תביעת מרמה תאונת דרכים

פסק דין 1. הערעור הוא על פסק-דין שניתן בת"א 3570/01 ובת"א 3571/01 בבית משפט השלום בעכו (כבוד השופט ג'מיל נאסר) שניתן ביום 20/9/04, שם נקבע כי המשיבים נפגעו בתאונת דרכים שארעה ביום 11/5/00 ונפסק פיצוי של 6,500 ₪ לכל אחד מהם. 2. לטענת המערערת מדובר בתביעת מרמה של המשיבים, ולכן על פי סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה ביטוח), פטורה היא מחובתה כמבטח, ודין תביעת המשיבים, וכל אחד מהם, להידחות. כתב התביעה: 3. בת"א 3570/01 הוגשה התביעה על ידי המשיב מס' 3 בשיר סלימאן (להלן: סלימאן) ואילו התביעה בת"א 3571/01 הוגשה על ידי המשיבים 1 ו- 2 (להלן: עלי ונור). על פי כתבי התביעה נהג סלימאן ברכב מדגם רנו מס' רישוי 2754016 (להלן: הרכב או הרכב הנפגע) ביום 11/5/00 בשעה 8:00 או בסמוך לכך, מכוון סכנין לירושלים, כאשר יחד עימו נסעו ארבעה נוסעים, ביניהם עלי ונור, ושני נוסעים נוספים: חיאדרי זוהיר ואבו יונס עימד. התאונה ארעה כאשר הרכב הנפגע נכנס לצומת כאוכב אבו אלהיג'א ותוך כדי נסיעה רכב אחר שלא ציית לתמרור העצירה, יצא מהצומת והתכוון לפנות ימינה לכיוון תחנת האוטובוס בצד הימני של הכביש ומבלי לשים לב לרכב הנפגע, ארעה התאונה תוך שהרכב האחר (להלן: הרכב הפוגע) פגע בצד הקדמי שמאלי של הרכב בו נסעו המשיבים. עקב כך נטען כי כלל הנוסעים ברכב הנפגע נפגעו, ובכללם המשיבים. על פי כתב התביעה בת"א 3570/01, תביעה שהוגשה על ידי סלימאן, הוא הוסע ממקום התאונה לסכנין על ידי אחיו וליד ולאחר מכן הוסע עם שאר הנפגעים לבי"ח רמב"ם, ברכב של חיאדרי זוהיר. בבית החולים נבדק, צולם והומלץ על טיפול, על התאונה דווח במשטרת ישראל בתלונה מס' 4273/00. על פי כתב התביעה בת"א 3571/01 התקשרו עלי ונור לואליד ממקום התאונה, ואליד הגיע והעביר גם אותם ממקום התאונה לסכנין ולאחר מכן ברכב של חיאדרי זוהיר נסעו יחדיו לבי"ח רמב"ם. על-פי הראיות שהוצגו בבית המשפט השלום, יצאו מן הרכב הנפגע כל הנוסעים והנהג של הרכב הפוגע. הצדדים החליפו פרטים ביניהם באותו מעמד, כאשר הנהג הפוגע הודה כי התאונה נגרמה באשמתו. טענות המערערת: 4. בכתב ההגנה כפרה המערערת באירוע התאונה ובחבותה וטענה, כי המשיבים או מי מהם לא היו מעורבים בתאונה ולא נפגעו ולחלופין כי הפגיעה אינה כתוצאה אינה מהשימוש ברכב המנועי. עוד נטען כי הנוסעים הנטענים או מי מהם לא היו מעורבים בתאונה והוספו בכוונת מרמה כדי לקבל פיצוי שלא כדין. ולכן אין המערערת חייבת כלל לשאת בנזקים הנטענים, גם אם אלה הוכחו. לחלופין נטען כי המשיבים לא נפגעו ולא נגרמה להם כל חבלת גוף מן התאונה. בנסיבות אלה טענה המערערת, כי הוספת מספר הנוסעים - ארבעה נוסעים ועוד הנהג, ובסך הכל 5 מעורבים, במקום 3 - נעשתה תוך כוונת מרמה, כדי לקבל פיצוי שלא כדין לפיכך על פי האמור בסעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, פטורה היא מחבותה. בערעור בפנינו חזרה המערערת וטענה כי בית משפט קמא התעלם מן הראיות שהיו בפניו ומן הסתירות העולות מהשוואת עדויות המשיבים, כי הייתה עדות אוביקטיבית של נהג הרכב הפוגע הן בהודעות במשטרה והן בבית המשפט לפיהן היו רק שלושה נוסעים כולל הנהג ברכב הנפגע ביום התאונה וכן הפנתה המערערת לסתירות נוספות בעדויות של המשיבים. בהסתמך על אלה בקשה להסיק כי המשיבים או מי מהם לא היו מעורבים בתאונה, וכי הדיווח שנעשה על ידם בקשר לתאונה הנידונה נעשה מתוך