תביעת עורך דין על רשלנות של עצמו

עורך דין ייצג את עצמו בהליכים משפטיים. עורך הדין טען כי יש לו ביטוח אחריות בר תוקף שהוצא על ידי חברת ביטוח (דבר שהוכחש על ידה). לפיכך, הוא תבע את חברת הביטוח בשל רשלנותו שלו כעורך דין (!). המשיב טען כי "במקרה שעורך דין מייצג את עצמו בהליך משפטי, אין מניעה לראות אותו כ"חובש שני כובעים" האחד כצד להליך המשפטי (היינו כאותו צד שלישי), והשני כבא-כוחו. להלן פסק הדין בנושא תביעת עורך דין על רשלנות של עצמו: פסק-דין 1. זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת אביב) מיום 14.9.05, בגדרה נדחתה בקשה לדחיית תובענה על הסף שהוגשה על ידי המבקשת. מכאן הבקשה למתן רשות ערעור. ביום 6.12.05 נקבע כי הבקשה מצריכה תשובה, והמשיבים הגישו את תשובתם בהתאם. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור. 2. וזה היה סיפור המעשה: המשיב 1 הוא עורך דין ("המשיב"). המשיב הגיש תביעה לשכר טרחה נגד פלוני (המשיב 2). עוד הליך זה תלוי ועומד, הוגשה נגד המשיב תביעה על ידי פלונית (המשיבה 3). המשיב התגונן נגד תביעה זו על ידי העלאת טענת קיזוז שנגעה לשכר טרחתו. אגב ההתדיינות נגד פלונית, מסר המשיב לבית המשפט הודעה, לפיה החלטה סופית שתינתן בעניינו של פלוני תחייב את הצדדים גם בעניינה של פלונית. ההליך המשפטי נגד פלוני הסתיים בכשלונו של המשיב. המשיב סבר כי ההודעה שנמסרה על ידו היתה רשלנית, מנעה ממנו להתגונן כראוי מפני התביעה שהוגשה נגדו על ידי פלונית, ולכן הוא חוייב בה בסכום גבוה יותר מהסכום שהיה עליו לשלם אלמלא אותה הודעה. 3. המשיב ייצג את עצמו בהליכים. המשיב טען כי יש לו ביטוח אחריות בר תוקף שהוצא על ידי המבקשת (דבר שהוכחש על ידה). לפיכך, הוא תבע את המבקשת בשל רשלנותו שלו כעורך דין. המשיב טען כי "במקרה שעורך דין מייצג את עצמו בהליך משפטי, [אין מניעה] לראות אותו כ'חובש שני כובעים' האחד כצד להליך המשפטי (היינו כאותו צד שלישי), והשני כבא-כוחו". 4. האמנם זכאי מי שיש לו ביטוח אחריות לשיפוי, בשל רשלנותו שלו כלפי עצמו? התשובה לשאלה זו היא שלילית. אדם יכול להיות אחראי כלפי עצמו במובנים פילוסופיים ומוסריים. אדם "אחראי על עצמו" בשפה יומיומית, והכוונה היא שהוא אחראי למעשיו. הוא איננו אחראי כלפי עצמו מבחינה משפטית. הוא איננו יכול להתקשר עם עצמו בהסכם. הוא איננו יכול לערוב להתחייבויותיו. הוא איננו יכול לשכור את שירותי עצמו. הוא יכול לחבוש שני כובעים בביצוע תפקידיו כלפי אחרים. הוא איננו יכול ליצור שיבוט משפטי, בגדרו הוא ישא באחריות כלפי כפילו הגנטי, כפיל שנוצר בדרך משפטית מלאכותית. פועל יוצא הוא, שביטוח אחריות מכסה חיוביו של אדם כלפי צדדים אחרים. הטעם אינו לשונה של הפוליסה והשאלה אינה אם המבוטח הוא בבחינת "צד שלישי". הטעם הוא היעדרה של אחריות. המבוטח אינו יכול לטעון, כי בשל כך שהוא נתן שירותים לעצמו נוצרה רשלנות שלו כלפי עצמו, מהטעם שפעולתו שלו לא יצרה כל אחריות, אפילו היתה גלומה בה רשלנות. המבוטח אינו יכול לדמות עצמו לשני שחקנים הלובשים מסכה אחת, והולכים איש לדרכו בתום ההצגה. מדובר באותו שחקן עצמו, גם אם הוא חובש מסכות שונות. בתוך מבוטח כזה לא יכול להיות חבוי "צד שלישי" המבקש לצאת החוצה, אם המבוטח ספג הפסדים בשל פעולה שלו עם עצמו. כל תוצאה אחרת תוביל למבוי סתום של שאלות פילוסופיות מיותרות, כמו