פיצוי בערכי שיפוי

בית משפט השלום הכריע כי חברת הביטוח תפצה את המבוטח בגין מלוא הנזק וכל הרכוש שנגנב מהדירה או שניזוק, על יסוד ערכי שיפוי, ובסכומים שקרובים יותר לאלו שנקבעו בחוות-דעתו של השמאי מטעם המבוטח. על פסק דין זה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. להלן החלטת בית המשפט בעניין עיכוב ביצוע פסק דין בנושא פיצוי בערכי שיפוי. החלטה 1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-משפט השלום (כב' השופט ר' יעקובי) מיום 2.1.05, בת"א 8302/02, לפיו חויבה המבקשת, שהנה חברת ביטוח, לשלם למשיב סך של 192,051 ₪, בניכוי מקדמה ששולמה בסכום של 25,000 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית, זאת כתגמולי ביטוח בגין נזקי פריצה לביתו, ובנוסף סך של 40,000 ₪ בצירוף מע"מ כשכר טרחת עו"ד. הרקע לבקשה 2. המשיב ביטח את דירתו על תכולתה אצל המבקשת, שהנה חברת ביטוח. כחודשיים לאחר שרכש המשיב את פוליסת הביטוח ביקרו שמאי חברת "גמולב", מטעם המבקשת, בביתו של המשיב וערכו דו"ח מסכם להערכת שווי המבנה ותכולתו. הדו"ח, לאחר שעודכן פעם נוספת, העריך את שווי המבנה המעודכן בסכום של 1,021,356 ₪ ואת שווי התכולה בסך 226,734 ₪. בהתאם עודכן שיעור דמי הביטוח ששילם המשיב. 3. ביום 27.12.01 זכתה הדירה, על תכולתה, לביקור נוסף, והפעם היו אלו אורחים לא רצויים - אלמונים שפרצו למקום בבוקרו של יום, דרך חור שפערו בקיר הבית. הפורצים השחיתו וגנבו חלק ניכר מתכולת הדירה, ופגעו גם בחלקים פנימיים של המבנה. המשיב דיווח על-כך לחברת הביטוח וזו שלחה מטעמה שמאי לדירה. במקביל, העבירה המבקשת למשיב סך 25,000 ₪ לצורך התארגנות ראשונית, וללא הודאה מצדה בחבות. משנתגלו חילוקי דעות באשר לגובה הפיצוי, פנו הצדדים לערכאות. כל-צד הגיש לבית-המשפט חוות-דעת של שמאי מטעמו, כאשר הפער בין חוות-הדעת עלה על 140,000 ₪. עיקרי יריעת המחלוקת התמקדו בשאלות היקף הרכוש המבוטח, תמחור הפריטים על-ידי השמאים, והריבית וההוצאות המיוחדות. 4. בית-משפט קמא הכריע בסוגיות האמורות, בקובעו כי המבקשת תפצה את המשיב בגין מלוא הנזק וכל הרכוש שנגנב מהדירה או שניזוק, על-יסוד ערכי שיפוי, ובסכומים שקרובים יותר לאלו שנקבעו בחוות-דעתו של השמאי מטעם המשיב. בית-משפט קמא דחה את טענות המשיב לחיוב המבקשת בריבית מיוחדת, ולפיכך פסק פיצויים כמפורט לעיל, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עו"ד. 5. עם קבלת פסק-הדין, הגישה המבקשת לבית-משפט קמא בקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין (בש"א 1180/05). ביום 24.1.05 דחה כב' השופט יעקובי את הבקשה, בקובעו כי דינה להידחות, ולו רק בשל העובדה שלא נכלל בה שמץ ביסוס לטענה, כי קיים חשש שהמבקשת לא תוכל להיפרע מן המשיב אם תזכה בערעור. מכאן הבקשה שלפנינו. נימוקי הבקשה 6. המבקשת סומכת את בקשתה הנדונה על התקיימותם, לטענתה, של שני המבחנים לעיכוב ביצוע פסק-דין: ראשית - סיכויי ההצלחה, ושנית - החשש שלא תוכל להיפרע מהמשיב אם ערעורה יתקבל. באשר למבחן