פסק דין כללי עניינו של פסק הדין בפרשנות שיש ליתן להסכם שיפוי, מיום 28/1/1979 (להלן: "ההסכם"), בין התובעת (להלן: "המוסד") לבין הנתבעת 1 (להלן: "החברה" או "המבטחת"), המסדיר את חובת המבטחת לשפות (להלן: "חובת השיפוי") על גימלאות שמשלם המוסד, עפ"י דין, לנפגע תאונת דרכים (להלן: "הנפגע"), בנסיבות בהן "... החברה אחראית על-פי הוראות הדין" (סעיף 3 להסכם) ובשאלה, האם חובת השיפוי קיימת, גם כאשר, בנסיבות העניין לא נקבעה חובת המבטחת לפצות את הנפגע או התלויים בו כדין (להלן: חובת הפיצוי"). על העובדות הטענות וההליכים ביום 29.8.1993 נפגע הניזוק, אבנר עמוסי (להלן: "המנוח") בתאונת דרכים שלאחריה, נפטר בביה"ח ביום 1.9.1993 (להלן: "התאונה"). בשל התאונה הוגשה, בשנת 1995 תביעה להטבת הנזק, כנגד המבטחת, על ידי עזבון המנוח, ידועתו בציבור (להלן: "ידועת המנוח") ובנם המשותף. במסגרת ההליכים המשפטיים, שהתנהלו בין הצדדים, לא היתה מחלוקת בדבר היעדר זכותה של ידועת המנוח, לפיצוי וזאת, לנוכח ההלכה שנהגה אז ולפיה, ידועה בציבור, איננה נחשבת, עפ"י הקבוע בסעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין" או "הפקודה"), כ"תלויה" בנפטר (ע"א 155/87 אוחיון נ' הסנה, נבו הוצאה לאור, המאגר המשפטי הישראלי). אין חולק, כי המבטחת שיפתה את המוסד בגין הגימלאות ששולמו לבן המנוח. אולם, הצדדים חלוקים בשאלה, האם חלה על המבטחת חובת השיפוי, גם בגין גימלאות ששילם המוסד לידועת המנוח (על-פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), סעיף 130(א), חייב המוסד בתשלום גימלאות גם לידועה בציבור הנחשבת, על-פי הגדרה שם, לתלויה בנפטר). לטענת המוסד, חובת השיפוי איננה קשורה לחובת הפיצוי וזו עומדת למוסד, מכח ההסכם, עם קיומה של פוליסת ביטוח חובה שבתוקף ותשלום גימלאות לנפגע (סיכומי המוסד, סעיף 2, שם סעיף 2ט.1.). לעומתו, גורסת המבטחת, כי חובת השיפוי קמה רק מקום בו נמצאה חייבת בפיצוי לנפגע ובענייננו, משנקבע בפסק הדין, שניתן בעניינו של המנוח, כי אין לידועת המנוח עילת תביעה מכח הדין שנהג, עובר למקרה הביטוח, שלא הכיר בה כ"תלויה" במנוח, "... החברה איננה אחראית", כלשון ההסכם וממילא לא קמה חובת השיפוי. אין חולק, כי לבקשת המוסד, ניתנה הסכמת המבטחת, להארכת תקופת ההתיישנות ומתן אורכה להגשת התובענה וזאת, לנוכח קיומו של הליך תלוי ועומד בשאלת זכאותה של הידועה בציבור, בבית המשפט העליון, במסגרת ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית, פ"ד נה(1) 12 (להלן: "עניין לינדורן"). ביום 19.12.1999 ניתן פסה"ד בעניין לינדורן ולפיו, חל שינוי בהלכה לעניין פרשנות סעיף 78 לפקודה ושם נקבע, כי ידועה בציבור נחשבת "תלויה" בנפגע. בנסיבות אלו, לנוכח שינוי הדין, בעניינה של הידועה בציבור ומשלא שיפתה המבטחת את המוסד בגימלאות ששולמו לידועת המנוח ובשיעור שנקבע בהסכם, הוגשה התובענה דנן, על סך של 2,111,600 ש"ח, משוערך ליום הגשת התביעה ובסדר דין מקוצר, בהיותה נסמכת על ההסכם. המבטחת הגישה בקשה למחיקת כותרת ורשות להתגונן ובמסגרתן, העלתה טענות שונות כנגד עילת התביעה ובכללן התיישנות, השתק פלוגתא, שיהוי וחוסר תום לב, היעדר