כוונת מרמה וכדי לקבל פיצוי שלא כדין, לפחות לגבי שני מעורבים נוספים, הכל בניגוד לסעיף 25 לחוק חוזה ביטוח. פסק-הדין של בית משפט קמא: 5. בפסק-הדין נקבע, שיש למקד את המחלוקת בשאלה אם המשיבים או מי מהם ניסו לרמות את חברת הביטוח, במובן זה שהם מסרו מידע כוזב ביחס למספר הנוסעים הכולל שהיה ברכב בזמן אירוע התאונה (ראה סעיף 2 של פסה"ד). נעיר כבר בשלב זה, כי ניסוח המחלוקת בדרך שתוארה לעיל על ידי בית משפט קמא אינה תיאור מדויק. המחלוקת אינה רק לגבי מספר הנוסעים הכולל ברכב בזמן אירוע התאונה, הגם שמחלוקת זו היא מחלוקת חשובה, אלא באיזו מידה יש באי מסירת מידע מדויק בנושא מספר הנוסעים, כדי להצביע על כוונת המרמה בכלל לגבי הנפגעים בתאונה. בית משפט השלום קבע כי אין למעשה מחלוקת כי במועד הנטען (11/5/00) אכן ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב הנדונים, וכמו כן לא הייתה מחלוקת כי סולימאן נהג ברכב הנפגע ונהג אחר בשם מר עלי עלי נהג ברכב הפוגע. עוד קבע בית משפט השלום, שאין מחלוקת שבנוסף לסולימאן כנהג היו עימו נוסעים נוספים ברכב הנפגע. המשיבים טענו לארבעה נוסעים בנוסף לנהג, סך הכל חמישה מעורבים בתאונה ואילו המערערת טענה כי על-פי הראיות שהוצגו בסמוך לאירוע התאונה, היו ברכב הנפגע סך הכול שלושה מעורבים בלבד - הנהג סולימאן ושני נוסעים נוספים. בהתייחס לעדויות המשיבים קבע בית המשפט כי ארבעת עדי התביעה העידו "כולם באופן עקבי וללא סתירות מיוחדות הן לגבי מקום ארוע התאונה והן לגבי נסיבותיה ושעת התרחשותה..." (עמ' 3 סעיף 7 לפסה"ד). כי אלה נחקרו חקירה נגדית מפורטת ומלאה כדי להביא לקריסת גרסת המשיבים בעניין מספר הנוסעים שהיו ברכב עובר לארוע התאונה ועל-פי התרשמותו הבלתי אמצעית "הם נתנו תשובות מלאות וסבירות ולא התגלו סתירות מיוחדות ראויות לציון" (עמ' 4 בראש העמוד). בית משפט השלום לא התעלם מן העובדה כי נהג הרכב הפוגע - מר עלי עלי - אשר העיד כעד ההגנה מסר שראה שלושה אנשים יוצאים מן הרכב, אך יחד עם זאת לא יכול היה העד לאשר או להכחיש אם היו נוסעים נוספים שנותרו לשבת ברכב, לאחר קרות התאונה. לפיכך, ולמרות שבית משפט קמא היה ער להודעות שמסרו המשיבים במשטרה, לרבות הודעתו של סולימאן לפיה היו ברכב שלושה אנשים בלבד (שני נוסעים והנהג), קבע בית המשפט שהמערערת לא הוכיחה ששניים מבין הנוסעים לא נותרו ברכב הנפגע בעת החלפת הפרטים בין הנהגים. כמו כן סבר בית משפט קמא כי אין בסתירות שנמצאו בעדויות המשיבים, כדי להצביע על תרמית הנוגעת למסירת ההודעות לחברת הביטוח. 6. לפיכך נקבע, כי בהתחשב בהתרשמות הבלתי אמצעית מעדי התביעה ומהראיות החיצוניות שבחלקן תמכו בגרסת המשיבים לרבות עדי ההגנה, כי המערערת לא עמדה בנטל הוכחת מרמה כנדרש על פי סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח. בנסיבות אלה נקבע כי קיימת חובת פיצוי, ולעניין שיעורו, מאחר שלא נותרה למי מהם נכות רפואית, ובהסתמך על האישורים הרפואים מחדר המיון מהם עלה, כי הפגיעות היו קלות יחסית, קבע בית משפט קמא, כי נגרם לכל אחד מן המשיבים נזק גוף, כהגדרתו בחוק הפיצויים, ושיעור הפיצוי הועמד על סך של 6,500 ₪ לכל אחד מהם, על דרך האומדנה. דיון ומסקנות: 7. השאלה היא אם אכן עמדה המערערת בנטל הראיה לעניין תחולתו של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, וכל זאת תוך הדגשה כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא, במיוחד כאשר אלה מבוססים על מהימנות העדים ועל הערכת עדויות. 