החלטה התובע הגיש תביעת שיבוב כנגד הנתבעות לתשלום גמלאות בהן נשא. לאחר שנפתרה מחלוקת הנוגעת לחישוב הריבית, שולם מלוא סכום התביעה ונותר לדון בשאלת ההוצאות. באי כוח הצדדים הגיעו להסכמה כי תינתן החלטתי בעניין לאחר הגשת סיכומים קצרים בנושא, ואכן כל צד הגיש סיכומיו. ב"כ התובע עתר בסיכומיו לחייב את הנתבעות בתשלום 80% מתוך הסך של 13% + מע"מ, מסכום התביעה, וזאת לטענתו על פי ההסכם שכר טרחה בין התובע לבא כוחו. עוד טען כי לא הייתה כל סיבה להגשת התובענה אלא מהטעם היחידי של סירוב עיקש של הנתבעות לשלם את המגיע מהם על פי דין. ועוד הסביר כי יש להתנגד לתופעה של הפחתת שכר הטרחה ולקבוע את שכר הטרחה כפי המוסכם בין התובע לבא כוחה על מנת שהתובע לא יצא בחסרון כיס. ב"כ הנתבעות לעומת זאת, הדגיש את העובדה כי התביעה הסתיימה עוד בטרם החלה כאשר הנתבעות שילמו את מלוא הסכום על פי המוסכם בין הצדדים. הנתבעות הפנו לפסקי דין מהם עולה, כי בנסיבות דומות, כאשר המדובר בתובענות זהות מבחינת ניסוחן, ולא מושקעת עבודה רבה בהכנתן, נפסקן סכומים מופחתים. דיון: בפסק דינו בת"א (מחוזי חי') 829/04 - הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ בת.א 829/04 נ' SATIN SHIPPING CO. LTD. בת.א 829/04, תק-מח 2007(4), 7865 , 7867 (2007), סוקר כב' כב' השופט רון סוקול את הסוגיה, ומפאת שדבריו יפים לענייננו אביאם כדלקמן: "פסיקת הוצאות משפט לצד שזכה בדינו מסורה על-פי הדין לשיקול דעת בית המשפט, כאמור בתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. דיו רב נשפך בשאלה מהם השיקולים על-פיהם ינחה עצמו בית המשפט בפסיקת הוצאות, כמו למשל בהחלטת רשם בית המשפט העליון השופט י' מרזל בבג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא, משרד התעשייה, המסחר. ניתן למצוא מגמות שונות וגישות שונות לפסיקת הוצאות, ואין צורך במסגרת הנוכחית להרחיב בסקירה זו. די אם אציין כי גישת החזר ההוצאות הריאליות שנגרמו לבעל דין אינה עומדת יחידה. ההוצאות שנגרמו בפועל לבעל דין, ובמיוחד הוצאות שכר הטרחה ששילם, הן רק נקודת המוצא לקביעת שיעור ההוצאות. כך, למשל, בית המשפט בוחן את סבירותן של ההוצאות שהוצאו, את נחיצותן להליך שהתנהל וכדומה. בית המשפט צריך להביא גם בחשבון שיקולים מנוגדים, כמו חשיבות העניין שהובא להכרעה, היקף ההליכים שהתקיימו, התנהגות בעלי הדין, היחס בין הסעד שנתבע לתוצאה ועוד. דומני כי גם לדרך סיום ההליך יש חשיבות רבה בפסיקת ההוצאות. כידוע, בתי משפט מעודדים בעלי דין לפתור סכסוכים גם ללא הכרעה שיפוטית, בין בדרכי יישוב סכסוכים אלטרנטיביות ובין בהסדרי פשרה למיניהם (ראה למשל הערות בית המשפט בע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס, פ"ד נא(1)577,596-597) . לעתים קרובות מגיעים צדדים להסדר ומותירים את פסיקת ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט. במקרים אלו מביא בית המשפט בחשבון, בעת קביעת שיעור ההוצאות, את הצורך לעודד מתדיינים להגיע להסדר, ונמנע מחיוב בהוצאות ראליות מלאות (ראה, למשל, ע"א 797/79 הניה בן מאיר נ' פקיד השומה גוש דן, פ"ד לה(2) 617, 620; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי מהדורה שביעית 542 ה"ש 93). במקרה הנוכחי הושג ההסדר מבלי שהחברות נדרשו לשלם תשלום כלשהו לתובעות, והתביעה נדחתה. לא נערך כל בירור של עילות התביעה, אם כי נראה כי לא ניתן לקבוע כי התביעה נגד החברות הייתה חסרת כל יסוד. זאת ועוד; ההסדר שהושג הביא לסיום ההליך כבר בשלב מקדמי. אלמלא הושג ההסדר היו הצדדים כולם נגררים להליך ארוך ביותר שהיה גורר בהכרח הוצאות משפטיות נכבדות. יש לברך את התובעות ואת שאר הנתבעות שהגיעו להסדר כה מהיר. דומני אפוא כי בפסיקת הוצאות ראליות לנתבע, במקרה שכזה, יש כדי להקשות על השגת הסדרים בין בעלי דין, וקיים חשש שמא בעלי דין יירתעו מהשגת הסדר בשל החשש לחיוב בהוצאות בסכומים גבוהים כלפי צדדים אשר אינם מחויבים בתשלום אך נהנים מההסדר. אמנם אין להעניש בעל דין שלא הצטרף להסדר פשרה (ע"א 412/62 אברהם נ' גרפינקל, פ"ד יז 668), אולם בית המשפט רשאי כאמור להביא את עובדת הפשרה כשיקול בקביעת שיעור ההוצאות. בנסיבות אלו אין מקום לפסוק לחברות את מלוא החזר ההוצאות. עם זאת זכאיות החברות להשבה, ולו גם חלקית, של ההוצאות שנדרשו לצורך הכנת כתבי הטענות, ואין ספק כי הכנת כתבי הטענות הייתה כרוכה בטרחה לא מועטה. " ולענייננו, מחד, יש לעודד הסכמי פשרה, מאידך, לא ראוי כי הנתבעות בהיותן חברות ביטוח ימנעו מלשלם את שאינו שנוי במחלוקת, שהוא מירב הסכום, רק משום שקיימת מחלוקת נוספת ביחס לחלק די זניח של סכום התביעה. אומנם המדובר בתובענה שכמוה מוגשות אחרות לביהמ"ש, אך אין המדובר בסטנסיל, אלא בתביעה שיש צורך לבדוק אותה באמצעות אקטואר. לפיכך, אני סבורה כי האיזון הנכון הינו לפסוק את מחצית שכר הטרחה המוסכם בין התובע לבין בא כוחו, ומורה כי הנתבעת תשא בשכר טרחה הנמוך מהתעריף המינימאלי, בסכום כולל של 16,000 ₪ + מע"מ. כמו כן על הנתבעת לשאת בתשלום האגרות. פסיקת הוצאותחוזההוצאות משפטשכר טרחההסכם שכר טרחה