האם ההחלטה הרשלנית היתה תוצאת החלטתו של "הלקוח" או של השיבוט המשפטי "עורך הדין". ההנחה היא ש"עורך הדין" צריך לייעץ ללקוח מהם הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהסדרים דיוניים, ולאפשר לו להשמיע את דעתו. ההפרדה תוביל, אם כן, לשאלות משנה כמו האם ניתן יעוץ על ידי עורך הדין ה"משובט", האם הייעוץ היה ראוי, האם הלקוח הבין את עורך הדין המשובט, ומה היתה תרומתו להחלטה הסופית. סוג כזה של שאלות מוביל למבוי סתום והוא מלאכותי ומיותר. 5. ניתן להדגים כללים אלה על ידי הפרשה הותיקה Digby v. General Accident Ass. [1943] A.C. 121, אולי כמחווה לשחקנית העבר הנודעת, גב' אוברון. באותה פרשה אדם בשם דיגבי שימש נהג של גב' אוברון. פוליסת הביטוח היתה על שם בעלת המכונית, היא גב' אוברון. חברת הביטוח התחייבה לפצות מי שינהג ברשות בעל הפוליסה בגין אחריותו כלפי צד שלישי, כאילו הוא המבוטח. כאשר דיגבי נהג במכונית בשעה שגב' אוברון ישבה לידו הוא התנגש, עקב רשלנותו, במכונית אחרת. גב' אוברון נפצעה באורח קשה. גב' אוברון תבעה פיצויים מנהגה וזכתה. דיגבי הגיש תביעה נגד חברת הביטוח. בית המשפט פסק שלמרות שגב' אוברון היתה המבוטחת היא הפכה להיות צד שלישי. אומר ד' פרידמן בספרו ביטוח רכב מנועי (תשל"ב - 1972) 246: שופטי הרוב ראו את הפוליסה שהוצאה לגב' אוברון ככוללת, למעשה, שני חוזים נפרדים. האחד, בין הגב' אוברון וחברת הביטוח, והשני, בין החברה ובין הנהג דיגבי. שני החוזים כלולים, אמנם, במסמך אחד, אולם זכותו של דיגבי, לפי החוזה, היא עצמאית ובלתי תלויה בזכויותיה של הגב' אוברון, לפי החוזה שלה. לצורך חוזהו של דיגבי יכולה הגב' אוברון להופיע כצד שלישי, בדיוק כשם שלגבי החוזה שבין הגב' אוברון לבין החברה, נכלל דיגבי במסגרת "צד שלישי". 6. ואולם, ברור כי לו גב' אוברון היתה נוהגת במכונית, היא לא היתה יכולה להיחשב בה בעת גם כנהגת וגם כצד שלישי כנגד הסיכונים שנטלה על עצמה. מצב זה מקביל למקרה בו הפוליסה לא היתה מכסה אחריותו של הנהג, אלא אך ורק את אחריות של בעל הפוליסה. במקרה כזה התוצאה היתה משתנה מן הקצה אל הקצה. אומר פרידמן (שם, בע' 286): לפי פוליסה כזו היתה הגב' אוברון (בעלת הפוליסה) נשארת המבוטחת היחידה... במקרה שהיא עצמה נפגעה אין היא נושאת באחריות כלפי עצמה, וממילא פטורה גם חברת הביטוח. הנה כי כן, עורך דין המבוטח אינו זכאי לפיצוי בשל נזקים שגרם הוא לעצמו, אגב כך שייצג את עצמו. סוג כזה של ביטוח איננו ביטוח אחריות, משום שהמבוטח איננו אחראי כלפי עצמו, אלא ביטוח של סיכוני הפסד במשפט, אם קיים ביטוח כזה. אמנם, לעיתים הגבול יכול להיות דק. כך, אילו המשיב היה מיוצג על ידי עורך דין אחר ממשרדו, ואותו עורך דין היה מבוטח בביטוח אחריות, היה עורך הדין האחר זכאי לשיפוי במקרה כזה. אך התוצאה שונה כאשר המשיב הוא עורך הדין והוא הלקוח בד בבד. 7. הנה כי כן, ביטוח אחריות איננו יכול לכסות נזק שנגרם למבוטח בשל רשלנותו שלו "כלפי עצמו", מהטעם שהמבוטח איננו נושא באחריות כלפי עצמו. בהתאם לכך אני מקבל את הבקשה, וקובע כי פוליסת ביטוח אחריות אינה מכסה אחריות של המבוטח כלפי עצמו, בהיעדר הוראה אחרת באותה פוליסה המרחיב את תכולתה ומקנה לה אופי אחר. אשר על כן, הערעור מתקבל. התיק יחזור לבית משפט קמא על מנת שיחליט בבקשת הדחייה על הסף בהתאם לכך. רשלנותעורך דין