8. בנושא האחרון - סמכותו של בית המשפט לערעורים להתערב בממצאים שבעובדה ולמידת השימוש בסמכות כזו - רצוי להפנות לע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 240), שם הבהיר בית המשפט (כבוד הנשיא שמגר), שהגם שכלל אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, דרך כלל, בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, הרי שכלל זה אינו חל באותם מקרים כאשר ישנם ממצאים ומסקנות שאינם מתיישבים עם הראיות האמינות שהוצגו בפני בית המשפט או כאשר נפלה טעות בהערכת העובדות המוכחות. במקרים כגון אלה, לא רק שערכאת הערעור מוסמכת להתערב, אלא היא נדרשת ומתחייבת לעשות כן (ראה שם עמ' 249, וכן ראה ע"א (חיפה) 4578/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' עמל אבו טריף, תק-מח 99 (2), 2272. יתר על כן, סמכותה של ערכאת הערעור להתערב בהערכת עדויות המבוססת על שיקולים שבהגיון, והסקת מסקנות בהתבסס על הראיות שהוצגו, אינה שונה מזו הנתונה לערכאה הדיונית (ראה ע"א 260/92 סולומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 262). אנו ערים לעובדה כי במרמה נדרשת רמת הוכחה הקרובה לזו הנדרשת במשפט הפלילי. ואולם, יש לציין כי גם במשפט הפלילי יכול שבית המשפט יתערב בממצאים עובדתיים, וזאת כאשר מתוך הראיות ניתן ללמוד שבית המשפט ששמע את העדויות התעלם מעדויות וראיות שהיו בפניו ו/או הסיק מסקנות שאינן עולות מחומר הראיות שהיה בפניו (ראה על דרך ההשוואה ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל, פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 27/12/04 (פורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט). שם נאמר: "כלל הוא, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור, אינו מתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי, ובחנה אותן. לערכאה הראשונה יתרון על-פני ערכאת הערעור אשר העדויות החיות לא באו בפניה. יחד עם זאת אין זה כלל בל יעבור (ראה ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 774; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 233; ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696; ע"פ 277/76 בוגנים נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 561, 563; דנ"פ 3489/93 אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 661,663) שכן: "יש שערכאת הערעור תתערב בממצאי מהימנות וזאת במקום שבו נעשתה טעות הנובעת מהתעלמות מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל, כגון סתירות בעדויות, תמיהות הנותרות ללא מענה ונתונים בעלי משקל."" (ההדגשה אינה במקור - ההרכב). המסקנה המתבקשת מן האמור היא, כי יש לסקור את הראיות שהוצגו בפני הערכאה הדיונית, כדי לחזור ולבחון את המסקנה שהוסקה לפיה הסתירות שעלו מן העדויות השונות מטעמם של המשיבים, אינן מהותיות וכי כלל מספר הנוסעים ברכב הנפגע עמד על חמישה, כפי שטוענים המשיבים בכתבי טענותיהם. ועוד, הבדיקה האמורה צריכה להיעשות לאור האמור בסעיף 25 לחוק ביטוח. 9. סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח קובע: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב) או שהמוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו". הסעיף הנ"ל נמצא בסימן ה של חוק חוזה הביטוח שכותרתו "תגמולי הביטוח". כפי שפורט ברע"א 230/98, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד נסרה, תק-על 98(2) 910, (להלן: פס"ד נסרה), סעיף זה נמצא בין סעיף 24 לחוק הנוגע לתוצאות יחסיות של הכשלה לגבי בירור החבות על ידי המבוטח, לבין סעיף 26 מפטיר את המבטח לחלוטין מחבותו כאשר נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון. לעומתם סעיף 25 לחוק נועד להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה כשהסנקציה היא הוא פטור מוחלט מהחבות. סעיף זה מדגיש שוב את החשיבות שמייחס החוק למסירת מידע מהימן למבטח תוך יישום עקרון תום הלב כעקרון בסיסי בשיטת המשפט, בכלל, וכאשר מדובר על מסירת מידע המהווה תשתית ליצירת חבותו של האחר לפיצוי, בפרט (ראה ע' הרמן דיני ביטוח (1989) עמ' 52-55. כן ראה שחר ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (תשס"ה-2005) כרך ראשון, פירוש לחוקי החוזים, מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, עמ' 265-312 ובמיוחד בעמ' 270-272 ובעמ' 304-310להלן: ש' ולר-חוק חוזה ביטוח). התכלית העומדת מאחורי הוראת סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח היא אפוא, הכללת עקרון דיווח אמת ותום הלב גם בתחום זה, ולצד יישום העקרונות הצורך לעמוד על כוונת ההרתעה, למקרה שתהא הפרה או אי שמירה עליהם, הכל תוך כוונת מרמה. ואכן, על אף שההוראה אינה כוללת את המלים ב"כוונת מרמה" קבעה הפסיקה כי יסוד כזה מצוי בה. המרכיבים של הוראת סעיף 25 לחוק הם: מסירת עובדות בלתי נכונות וכוזבות, מודעות של המבוטח לאי הנכונות או להיות העובדות שנמסרו כוזבות, וקיומה של כוונה להוצאת כספים שלא כדין על יסוד עובדות בלתי נכונות או כוזבות (ראה גם י' אליאס, דיני ביטוח (תשס"ב) כרך א', עמ' 478). היסוד הראשון הוא עובדתי ונוגע לעובדות כוזבות - עובדות שאינן נכונות, המרכיב השני מתייחס למודעות, כאשר יסוד הידיעה הוא סובייקטיבי - של מוסר הידיעה, כך שאמירה לא נכונה הנובעת מטעות בתום לב, אינה ממלאת אחר היסוד הנדרש והיסוד הנוסף שהוא יסוד כוונת המרמה (ראה ש' ולר- חוק חוזה ביטוח שם, עמ' 541. כן ראה ע"א (ת"א) 1670/01 זיו בודל נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, פ"ד מיום 3/11/03), כן ראה שם ההפנייה גם למאמר של ש' ולר "חובת הגילוי לאחר קרות מקרה הביטוח וחיוב מבוטחים בפיצויים עונשיים בגין מרמת הביטוח" עלי משפט א' (תש"ס-תשס"א) 277, 286, ובעמ' 288). יחד עם זאת הוראה זו יש לפרש על דרך הצמצום, בהיות חובת הביטוח תוצאה של הסדר שמקורו בהתחייבות חוזית המבוססת על תשלומי פרמייה על ידי המבוטח ( ראה ע"א 846/76 יהודה עטיה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ , פ"ד לא(2) 780 וכן ברע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3), 281. ועוד, בהיות המערערת הטוענת לפטור מאחריות, עליה הנטל להוכיח קיומם של יסודות ההוראה ומאחר שטענת הפטור מבוססת על טענת מרמה, הרי שדיות הראיות צריך שתמלא אחר משקל ראייתי גבוה במידה העולה על זו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל (ראה שם, לרבות ההפנייה לספרו של אליאס, שם בעמ' 485, וכן ע' הרמן דיני ביטוח (1989) עמ' 52-55. כמו כן ראה ש' ולר-חוק חוזה ביטוח, שם, 556-558). לאור העקרונות המפורטים לעיל, יסקרו, כאמור הראיות שהוצגו בבית משפט השלום. הממצאים העובדתיים: 10. כדי לבדוק את שאלת