זכות שיפוי בכלל ובגין תשלומים עתידיים בפרט וכנגד המסגרת הדיונית שבחר המוסד לנהל את התובענה. בתגובתו, חזר המוסד על עמדתו, בדבר זכותו לקבלת שיפוי על גימלאות מכח ההסכם וטען, כי תשלום הגימלאות על ידי המוסד לידועת המנוח, הוא היסוד המחולל את חובת השיפוי בהסכם ובצירוף פוליסת ביטוח ברת-תוקף. בדיון מיום 23.1.2005, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שלפיו ניתנה למבטחת רשות להתגונן, שחזרה בה מטענת ההתיישנות והוסכם, כי המחלוקת היחידה בתובענה הינה משפטית, בקשר לטענות שהועלו על ידי המבטחת בכתבי טענותיה, ומשאין חולק על הנספחים שצורפו. בהמשך ביקשו הנתבעות להבהיר, כי הן עומדות על טענותיהן העובדתיות ואולם, הסכימו כי אלה ידונו, ככל שיהיה צורך, בכפוף להכרעה בטענות המשפטיות. בנסיבות אלו, נקבע המשך הדיון לסיכומים, בטענות המשפטיות ולאחריהם הובאה בפני התובענה למתן פסק דין, כדלקמן. יאמר מיד ובכל הכבוד הראוי, כי לאחר שבחנתי את ההסכם ובעיקר, את סעיף 3, בקשר לגדר אחריות המבטחת, על-פיו, הגעתי לכלל מסקנה, כי הביטוי "אחראית - על פי הוראות הדין", משמעה, קיומה של חובת הפיצוי להטבת הנזק לנפגע או לתלויים בו כדין. לשון אחר, מקום בו לא מוטלת, בנסיבות המקרה, חובת הפיצוי, להטיב את נזקו של הנפגע, לא קמה חובת השיפוי, על פי ההסכם, והמבטחת איננה אחראית לשפות את המוסד על גימלאות ששילם לנפגע או לתלויים בו, כדין. ודוק - "אחראית על פי הדין", איננה אחריות פוטנציאלית בלבד, הנגזרת מקיומה של פוליסת ביטוח שבתוקף, אלא גם אחריות קונקרטית בנסיבות המקרה, כלפי הנפגע או התלויים בו כדין. מאידך, עם קביעת חובת הפיצוי, שיעורו ומרכיביו השונים אינם רלוונטיים לצורך חישוב שיעור השיפוי ובלבד, שבנסיבות העניין, נקבעה חובת הפיצוי, שאם לא כן אין תחולה להסכם וממילא לא קמה חובת השיפוי בגין הגימלאות ששולמו. מכאן, אין די בקיומה של פוליסת ביטוח ברת-תוקף, כדי להקים את חובת השיפוי ונדרש יסוד מהותי נוסף ועניינו, קביעת חובת הפיצוי, בנסיבות כל מקרה ומקרה. המסגרת הנורמטיבית הלכה פסוקה, כי חוזה מתפרש על פי תכליתו וזו בראש ובראשונה תכלית סובייקטיבית, המשקפת את אומד דעתם המשותף של הצדדים או לפחות כוונה (סובייקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה ע"י הצד האחר (ראה ע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 312 - להלן: "עניין אפרופים"). בהיעדר תכלית סובייקטיבית משותפת של הצדדים, יפורש החוזה על פי תכליתו האוביקטיבית, הנלמדת מתוך אופיה ומהותה של העיסקה שנקשרה בין הצדדים, נגזרת מהגיונו ומוסקת מלשונו. היא נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של הגיון ומשיקולי יעילות עסקית ומשיקולי שכל ישר של אנשי עסקים סבירים והוגנים (שם, בעמ' 313). בענייננו, איננו נדרשים לפרשנות ההסכם וגדר תחולתו, שכן זו נדונה לא מכבר, בע"א 9946/01, אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נח (1), 103 (להלן: "עניין אררט"), בקשר להסכם עם מבטחת אחרת, שהוראותיו זהות להסכם, שבענייננו, שם נקבע, "שבבסיסו (של ההסכם - מ.ב.) עומד ההסדר החוקי (סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: "סעיף 328) - מ.