חברת הביטוח טענה כי בפוליסה נקבע כי "השתתפות עצמית" הינה הסכום בו ישא המבוטח מתוך סכום השיפוי וההוצאות שישולמו עקב נזק המכוסה לפי פוליסה זו. וכי תשלום שכ"ט של חוקרים, הבודקים את נסיבות מקרה הביטוח, ושל עורכי דין המייצגים את המבוטח, מהווים "הוצאות המשולמות עקב נזק המכוסה על ידי הפוליסה", ומשכך - הנתבע חב בגינן בתשלום השתתפות עצמית. להלן פסק דין בנושא פוליסת ביטוח - השתתפות עצמית הוצאות עורכי דין: פסק דין עובדות שאינן במחלוקת: התובעת ביטחה את הנתבע, שהינו מודד מוסמך במקצועו, בפוליסת אחריות מקצועית לתקופה שמיום 1.1.98 עד 31.12.98. סכום ההשתתפות העצמית של הנתבע, על פי הפוליסה, הועמד על סך של 3,000$. ביום 1.1.98 התרחש מקרה הביטוח - הצפה במושב בורגתא, שבגינו הוגשה תביעת שיבוב כנגד הנתבע בתיק 61940/98 (להלן - תביעת בורגתא). הנתבע הודיע על התביעה לנתבעת והעביר את הנושא לטיפולה. הוא טען, כי אין לו כל אחריות למקרה הביטוח. התובעת מינתה עו"ד לטיפול בענין ובסופו של יום, נמחקה התביעה כנגד הנתבע. באותו הליך לא נפסקו הוצאות לזכות הנתבע. עוד טרם מחיקת התביעה שלח הנתבע מכתב (נספח ב לרשימת המסמכים מטעם הנתבע), לעורך הדין שמינתה התובעת לטפל בתביעה, עו"ד שטיין, בו ציין שנגרמות לו הוצאות בעקבות התביעה, והוא מבקש שעו"ד שטיין ידאג לכך שיפוצה בגין כך. ביום 14.1.02 שלח עו"ד שטיין מכתב לנתבע (נספח ג1 לרשימת המסמכים מטעם הנתבע) בו הודיע לו כי תביעת בורגתא נמחקה ביום 2.1.02, ובאם התביעה תוגש מחדש, עליו לעדכן את המבטחים. ביום 19.2.02 שלח הנתבע מכתב נוסף לעו"ד שטיין (נספח ג2 לרשימת המסמכים מטעם הנתבע), בו, בין היתר, הלין על כך שלא התייעצו איתו בנוגע להוצאות שיפסקו לטובתו בתביעת בורגתא, מאחר ונגרמו לו הוצאות כבדות, ועל כך שחברת הביטוח דורשת ממנו תשלום בגין הוצאות משפטיות באותה תביעה. תשובתו של עו"ד שטיין מיום 26.2.02 (נספח ג3 לרשימת המסמכים מטעם הנתבע) היתה, בעיקרה, כי ענין פסיקת הוצאות בהליך אזרחי נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, ובמקרה זה - בית המשפט מחק התביעה ולא פסק הוצאות. לענין התשלום הנדרש השיב עו"ד שטיין, כי מדובר בהשתתפות עצמית על פי הפוליסה, והנתבע מתבקש להסדיר ענין זה ישירות עם חברת הביטוח. המחלוקת: בתיק זה לא התקיים הליך פרונטלי של הוכחות. הצדדים הגישו תצהירים וביקשו לעבור לשלב הסיכומים, שכן המחלוקת הינה משפטית בעיקרה, והיא נסובה על השאלה האם על הנתבע לשלם השתתפות עצמית (המכסה למעשה את כל ההוצאות שהוציאה התובעת-המבטחת במקרה דנן), כאשר התביעה כנגד הנתבע בענין בורגתא נמחקה. לטענת התובעת, בפוליסה נקבע כי "השתתפות עצמית" הינה "הסכום בו ישא המבוטח מתוך סכום השיפוי וההוצאות שישולמו עקב נזק המכוסה לפי פוליסה זו". אין ספק, לדידה של התובעת, כי תשלום שכ"ט של חוקרים, הבודקים את נסיבות מקרה הביטוח, ושל עורכי דין המייצגים את המבוטח, מהווים "הוצאות המשולמות עקב נזק המכוסה על ידי הפוליסה", ומשכך - הנתבע חב בגינן בתשלום השתתפות עצמית. מדובר ב"הוצאות דין וטורח" והנתבע חייב בגינן בהשתתפות עצמית, הן על פי