היות המשיבים או מי מהם מעורבים בתאונת הדרכים, יש לבחון את העדויות השונות בהתייחס למספר נושאים שהעיקרי הוא: מספר הנוסעים ברכב הנפגע ביום התאונה. על-פי עדותו בבית המשפט של סלימאן הנהג היו בעת התאונה חמישה נוסעים ברכב הנפגע, הוא הנהג ועוד ארבעה נוסעים. ליד מושב הנהג, בו ישב, ישב נור ואילו היתר ישבו מאחור. הם התכוונו לנסוע לירושלים, ממשגב עד כאוכב לאעבלין ולכיוון חיפה אך נסעו ישר לירושלים. הם נסעו לטייל בירושלים ומדובר היה בטיול שעליו הוחלט מראש והוא זה שנסע לאסוף את כולם. סלימאן הודה כי לאחר שהרכב נפגע יצאו כל הנוסעים לרבות הוא עצמו מחוץ לרכב, וכי נהג הרכב הפוגע ראה אותם. בנסיבות אלה לא היה לו כל הסבר לגרסת הנהג ברכב הפוגע, לפיה ראה שלושה אנשים בלבד שיצאו מן הרכב הנפגע. את ההודעה במשטרה מסר כאשר אליו נלוו עלי ונור. עוד העיד סלימאן, כי עובר לאותו מועד עבד במרכז הברזל בסכנין וכי עבד חמישה ימים בשבוע משעה 8:00 ועד לשעה 16:00. ואולם, באותו יום לא נסע לעבודה, אלא לטייל. סלימאן לא העיד כי הודיע למעביד מראש על העדרות, גם לא הוכיח את העדרתו מן העבודה באותו יום, ולגרסתו מותר לאדם לטייל. בנוגע ללבוש אותו לבשו באותו יום, העיד סלימאן כי לא נהג ללבוש בגדים מיוחדים לעבודה. עוד העיד, כי לא ניתן היה להמשיך לנסוע ברכב שנפגע, וכי הוא היה זה שיצר קשר טלפוני עם רכב הגרר. לבית החולים פנו חמישה נפגעים יחדיו, ביום התאונה, אך זאת רק לאחר שהגיעו הביתה וכחמש שעות לאחר קרות התאונה. 11. השוואת העדויות האחרות צריכה להיעשות בנושאים שונים, אך בעיקר בשאלה של מספר הנוסעים ברכב הנפגע, כאשר לנושא זה מצטרפות הראיות בנוגע לשאלה מי יצא מן הרכב לאחר שנפגע ואם הנהג הפוגע יכול היה להבחין בהם. בכפוף לממצא האמור, יש להשוות בין גרסת העדויות לעדותו של נהג הרכב הפוגע - עלי עלי. אין חולק, כי אין היכרות קודמת בינו לבין מי מן המשיבים, וכי גם לגרסת המשיבים הוא נחשב לאדם הגון, שהרי הודה מיד במקום כי הוא שגרם לתאונה. השוואה בין העדויות לגבי נושאים אחרים, יש בהן במצטבר כדי להוביל למסקנות המתבקשות בתיק, ואלה אינן עולות בקנה אחד עם מסקנת בית משפט קמא. נושאי השוואה נוספים הם: מיקום ישיבה ברכב הנפגע בעת התאונה, יעד הנסיעה, מועד מסירת התלונה במשטרה, מקום העבודה, הזמנת הגרר ופינוי הנפגעים ממקום התאונה. 12. נבחן את הנושאים השונים, נתייחס תחילה לשאלת מספר המעורבים בתאונה ברכב שנפגע: מי יצא מן הרכב לאחר התאונה: - על-פי עדותו של נור, בדומה לעדותו של סלימאן כולם יצאו מן הרכב הנפגע, כך שהנהג הפוגע יכול היה לראותם, וכן הצטרף לעדות סלימאן, כי הנהג הפוגע הוא "בחור טוב" שמסר פרטי הנוהג והביטוח והודה מיד באחריותו לפגיעה. עדות דומה או כמעט זהה בנושא זה ניתנה גם על ידי עלי וכן על ידי עמאד. גם הוא הודה כי נהג הרכב הפוגע ראה את כולם. מספר הנוסעים ברכב הנפגע: - כל המשיבים והעדים מטעמם העידו בבית המשפט, כי היו 5 נוסעים כולל הנהג ברכב הנפגע. נור העיד בבית המשפט כי היו 5 נוסעים כולל סלימאן הנהג. עדות דומה נמסרה על-ידי עלי, נוסע אחר ברכב. 13. המסקנה המתבקשת מן האמור היא, כי כל המשיבים לרבות העד מטעמם, אישרו כי כל הנוסעים ברכב הנפגע לרבות הנהג יצאו מן הרכב הנפגע בסמוך למועד הפגיעה, התקרבו לרכב הפוגע, וכי עלי עלי נהג הרכב הפוגע יכול היה לראותם. מכאן, שעל-פי גרסת המשיבים לא הועלתה כל אפשרות עובדתית אף לא לחלופין - בהנחה