבטחת וצד ג' - הדר חברה לביטוח בע"מ. אני מחייב אותה לשלם לתובעת 119,738 ₪ הנושאים הפרשי הצמדה כדין מיום 5.2.04 ועד התשלום המלא בפועל, שכ"ט עו"ד בשיעור 10% בתוספת מע"מ וכן האגרה ששולמה בגין ההליך. בהודעת צד ג' ישא כל צד בהוצאותיו. מובן, שאין פסק-דין זה משחרר את הנתבע 1 מחבות לשלם לנתבעת 2 דמי "השתתפות עצמית" ככל שזו נדרשת בפוליסה. רכבתביעת שיבובנזק לרכב