הפוליסה, והן מכח סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח), הקובע כי "ביטוח אחריות מכסה גם הוצאות משפט סבירות שעל המבטח [כך כותבת התובעת!] לשאת בשל חובתו [שוב - כך כותבת התובעת], והוא אף מעל לסכום הביטוח". מכאן יש ללמוד, לטענת התובעת, כי ההרחבה שהחיל המחוקק על הצדדים נועדה להרחיב את הכיסוי הביטוחי ולכלול בו אף הוצאות הנקראות "הוצאות דין וטורח", שגם בגינן חייב הנתבע לשלם השתתפות עצמית. התובעת מצרפת שורה של אסמכתאות בתמיכה לעמדתה, כולן של בתי משפט שלום שונים, בהן נפסק כי על המבוטח להשתתף בהוצאות שהוציאה חברת הביטוח בהגנתה על המבוטח, ללא קשר לתוצאה הסופית של התביעה נגדו, ועד לגבול סכום ההשתתפות העצמית. לטענת הנתבע, הפוליסה שצורפה לראיות התביעה אינה הפוליסה המקורית, ואין התאמה בין הפוליסה לנספח לפוליסה. לפיכך, טוען הנתבע, כבר מן הטעם הזה יש לדחות את התביעה, שכן הפוליסה מהווה הבסיס לתביעה. לגופו של ענין מציין הנתבע, כי עם קבלת תביעת בורגתא, פעל הוא עצמו ללא לאות להוכחת היעדר אחריותו למקרה. הוא השקיע ימים רבים בנבירה אחר מסמכים, צילם תכניות, ביקר בגופים שונים והביא אישורים מהרשויות הרלוונטיות כי פעל כשורה, וכי אין לו כל קשר לנזק שנגרם. עורך הדין שנבחר על ידי התובעת ייצג את האינטרס שלה, ולא של הנתבע. יתר על כן - הנתבע הודיע לעורך הדין של התובעת בעיצומו של ניהול התיק, שהוא מבקש שעורך הדין יעמוד בסופו של יום על פסיקת הוצאות לנתבע, שכן נגרם לו נזק כספי בעקבות הצורך לפעול להדיפת התביעה ובשל הגדלת הפרמיה שלו עקב הגשת התביעה. למרות זאת, הדבר לא נעשה ובסופו של יום נמחקה התביעה, ללא צו להוצאות לזכות הנתבע, ועל כך גם הלין באזני עו"ד התובעת במכתב, שצורף לתיק. טוען הנתבע, כי טענת התובעת בתיק זה מובילה למסקנה פשוטה: עם הגשת התביעה ומינוי עו"ד לנתבע על ידי התובעת, הוא צריך היה לשלם את ההשתתפות העצמית ולתת לתובעת לנהל את התביעה ללא עזרתו ("לשבור את הראש לבד", כדבריו), וכך, לפחות, לא היה מפסיד את הכספים שהוציא בנסיונותיו להוכיח את מה שהיה לו ברור כל העת: כי אין כל קשר בין הנזק שנגרם בתביעת בורגתא לבינו. האינטרס שלו היה לסלק את התביעה רק משום שסבר, שבמקרה כזה לא יהיה עליו לשלם דבר. שהרי ממילא - מקסימום הסיכון אליו היה חשוף, הינו סכום ההשתתפות העצמית שלו - אותו סכום שהוא נדרש לשלם עתה, אחרי כל מאמציו והוצאותיו, מאמצים שנועדו לסייע לתובעת להדוף את התביעה. שהרי מעבר לסכום ההשתתפות העצמית שעל הנתבע לשלם, עלותה של אותה תביעה - אילו נתקבלה - היתה חלה כולה על התובעת. הנתבע מוסיף, וכך גם נכתב בתצהירו, כי טרם הזמנת הפוליסה מהתובעת ותוך כדי בירור תנאיה, מסר לו סוכן הביטוח כי הפוליסה כוללת ייצוג משפטי על חשבון החברה במקרה של תביעה, וכי יחוייב לשלם השתתפות עצמית במקרה שיחוייב לשלם פיצויים בגין נזק שנגרם לצד ג. בנספח לפוליסה, אומר הנתבע, אין כל התייחסות לאפשרות שיצטרך לשלם את עלות הייצוג המשפטי - בכלל, ובמקרה בו תדחה תביעה נגדו - בפרט. הנתבע טוען כי מתן הפירוש המבוקש על ידי התובעת לפוליסה בנקודה זו, אינו עולה