שרשאים היו להעלות גרסה חלופית, טענה שלו הועלתה דינה היה להידחות - כי חלק מן המעורבים בתאונה ברכב הנפגע, נותרו ברכב לאחר הפגיעה בו. ועוד, כאמור, לא הייתה כל מחלוקת בדבר יכולתו של הנהג הפוגע לראות את כל "הנפגעים". בנסיבות אלה היה על בית המשפט לתת משקל מכריע לעדותו של הנהג הפוגע. לעומת עדויות אלה של המשיבים ומטעמם, עלי עלי - נהג הרכב הפוגע ציין מפורשות כי ירדו שלושה אנשים מן הרכב הנפגע, הם החליפו פרטים, הוא הודה באשמה לתאונה והוא המשיך בנסיעתו למקום העבודה. ראוי גם להביא את המשך עדותו, על דרך ציטוטה: "אני יצאתי מהרכב והם יצאו מן הרכב. הם היו 3.... הם ירדו ונפגשנו באמצע. הם פתחו דלתות וירדו מהרכב 3 אנשים... כשניגשתי לראות את הנזק שלהם, הם באו איתי ביחד. הדלתות הקדמיות היו פתוחות...". ובמסגרת החקירה החוזרת חזר והדגיש: "אני ראיתי 3 אנשים שירדו מהרכב. לשאלתך אם יכול להיות שהיו עוד 2 אנשים ברכב ולא ירדו, אני עונה שאני לא יודע. הדלתות הקדמיות היו פתוחות". המסקנה המתבקשת מן האמור היא, שברכב הנפגע היו שלושה אנשים בלבד כולל הנהג. מעבר לעובדה שהמשיבים לא העלו כל גרסה עובדתית בדבר מעורבים נוספים - שניים במספר - שנותרו ברכב שנפגע, אפשרות כזו גם אינה מסתברת מעדותו של עלי עלי הנהג הפוגע. הגם שלא הכחיש מפורשות אפשרות תיאורטית כי שני נוסעים נותרו ברכב, יש בעדותו דחייה מפורשת של אפשרות כזו. הדלתות הקדמיות של הרכב היו פתוחות, אילו היו נוסעים נוספים ישובים שם היה עליו לראותם. מסקנת בית משפט קמא, כי קיימת אפשרות ששני נוסעים נותרו ברכב שנפגע אינה עולה מגרסת המשיבים ואינה מתיישבת עם עדותו של עלי עלי, ולכן דינה להתבטל. בנושא האחרון ראוי עוד להעיר, הגם שבא כוח המשיבים לא העיד בתיק ראוי להפנות לדברים שנאמרו מפיו בישיבת בית המשפט ביום 18/9/03 הגם שדברים אלה אינם מהווים תשתית ראייתית לקביעת מספר המעורבים בתאונה: "בשלב זה יש לנו 3 נתבעים, הנהג ועוד 2 נוסעים. אם יש נוסע נוסף, איני יודע, לא אני מטפל בתיק..." (עמ' 3 לפרוטוקול). מן הטעמים שפורטו עד כאן, דין הערעור להתקבל. 14. המסקנה האמורה, מתבקשת גם מסקירת העדויות והראיות שהובאו בבית המשפט השלום, בנושאים האחרים: פינוי הנפגעים ממקום התאונה: - נור העיד כי כולם נכנסו לרכב הפרטי של וליד, וכי היו 6 יחד עם וליד. בעוד נור העיד, כי כלי הרכב - הפוגע והנפגע - נותרו במקום מבלי שהוזזו, העיד עלי כי כלי הרכב הוזזו לאחר שהוחלפו פרטים בין הנהגים המעורבים. עמאד - אישר אף הוא כי אחיו של נור לקח אותם הביתה. הוא לא זכר כמה נסעו ברכב של וליד. הוא זכר כי חזרו ארבעה אנשים. הוא לא זכר מי נשאר במקום. עדות זו של עמאד שאישר שהם חזרו ארבעה אנשים עם וליד, לאחר התאונה, כאשר אלה כוללים את ואליד, וכאשר לא זכר לתת פרטים לגבי שניים נוספים, תומכת אף היא במסקנה, כי ברכב הנפגע היו בסך הכל שלושה אנשים. הפנייה לבית החולים: - נור העיד כי ארבעה מבין הנפגעים פנו לבית חולים. עלי ועמאד אישרו גם הם כי פנו לבית חולים מהבית. כולם יחד התקבלו בבית חולים. אך לא זכר אם כולם יחד נסעו לבית חולים. על אף שחמישה פנו לבית החולים להיבדק, אין בראייה זו בלבד לתמוך בגרסת המשיבים, במיוחד, כאשר לא הייתה פנייה ממקום התאונה, אלא לאחר שחזרו הבייתה לסכנין. תאונות קודמות: - נור היה מעורב בתאונה קודמת כחודשיים לפני התאונה נשוא הערעור. גם עלי היה מעורב בתאונה קודמת וטענתו הייתה כי מדובר