הראשון, היא טוענת כי קיים סיכוי רב לקבלת ערעורה, שכן טעה בית-משפט קמא משפסק פיצויים מופרזים ללא ראיות תומכות; משפסק שכר טרחת עו"ד מופרז; משקבע כי היה על המשיב לדווח למבקשת על שינויים בתכולת הדירה ובה בעת קבע שיש לפצותו גם על רכוש שלא נכלל בדו"ח; ומשקיבל את הערכתו של השמאי מטעם המשיב. באשר למבחן השני, העלתה טענה כללית, ללא תימוכין של ממש. תגובת המשיב 7. בתגובתו, טען ב"כ המשיב, כי מקריאת הבקשה אין לדלות ולו נימוק אחד משכנע המבסס סיכוי כלשהו להצלחת הערעור. המשיב חזר על עמדותיו, שנתקבלו ברובן על-ידי בית-משפט קמא, ביחס לסוגיות המרכזיות שבמחלוקת, ביניהן הכרה ב"ביטוח החסר" של רכוש שנוסף לאחר כתיבת הדו"ח, והמחלוקת סביב הערכות השמאים. עוד ציין, כי טענות המבקשת בדבר החשש מאי-היכולת להשיב המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור, הנן טענות סתמיות שאינן נתמכות בתצהיר. לאור האמור, ביקש המשיב לדחות את הבקשה אגב חיוב המבקשת בהוצאות. דיון 8. הבקשה שלפנינו הוגשה במסגרת תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, המאפשרת למבקש, שבקשתו לדחיית ביצוע פסק-הדין נדחתה על-יד הערכאה הדיונית, להגיש בקשה נוספת לעיכוב הביצוע לבית-משפט של ערעור. ההלכה שנתגבשה, בעניין עיכוב ביצועם של פסקי-דין, קובעת שני מבחנים שעל המבקש להצביע על התקיימותם, כתנאי לעיכוב המבוקש. ראשית, על המבקש להצביע על סיכויים טובים לקבלת ערעורו; שנית, עליו להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שלא ניתן יהיה באופן ממשי להשיב המצב לקדמותו באם יזכה בערעור. (ע"א 2271/05 אריבן מהנדסים ויועצים בע"מ נ' אנדריאס מאיר בע"מ (החלטה מיום 27.7.05 שטרם פורסמה; וכן ראו: בש"א 3158/91 שמואל פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין סה פרטיסיפסיון, פ"ד מה(5) 499; ע"א 8800/04 אוה שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח', תק-על 2004(4), 1015; וע"א 3901/03 מגדל חב' לביטוח בע"מ נ' קרואני, תק-על 2003(2) 2372). 9. באשר לסיכויי הצלחת הערעור, לא הצביעה המבקשת על נימוקים המשכנעים כי סיכויי הערעור טובים. טענותיה אינן מנומקות, וככאלה, אין הן מסבירות מדוע טובים סיכויי הערעור להתקבל; מה גם, שחלק נכבד מהטענות כנגד פסק-דינו של בית-משפט קמא מופנה כלפי קביעות וממצאים שבעובדה, שבהם לא נוטה ערכאת הערעור להתערב. לעניין מאזן הנוחות, טענה המבקשת, כי היא חוששת מפני שימוש לא נאות בכספי הפיצויים על-ידי המשיב, כך שאם יתקבל הערעור, לא יעלה בידו להשיב לה את הכספים שישולמו לו. טענה זו של המבקשת נותרה מיותמת, ללא נימוק או הסבר המפרט ומבסס את החשש שהועלה, וללא שגובתה בתצהיר. משכך, הרי שלפנינו טענה סתמית, בעלמא, ודי בכך כדי לקבוע כי המבקשת לא הוכיחה שמאזן הנוחות נוטה לטובתה במקרה דנן. התוצאה 10. על-יסוד האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. המבקשת תשלם למשיב שכר-טרחת עו"ד בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. פיצוייםשיפוי