ממילות הפוליסה. לשם השוואה, מצרף הנתבע פוליסה של חברה אחרת, שם נאמר ברחל בתך הקטנה, כי חיוב לשלם השתתפות עצמית יחול גם על מקרה של תשלום הוצאות משפטיות ושכ"ט עו"ד. לטענתו, לא התרחש נזק המכוסה על ידי הפוליסה, שכן התברר שהנתבע לא הפר את חובתו המקצועית בתביעת בורגתא. משכך - אין המקרה כלול בגד ההגדרה אליה מפנה התובעת. הנתבע מפנה לפסק דין של כב' השופט אטדגי מבית משפט השלום בת"א, התומך בפרשנותו. דיון והכרעה: טענת הנתבע לגבי אי התאמה בין הפוליסה לבין הנספח לפוליסה נטענה בעלמא, בהתבסס על הבדלים בכתובתה של התובעת בשני המסמכים. מעבר לכך שהנתבע לא הציג מהי הפוליסה (או הנספח) הנכונים, לפיהם התקשר, הרי שגם לא נטענה טענה כי הניסוח של הסעיפים הרלוונטיים שונה בפוליסה "הנכונה". מעבר לכך, ההסכמה הדיונית בין הצדדים, בסוף הדיון ביום 4.12.05, היתה להגשת סיכומים בשאלה המשפטית, בהתבסס על התצהירים ובלא צורך לחקור את הצדדים. רשימת הפוליסה ונספח התנאים הכלליים צורפו לתצהיר התובעת, ואם היתה מחלוקת לגבי השאלה אם זו הפוליסה בה התקשר הנתבע, הרי שמדובר במחלוקת עובדתית מהותית, ולא היה מקום להסכמה הדיונית שגובשה. מאחר שהנתבע נתן הסכמתו להסדר הדיוני, לא מצאתי צורך להזקק לטענתו זו. הסעיפים הרלוונטיים בפוליסה קובעים כך: ברשימת הפוליסה: "מוצהר ומוסכם בזה, כי החברה לא תהיה אחראית ל-3000 דולר הראשונים בכל מקרה המכוסה על פי פוליסה זו". בעמוד הראשון לתנאים הכלליים: "כן ישפה המבטח את המבוטח בגין כל ההוצאות הסבירות שיעשו בהסכמתו להגנה בפני תביעה לפיצוי בגין מקרה ביטוח. מסכום השיפוי וההוצאות ינוכו דמי ההשתתפות העצמית כמפורט ברשימה". בהגדרות בעמוד השני לתנאים הכלליים: "השתתפות עצמית: הסכום בו ישא המבוטח מתוך סכום השיפוי וההוצאות שישולמו עקב נזק המכוסה לפי פוליסה זו". בנוסף, יש מקום, אכן, לתת את הדעת לסעיף 66 לחוק חוזה הביטוח, הקובע: "ביטוח אחריות מכסה גם הוצאות משפט סבירות שעל המבוטח לשאת בשל חבותו, והוא אף מעל לסכום הביטוח". לטעמי, צודק הנתבע, כי קיימת אי בהירות בניסוח הפוליסה בשאלה הנדונה כאן. פרשנות הפוליסה: "פוליסת ביטוח היא חוזה; וליתר דיוק, מסמך המאשר בדיעבד את כריתתו ואת תוכנו של חוזה ביטוח, ושלצרכים פרקטיים דינו, ככלל, כחוזה (להבחנה זו ראו: א' ידין, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (התשמ"ד) 34). לפיכך, פוליסת ביטוח כפופה, ככלל, לכללי פרשנותם הרגילים של חוזים (ראו למשל: ע"א 15/86 חיצוב סחר ופיתוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(4) 666, 671; י' אליאס, דיני ביטוח - כרך א (התשס"ב-2002) 40-33). ככל חוזה יש לפרשה, בראש ובראשונה, על-פי תכליתה הסובייקטיווית, שאינה אלא אומד-דעתם של הצדדים, כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (ראו: א' ברק, פרשנות במשפט - כרך רביעי: פרשנות החוזה (תשס"א-2001) 442 (להלן: פרשנות החוזה)). אם לא ניתן לגלות את תכליתה הסובייקטיווית כי אז יש לפרשה על-פי תכליתה האובייקטיווית (שם, בעמ' 395), קרי, התכלית שצדדים סבירים והוגנים היו מבקשים להגשים באמצעות החוזה." ע"א 