בתאונת דרכים קודמת ברכב שלו, לפני עשר (10) שנים, וכי הייתה לו תאונה נוספת, שבה נפגע גם נור. כלומר, מדובר במעורבים בתאונה שאין זו הפעם הראשונה בה נפגעו. ההודעה במשטרה: - רק שלושה מבין הנפגעים מסרו תחילה הודעה במשטרה. נור מסר הודעה במשטרה ב- 28/11/00 וזוהיר ב- 6/11/00 ואילו סלימאן מסר הודעה במשטרה ב- 24/10/00. כל ההודעות במשטרה נמסרו כחמישה חודשים לאחר התאונה, ושתיים מהן כששה חודשים לאחר התאונה. אין כל הסבר מדוע נמסרו ההודעות במועד כה מאוחר, במיוחד לאור העובדה שפגיעתם לא הייתה קשה, ולא הצריכה היעדרות כה ממושכת. עוד אין להתעלם מן העובדה, כי בהודעה במשטרה אמר סלימאן כי היו "איתי באוטו 3 נוסעים". על אף שעל-פי גרסה זו מדובר בארבעה מעורבים, די בה כדי להצביע על אי עקביות בגרסאות המעורבים בנוגע למספר המעורבים. יעד הנסיעה: - נור - מודה כי נסעו לטייל, אך לכיוון חיפה, ללא ציון מקום מדויק בחיפה, ואורך הטיול יכול היה להיות יותר מיום אחד. ירושלים הוזכרה על ידי עד זה, כאופציה אפשרית, אך לא כבחירה מוקדמת, ולא כאופציה סופית. עוד העיד נור, כי הטיול היה מתוכנן מראש - יומיים שלושה לפני יום הטיול. נור גם אישר שהוא עובד במקום מסודר עם תלושים. עלי העיד אף הוא כי הם תכננו נסיעה לירושלים. ההחלטה לנסוע לירושלים גמלה רק באותו יום ומי שהחליט על כך היה למעשה סלימאן, וההחלטה נתקבלה רק כשהגיעו לרכב הנפגע. עמאד - העיד כי כיוון הנסיעה היה ירושלים. עמאד לא עבד באותה עת. לא זכר אם היה מובטל. הוא אוהב לטייל בירושלים ונמצא שם, לפחות אחת לחודש. יחד עם זאת לא זכר שהיה תיאום מראש על נסיעה לירושלים. למרות האמור, זכר כי היעד היה ירושלים, מאחר שגם הוא הגיש תביעה וגם שם צוין כי יעד הנסיעה היה ירושלים. השוואת עדויות המשיבים בנושא זה מעלה סתירות שאינן ניתנות להסבר, ומסקנת בית המשפט בדבר היות העדויות סדורות והעדר סתירות מהותיות, אינה יכולה לעמוד. על-פי עדויות המשיבים, לפחות לפי גרסת הרוב, מדובר היה בטיול מתוכנן. בדרך כלל במקרה כזה, מיידעים מראש את כל המשתתפים לאורך זמן הטיול וליעד הטיול. טיול כזה גם מחייב נטילת חופשה ממקום העבודה, במיוחד כאשר סלימאן ונור עבדו עובר לאותו מועד, וקיבלו שכר מוסדר מגובה בתלוש שכר. סלימאן העיד כי נעדר מן העבודה, וכי נטל חופשה יזומה מן המעביד גם נור העיד כך. אף אחד מהם לא הוכיח, כי נלקחה חופשה יזומה לצורך כך מן המעביד, לא הוכח כי הופחת שכר ואין לקבל את גרסתם כי לא קיבלו שכר ולכן גם לא הוצא להם תלוש שכר. יתר על כן, לא הייתה כל אחידות בעדויות לעניין יעד הטיול ולא ניתן כל הסבר מדוע לצורך טיול בירושלים יש לעבור דרך חיפה. גם אם נסכים שאין בנתון זה - יעד הנסיעה - לבסס שיקול מכריע בקבלת הערעור, הרי יש בו בהצטרפו לראיות האחרות להוביל למסקנה כי עדויות התובעים אינם עדות מהימנה. בנוסף, יש להביא את עדותו של הנהג הפוגע לעניין לבושם של הנוסעים ברכב הנפגע. עלי עלי נהג הרכב הפוגע העיד כי "הם היו לבושים בבגדי עבודה, אך לא אמרו לי לאן הם נוסעים". המסקנה המסתברת מן האמור היא, שהתאונה אירעה למי שעמד לנסוע לעבודה - גם שעת התאונה תואמת לשעות העבודה, וכי טענת המשיבים כי התאונה אירעה בעת שהתכוונו לצאת לטיול, לא הוכחה. הודעה לגרר: - נור העיד כי וליד אחיו של סלימאן טלפן לגרר. עלי לא זכר מי החזיר את הגרר וחשב שאולי סלימאן עשה כן. עמאד לא זכר מה היה מצב הרכב לאחר הפגיעה וגם לא זכר אם גרר