ב.), על פיו עומדת למל"ל זכות תביעה מהאחראי לתשלום הפיצויים לנפגע על פי חוק הפיצויים (להלן: המזיק) של גימלאות ששילם וישלם לנפגע. על רקע תשתית זו, הסכימו הצדדים להסכם לקבוע הסדר מוסכם מראש בנושאים מסויימים, כדי לחסוך התדיינויות עתידיות ביניהם. הסדר זה יש לברך עליו. חשיבותו היא במניעת התדיינויות בין הצדדים להסכם, על כל הזמן, האנרגיות והעלויות הכרוכות בכך" (שם, בעמ' 111-112). והעיקר, "התשלום על-פי הנוסחה הקבועה בהסכם הותנה בשני תנאי יסוד, הכלולים גם בהסדר השיפוי הסטאטוטורי, והם: קיומה של פוליסת ביטוח בת-תוקף, לפיה אחראי המבטח לפיצוי הניזוק על-פי חוק הפיצויים (אחריות פוטנציאלית - מ.ב.), וכן תשלום שוטף של גמלאות על-ידי המל"ל, על-פי הוראות חוק הביטוח הלאומי. לעומת זאת, לא נכללו בהסדר החוזי תנאים אחרים הכלולים בהסדר השיפוי הסטאטוטורי. כך, למשל, התשלום שזכאי המל"ל לקבל מן המבטחים על-פי ההסכם, אינו מותנה בתקרת סכום הנזק שנפסק או ייפסק לניזוק בהליך שבינו ובין המזיק. כמו כן, לא עומדות למזיק כלפי המל"ל מכלול טענות ההגנה העומדות לו כלפי הניזוק, להוציא עניין קיומה ותחולתה של הפוליסה על המקרה" (אחריות קונקרטית - מ.ב.) (שם, בעמ' 116-117) (הדגש לא במקור - מ.ב.). הנה כי כן, בקיומה של פוליסה ברת-תוקף, אין די ונדרש, יסוד מהותי נוסף והוא, קביעת אחריות המבטחת על פיה, בנסיבות העניין. כמו בעניין אררט כך גם בענייננו, על פי לשונו של ההסכם ותכליתו, מותנית חובת השיפוי בקביעת חובת הפיצוי. משלא נקבעה חובת הפיצוי, שכן במועדים הרלבנטיים לא היתה חובה על פי דין לפצות ידועה בציבור, אין מקום להטיל, כיום, חובת שיפוי על המבטחת. ודוק - על פי סעיף 328, העומד בבסיס ההסכם... "המוסד לביטוח לאומי אינו יכול להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. אכן, זכותו של המוסד לביטוח לאומי היא, מבחינה מהותית, זכותו של הניזוק עצמו, אשר המוסד נכנס לנעליו... זכות תביעה זו פורשה בפסיקה כזכות שבתחלוף. והתוצאה: זכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי להשבה. הוא לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק... הנה כי כן, על פי עקרונות התחלוף, עומד המוסד לביטוח לאומי בנעלי המבקשת, ואוכף את זכותה כלפי המשיבים. זכות השיפוי של המוסד לביטוח לאומי קמה מכוח זכות התביעה של המבקשת כלפי המשיבים, ונופלת בהיעדרה. ודוק, בהתאם לעקרונות התחלוף, לא יכולה זכותו של המוסד לביטוח לאומי כלפי המשיבים להיות גדולה מזכותה של המבקשת". (הדגש לא במקור - מ.ב.) (רע"א 3953/01, פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נז (4) 350, 357-358). מאידך, יש לציין, כי הגם שזכות השיפוי הסטטוטורית של המוסד מכח סעיף 328, היא העומדת בבסיס ההסכם, עליו מבסס כיום המוסד את תביעתו, הרי "... שההסדר החוזי יצר משטר אחר בכל הנוגע לזכות השיפוי המוקנית למל"ל בגין הגימלאות ששילם... ועילת התביעה לשיפוי, המוקנית למל"ל כלפי המבטחים על פי ההסכמים שבנדון, איננה אלא עילה חוזית" (עניין אררט, בעמ' 116-117) ומשכך, תביעת המוסד על פיו איננה תביעת שיבוב רגילה מכח סעיף 