4688/02 חזי כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ (מפי כב' המשנה לנשיא מצא, בפסקה 13 לפסק הדין). אם כן - כאשר קיים חוסר בהירות בלשון הפוליסה, יש לפנות לכללי הפרשנות החלים על פירוש חוזה בכלל, וחוזה ביטוח, בפרט. כדברי כב' השופט ג'ובראן בע"א 6253/03 כפר מל"ל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' שרה הרמן, בפסקה 19 לפסק הדין: "תהליך הפרשנות הוא תהליך מורכב וקיים בו היזון חוזר בין מילות המסמך לבין נסיבות עריכתו, כאשר על הפרשן לשקול את אלה מול אלה על-מנת לרדת לטיבו של המסמך. "התהליך הפרשני הוא 'רצף'. הפרשן נע בחופשיות מהחוזה אל הנסיבות, ומהנסיבות אל החוזה. תנועה זו נפסקת רק בסיום התהליך הפרשני" (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 490). מטרתו העיקרית של הפרשן, בבואו לפרש חוזה, הינה לעמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. לעתים יוכל הפרשן לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי ולעתים, במקרים בהם הנתונים שבפניו אינם מספיקים, יאלץ להסתפק בקביעת אומד הדעת האובייקטיבי של הצדדים. במקרה זה לא ישאל עצמו מה הייתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי, אלא מהי כוונתם של צדדים סבירים. ראשית, ינסה הפרשן להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, דהיינו אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים להסכם (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 407). לשון ההסכם היא נקודת המוצא לפעילות הפרשנית שבאה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, ואובייקט הפרשנות הוא הטקסט של החוזה. וכך הסביר כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 265, בעמ' 299-300: "השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של ההליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות) ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה." עוד נאמר בעניין זה, כי: "נקודת המוצא לכל פרשנות - בין זו של הנורמה הסטטוטורית ובין זו של הנורמה ההסכמית - היא בלשון הנורמה. אמת, הפרשנות אינה מוגבלת אך למילים, אך המילים מגבילות את הפירוש. השאלה הראשונה היא איפוא, מהו "הטקסט" - בין אם הוא כתוב ובין אם הוא בעל-פה, בין אם הוא מפורש ובין אם הוא משתמע - שעליו הסכימו הצדדים. משנקבע "הטקסט", קמה ועומדת השאלה בדבר משמעותו של "טקסט" זה ובדבר תחומי התפרסותו..." (ראו ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב ז"ל, פ"ד מא (1) 282, 304). יחד עם זאת, אין הפרשן מסתפק בלשון החוזה, אלא נעזר גם בנסיבות החיצוניות לו. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 265), אשר עסק בבדיקת התכלית הסובייקטיבית של החוזה, קבעו בדעת רוב, השופטים ד' לוין וא' ברק (כתוארו אז), כי אין להגביל את השופט אך ללשונו של החוזה לשם עמידה על תכליתו, וכי רשאי הוא להתייחס למכלול נתונים פנימיים וחיצוניים ולפרש את הוראות החוזה תוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים בהתייחס לנסיבות חיצוניות לחוזה, להנחות היסוד שלו, למבנהו הפנימי ולהגיונו הפנימי, אף אם אלה מצריכים שינוי לשונו. בפסק-דינו הדגיש השופט ברק (כתוארו אז), כי אין לחלק את ההליך הפרשני לשני שלבים נוקשים, כפי שסבר השופט מצא, ואין מקום ליצור "תחנת מעבר" בין החוזה לבין הנסיבות (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 490-491). יחד עם זאת, אין משקלה של לשון החוזה זהה למשקלן של הנסיבות, כשמתגבשת המסקנה הפרשנית - כאשר יש התנגשות בין אומד הדעת העולה מתוך החוזה לבין אומד הדעת העולה מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת העולה מתוך החוזה על העליונה (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 492). " בנוסף לנסיון לאמוד את כוונת הצדדים, הרי שבבואנו לפרש חוזה ביטוח נחיל גם את עקרון העל של חובת תום לב בהתקשרות בחוזה ובביצועו, וכן את עקרון ההגנה על הצד החלש בעסקה (המבוטח), המתבטאת בפרשנות מחמירה עם המבטח ופירוש נגד המנסח (ר' ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מנשה ישר, פ"ד מט(2) 749, 761-763). לאור העקרונות האמורים, נבחן את סעיפי הפוליסה, תוך התייחסות גם לחוק: הן סעיף 66 לחוק חוזה הביטוח והן הציטוט הנ"ל מתוך העמוד הראשון לתנאים הכלליים, מתייחסים לכך, שהוצאות משפט שהוציא המבוטח (ולא המבטח, כפי ש"ציטטה" התובעת) יבואו בגדר הסכום שעל המבטחת לשפותו בגינו. מדובר בהרחבה לטובת המבוטח, של גדר ההוצאות שבגינן ישופה על ידי המבטחת. לפי סעיפים אלה, ניתן היה אולי לסבור, כי היה מקום שהתובעת תפצה את הנתבע בגין ההוצאות שהוא טוען שנגרמו לו (אילו הוכחו) במסגרת מאמציו לסייע לעורך הדין, שמינתה התובעת להביא לסילוק התביעה, אך לא נראה לי כי ניתן מהם ללמוד על חובת המבוטח לשלם למבטחת בגין הוצאותיה בניהול המשפט. באשר לסעיף מתוך רשימת הפוליסה - לשון הסעיף אינה ברורה דיה ונראה, כי הסעיף מתכוון לפטור את המבטחת משיפוי המבוטח ביחס ל-3,000$ הראשונים שהוא יחוייב בהם, בשל "מקרה המכוסה על פי פוליסה זו", אולם לא נראה לי כי ניתן, מכח סעיף זה, לחייב את המבוטח לשפות את המבטחת בגין הוצאות המשפט שהיא הוציאה. נותר סעיף ההגדרות, המגדיר את המונח "השתתפות עצמית" כדלקמן: "הסכום בו ישא המבוטח מתוך סכום השיפוי וההוצאות שישולמו עקב נזק המכוסה לפי פוליסה זו". לפי לשון ההגדרה, והשימוש במילים "סכום השיפוי וההוצאות שישולמו עקב נזק ...", דומה כי מדובר בהוצאות שישולמו לצד הניזוק, בנוסף לשיפוי בגין הנזק. מכל מקום, כאשר נמחקה התביעה, לא הוכח כי נגרם "נזק המכוסה לפי פוליסה זו", וממילא - המבטחת לא שילמה לא שיפוי ולא הוצאות, עקב נזק כזה. שוכנעתי כי במקרה זה, הנתבע התנהג כמי שסבור היה שהדיפת התביעה נגדו תשנה את מצבו לטובה, דבר שהינו נכון רק אם נקבל את הפירוש לחוזה לפיו, עם דחיית התביעה, לא יהיה הנתבע חייב דבר. גם התנהגותה של התובעת בנושא פסיקת ההוצאות לזכות הנתבע באותו הליך, מביאה אותי למסקנה שאף היא סברה שהנתבע לא יחוייב - בנוסף להוצאות שהוציא בסיוע להגנתו - גם בתשלום ההשתתפות העצמית. זאת, לאור עמדתה כי לא היתה לנתבע זכות לעמוד על כך שתפסקנה