פסק דין לפניי תביעה לתשלום סך 901 ₪ המהווים לטענת התובעת יתרת חוב בגין תיקון שבוצע לרכבו של התובע. בין הצדדים אין מחלוקת לגבי העובדות הבאות: הרכב נבדק ע"י שמאי מטעם הנתבע (וכנראה במימון מבטחתו) כאשר הבדיקה נערכה במקום מפגש שאינו בחצרי התובעת. הרכב הופנה לתיקון אצל התובעת ע"י סוכן הביטוח, לאחר שחוות דעת השמאי הושלמה ואושרה. הרכב שהה במוסך 8 ימים וכל הליקויים שבחוות הדעת תוקנו. בשלב מסוים הודיע השמאי כי הנזקים ברכב נובעים משני אירועים שונים ולכן יש לגבות את תיקון הנזק מאחור ישירות מהנתבע. מטעם התובעת הוגש תצהיר מנהלה, מר ליאור מאי ואילו הנתבע הגיש את תצהירו. שני המצהירים נחקרו והצדדים סיכמו בעל פה. פסק הדין ינומק באופן תמציתי בהתאם להוראת ת' 214 טז' לתסד"א. עיקר טענותיו של הנתבע מתמקדות בכך שהתובעת לא יידעה אותו במועד על השינוי שנקבע ע"י השמאי או הסוכן וכי הועמד בפני עובדה מוגמרת ששונה ממה שסוכם מלכתחילה. הנתבע טוען כי סוכם שכל הליקויים יתוקנו במסגרת השתתפות עצמית אחת ואילו היה יודע שהמבטחת לא מוכנה לכך, לא היה מבצע את התיקון בחלק האחורי. לטענתו, מדובר בקנוניה או בהפרת התחייבות בין סוכן הביטוח, השמאי והתובעת כמוסך המתקן. שוכנעתי כי הנתבע מאמין בצדקת טענותיו וגם שוכנעתי כי בדרך ההתנהלות נפל פגם. השאלה היא למי לייחס את הפגם ומי נושא באחריות, עפ"י החומר שבתיק יש מס' אפשרויות: האם הנתבע בכך שדווח על הנזקים הנובעים מאותו אירוע? האם על השמאי שנזכר לשנות את המלצתו בחוות דעתו ובמיוחד שלא הודיע לנתבע? האם על הסוכן שנתן יד לשינוי או אולי יזם אותו ולא הודיע עליו לנתבע? האם על התובעת ששיתפה פעולה עם הסוכן והשמאי? ההכרעה היא עניין עובדתי המצריך הוכחה. הנטל להוכיח טענת הגנה רובץ על הנתבע. התובעת מצידה הבהירה כי פועלת כקבלן מבצע עבור המבטחת באמצעות ידה הארוכה, סוכן הביטוח וכמובן השמאי וכי היא מקבלת את שכרה מחברת הביטוח בניכוי השתתפות עצמית ככל שקיימת ובהתאם לחוזה הביטוח שבינה לבין המבוטח. לא שוכנעתי כי דבק אשם בנתבע שכן לא הוכח כי דיווח על שני אירועים כאירוע אחד תוך הצגת מצג שווא. לא שוכנעתי כי דבק אשם בתובעת שכן לא הוכח מתי בדיוק הודיע השמאי על שינוי אישור התיקון, ויש אפשרות סבירה שההודעה ניתנה לאחר ביצוע העבודה בפועל או סמוך מאד לסיומה. אשר לסוכן ולשמאי, אלו לא הוזמנו לעדות וכמובן לא ניתן לקבוע לגביהם שום ממצא. מה שכן עלה והתבהר בדיון הוא ויכוח או קרע שנוצר בין הנתבע לסוכן הביטוח שלו סמוך מאד למועדים הרלבנטיים. ניכר היה גם בנתבע שהוא כועס מאד על סוכן הביטוח ברם האחרון לא צורף לתיק כצד שלישי. לא הוכחה בפניי קנוניה בין התובעת לסוכן או לשמאי. הנתבע נשאל לגבי מניע לקנוניה כזו או רווח שיכולה התובעת להפיק ממנה אך לא יכול היה לענות תשובה מניחה את הדעת. הנתבע סבור שהסכום הנתבע נכפה עליו בניגוד למצגים ולהסכמה קודמת. יתכן והדבר כך ברם לא התובעת היא זו שצריכה לשאת בתוצאות. אם טעה הסוכן או אם היתה הטעיה כלשהי בעניין שייכות הנזקים לאירועים שונים, אין בהם כדי לפגוע בזכותה של התובעת לקבל את המגיע לה בגין עבודה שבוצעה. כך גם לגבי השמאי וכך גם לגבי חובתם של השניים להודיע לנתבע על כל שינוי כמי שמייצגים אותו כמבוטח מול המבטחת וגם מול התובעת. ספק אם יכולה התובעת לבוא למבטחתו של הנתבע ולתבוע ממנה מה שהמבטחת סבורה שלא מגיע לנתבע. הפרש זה שייך למחלוקת אחרת שבין הנתבע, סוכן הביטוח, השמאי והמבטחת, ככל שיש כזו. ב"כ התובעת ביקש לחייב את הנתבע בהוצאות לדוגמה ברם לא מצאתי מקום לעשות כן היות ובמקרה שלפני שוכנעתי כי הנתבע דבק בצדקתו ובתחושתו שנגרם לו עוול. אינני יכול גם להתעלם מהמערכת המיוחדת של מבטחת-סוכן-שמאי-מוסך הסדר וכולם מול המבוטח, דבר שמקשה על המבוטח לעתים לכוון את הביקורת לגוף הנכון. סוף דבר, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת 901 ₪ וכן אגרה בסך 279 ₪ כאשר סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 25.5.06 ועד לתשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 600 ₪ ומע"מ בגינו ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. רכבתיקון רכב