הגיע למקום. סלימאן, העיד, כאמור, כי הוא יצר קשר טלפוני עם הגרר. הגם שאין בעדויות אלה לכשעצמן, כדי לבסס ממצא, יש בסתירות בין העדויות, במיוחד כאשר כל המעורבים עזבו את מקום התאונה יחדו, להוביל למסקנה, כי עדויות המשיבים אינן יכולות ליצור תשתית עובדתית לקביעת ממצאים עובדתיים. סדר הישיבה ברכב: - עלי העיד כי הוא ישב אחרי הנהג וכי ליד הנהג ישב נור. לידו ישבו עמאד וזוהיר, אך לא זכר את סדר הישיבה מאחור. עמאד העיד אף הוא כי נור ישב ליד הנהג והוא ישב מאחור, אך לא ציין פרטים נוספים. ככלל, יש להניח כי המעורבים בתאונה, במיוחד כאשר פגיעתם אינה חמורה, יזכרו מיקום ישיבתם קודם לתאונה. הגם שאין במסקנה זו כדי לדחות גרסתם, יש בה לתמוך במסקנה, כי קביעת בית משפט קמא שהעדויות מהימנות, אינה מבוססת. 15. משהוכח כי ברכב הנפגע עובר למועד התאונה היו שלושה נוסעים בסך הכל, הרי שמסירת הודעות לחברת הביטוח על דרך של "צירוף" נפגעים נוספים שלא היו מעורבים כלל בתאונה ולא היו ברכב בעת האירוע, על אף ידיעה ברורה של מי שהיה ברכב בעת התאונה, לרבות סלימאן, כי אלה לא היו שם, היא מסירת מידע כוזב בכוונה להוצאת כספים שלא כדין מן המבטחת. המסקנה המצטברת היא, כאמור, שדין הערעור להתקבל. 16. השאלה הנוספת היא, משהוכחה תרמית, האם יש לפטור את חברת הביטוח ממתן פיצוי לכלל הנפגעים, שהרי גם אם נאמר שלגבי שניים לא הוכחה מעורבותם בתאונה, מאחר שלא הוכיחו כי דווקא הם היו השניים מבין הארבעה שנסעו ברכב, הרי שאין חולק כי הנהג היה מעורב בתאונה ונגרמו לו נזקים. האם יש במסירת פרטים כוזבים לגבי מספר הנוסעים ברכב באופן שלמעגל הנפגעים יוכלו "להצטרף" מעורבים נוספים, כדי לשלול גם ממנו כל פיצוי. לדעתנו, יש להשיב בחיוב לשאלה האמורה. למעשה סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח נועד למטרה זו. המדובר במעשה מרמה בתביעות לתגמולים, שאין להשלים עמן, וגם אם המרמה היא לצורך הוצאת כספים עבור אחר, מעשה מרמה הוא. הגם שה יו שלושה מעורבים בתאונה, משמסרו הם וכל אחד מהם - תוך מודעות למספר הנוסעים הנכון ברכב הנפגע בעת התאונה - כי היו מעורבים נוספים ו"הוסיפו" לרשימה נפגעם נוספים, אין מקום לפסוק כל פיצוי לזכותם. בספרו של ש' ולר- חוק חוזה ביטוח (שם, בעמ' 556) עמד הכותב על הדרישה להתאמה ראויה בין הענישה לעבירה, ולצורך להתחשב במשתנים שונים. ואולם, בענייננו (בשונה מן הדוגמא שהובאה שם - שלוש תביעות לביטוח כאשר רק אחת מהן נגועה במרמה) מדובר בתביעה אחת והגם שזו כוללת מספר מעורבים, מקרה הביטוח הוא אחד, ומקרה זה נגוע במרמה. מהוכחה מעורבתו של כל אחד מן המבוטחים במסירת המידע הכוזב, תוך ידיעה כי הוא מסר מידע כוזב בכוונת המרמה של כל אחד מהם, יש לשלול את הפיצוי לגבי כלל המעורבים במעשה המרמה. 17. יש עוד להוסיף ולהדגיש, כי פסיקת סכום בשיעור של 6,500 ₪, תוך התעלמות מן ההפרזה בנזק שנגרם למי מהם, נעשתה על דרך החריגה מן הסביר. גם אילו נמנע מעשה המרמה, לא היה מקום להעמיד את הפיצוי על סכום העולה על 3,000 ₪ לכל אחד מן המעורבים. התוצאה: 18. אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור ומורים על ביטול פסק הדין של בית משפט קמא. אנו מחייבים את המשיבים, כל אחד מהם, לשלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסכום של 8,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, נכון למועד מתן פסק הדין בערעור. מרמהתאונת דרכים