הוצאות לזכותו כתנאי למחיקת התביעה נגדו, והיא הודיעה לו על מחיקת התביעה רק בדיעבד (מכתב עו"ד שטיין מיום 14.1.02), מבלי לאפשר לו לעמוד על הוצאותיו. במצב שנוצר עתה, אם תתקבל טענת התובעת, הרי שהנתבע ניזוק כדי מקסימום החשיפה שלו, ואף מעבר לכך: לא זו בלבד שהוא נדרש לשאת במלוא ההשתתפות העצמית, הוא עדיין חשוף לתביעה, שנמחקה ולא נדחתה, והוא הוציא הוצאות בסיוע לתובעת להביא להדיפת התביעה נגדו. אם סברה התובעת כי בסופו של יום תעמיד את המבוטח במצב זה, לא ברור איזו חירות נטלה לעצמה לוותר בשמו על הוצאות המשפט מבלי לשאול לדעתו (וניתן, לשם השוואה, ללמוד גם מרוחו של סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, הקובע: "בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו ..."). התנהגות התובעת, עת ויתרה על הוצאות הנתבע בתביעת בורגתא, מתיישבת, לפיכך, יותר עם הכרה שלה, שהנתבע לא ינזק בכך, למעשה, כדי מקסימום הסיכון שלו, משל היתה מתקבלת התביעה נגדו. בעיקר, כאשר המבטחת יוצאת, למעשה, ללא כל נטל כספי (שכן ההשתתפות העצמית גבוהה מסכום ההוצאות שהוציאה), כבמקרה דנן. אין ספק, כי במקרה זה, אילו חשבה התובעת לגבות מהמבוטח-הנתבע את השתתפותו העצמית, היה מקום לשאול לעמדתו של המבוטח קודם למתן ההסכמה למחיקת התביעה ללא פסיקת הוצאות לזכותו, ואם המבטחת-התובעת לא עשתה כן, נראה שסברה שלא יהיה בכך כדי להטיל עליו את הוצאות עורך הדין שהעמידה. כל הפסיקה אליה הפנו הצדדים, הינה פסיקה של בתי משפט שלום, שאינה מחייבת או מנחה מבחינתי. יתר על כן, השופטים השונים נדרשו לסעיפים בפוליסות של חברות אחרות, שניסוחם שונה מהסעיפים בפוליסה שלפנינו, ולכן, לטעמי, אין ללמוד מהם גזירה שווה לעניננו. עם זאת, מצאתי בפסק דינו של כב' השופט אטדגי בת"א (ת"א) 192377/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לביא מנחם, אליו הפנה הנתבע, דברים שביטאו אל נכון את השקפתי במקרה זה, גם בנושא חיוב או אי חיוב בתשלום ההשתתפות העצמית, כאמצעי שעומד לרשות מבטחת, על מנת לעודד מבוטחים לנהוג בצורה כזו או אחרת. במקרה שלפני, מדובר על מתן תמריץ למבוטח לסייע למבטחת ככל יכלתו, אף מעבר לשיתוף הפעולה המינימלי הנדרש כדי לעמוד בתנאי הפוליסה והחוק, וזאת על מנת להדוף את התביעה ולקיים את חובת הקטנת הנזק המוטלת על המבוטח. אין ספק, שהמרוויחה העיקרית מסילוק התביעה היא המבטחת, שהסיכון הכספי שלה היה גבוה בהרבה מזה של המבוטח, ואם המבוטח יחוייב בכל מקרה בתשלום המקסימלי שהוא חשוף לו, לא יהיה לו תמריץ לפעול בצורה נמרצת, כפי שהוכח שעשה הנתבע דנן במקרה שלפני. ראוי, לטעמי, גם מטעם זה, לאמץ את הפירוש לפוליסה, המקדם את האינטרס הרחב של המבטחת, לתת תמריץ כאמור למבוטח ולחסוך לה, באופן זה, הוצאות רבות בגין תשלום מיותר בעתיד לצדדים שלישיים, בעקבות תביעות שהמבוטח יכול היה לסייע בהדיפתן. סוף דבר: סוף דבר, דין התביעה שבפני להדחות. אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח, כשסכום זה צמוד למדד ונושא ריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. עורך דיןפוליסההשתתפות עצמית