328, שרק בגדרה, ניתן היה, לכאורה, לטעון כנגדה להשתק פלוגתא ובנסיבות מסוימות. יודגש, כי קבלת הפרשנות המוצעת של המוסד, להסכם, שלפיה קיימת חובת השיפוי, גם בנסיבות בהן לא נקבעה חובת הפיצוי, מרוקנת מתוכן את התכלית הכלכלית, העומדת ביסוד ההסכם ומנוגדת להסדר החוקי, הקבוע בבסיסו, כמפורט בסעיף 328, אין בה כל הגיון ומשכך, דינה להדחות. למעלה מן הצורך יאמר, כי על אומד דעתם של הצדדים ניתן ללמוד גם מהתנהגותם קודם להגשת התובענה ובעיקר, לנוכח בקשת המוסד למתן אורכה להגשת התובענה עד לקבלת פסק דין בעניין לינדורן. בנסיבות אלו, "...התנהלות זו של הצדדים מהווה אינדיקציה חשובה לכוונתם והרי, על תכלית ההסכם ועל כוונת הצדדים המתקשרים בו, ניתן ללמוד גם מתוך התנהגותם בביצוע ההסכם" (עניין אררט, בעמ' 116-117). המוסד המתין להכרעה בשאלת מעמדה של ידועה בציבור עד לפסיקתו של בית המשפט העליון בעניין לינדורן ורק לאחר שינוי ההלכה, שלפיה ידועה בציבור תחשב כ"תלויה" בנפגע, הוגשה התובענה. מכאן ניתן להסיק, שאלמלא שינוי ההלכה המוסד לא היה מגיש את תביעתו כנגד המבטחת מן הטעם שזה סבר, שלא מוטלת כל חובה על המבטחת לשפות את המוסד. זאת ועוד, על פרשנות ההסכם ותכליתו ניתן ללמוד מעיקרון תום הלב. "... השפעתו של עקרון תום הלב... היא על התכלית הסובייקטיבית של החוזה... לחוזה יינתן מובן העולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של השיטה (כגון שיוויון). בהיבט זה משפיע תום הלב על התכלית האובייקטיבית של החוזה" (עניין אפרופים, בעמ' 327). בענייננו, הגם שלכאורה, אין מקום לקבל את טענת השיהוי, שכן המוסד לא זנח את תביעתו (ראה והשווה: ע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433), התנהגות המוסד, כיום עומדת בניגוד לעקרון תום הלב, לאחר שזה המתין לשינוי ההלכה בעניין לינדורן, הגם שלא היתה לה כל רלוונטיות, לעניין חובת הפיצוי, ורק לאחריה הוגשה התובענה. (ראה שם, בעמ' 446). לפיכך, גם מטעם זה אין לקבל את עמדתו. אכן נכון, לנוכח ההלכה הנוהגת (עניין לינדורן) כיום, קיימת חובת פיצוי לידועה בציבור ואולם, אין בכך כדי להטיל את חובת השיפוי על המבטחת, שכן "ההסכם שבו עסקינן הינו חוזה ארוך טווח וככזה הוא מתאפיין ברגישות לקיומן של נסיבות עתידיות, בלתי ידועות, המצריכות קביעת מנגנונים המתמודדים עם מצב דברים משתנה וכן קביעת אמות -מידה לחלוקה הדדית של סיכונים ודרכים לפיתרון מוסכם של מחלוקות" (עניין אררט, עמ' 115). לכן, מקום בו לא הוטלה חובת הפיצוי מכח הדין שנהג והמבטחת לא היתה חשופה כלל לסיכון בגדרו, אין בשינוי הדין כדי להטיל עליה את חובת השיפוי וזו תוטל, לנוכח ההלכה הנהוגה כיום, עם קביעת חובת הפיצוי, במקרים שיידונו, לאחר קביעת ההלכה בעניין לינדורן. סוף דבר לפיכך ומכל האמור, הנני מקבל את עמדת המבטחת לעניין פרשנות ההסכם וקובע, כי אחריות המבטחת לשיפוי המוסד נגזרת מאחריותה לפיצוי הנפגע בלבד ומשזו לא נקבעה, לא קמה חובת השיפוי ודין התביעה להידחות. המוסד ישא בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד המבטחת בסך כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. חוזהפרשנות חוזהפרשנותשיפוי