פסק דין זוהי תביעת שיבוב בגין נזק למכונית בתאונה. אין חולק, שביום 4.7.00 נהג הנתבע 1 במכונית שרשומה בבעלות רוחמה עמר והיה מעורב בתאונה. באותו יום הופקה ע"י סוכן הביטוח זסלבסקי פוליסת של הנתבעת 2 לביטוח אותה מכונית ותוקפה נקבע החל מיום 1.7.00. כבר ביום 10.2.05 ניתן (בהסכמת הצדדים) פסק-דין חלקי כנגד הנתבע 1. השאלה שנותרה במחלוקת היא, האם הנתבעת 2 חבה אף היא בגין אותו אירוע. הנתבע 1 (טארק דרבאשי) העיד שהיה רגיל ליטול את המכונית לפי צרכיו מאבישי עמר, "מפעם לפעם" אך בכל פעם שנטלה היה בודק אם יש לה רישוי וביטוח - כפי שהוא עושה בכל פעם שהוא משתמש במכונית שאינה שלו. את רישיון הרכב ואת תעודת הביטוח הוא מצא ביום התאונה בתוך המכונית, אף שאינו זוכר היכן בדיוק. עה/2 (אבישי עמר) העיד שהמכונית רשומה על שם אמו, כי הוא מסובך בחובות. במהלך עדותו אמר, שהוא עצמו כלל לא נהג במכונית שהיתה כל העת בידי הנתבע 1 וגם שהמכונית היתה גם אצלו וגם אצל הנתבע 1 וגם שהוא היה לוקח אותה מהנתבע 1... כיצד הוא "לוקח" את המכונית מהנתבע 1 לא הסביר - שהרי לפי עדותו אין לו כלל רישיון נהיגה ואינו נוהג. את הביטוח של המכונית הסדיר קרוב של הנתבע 1 ששמו פתחי, שעמו נפגש בקפה מיכאל ברמלה זמן קצר לפני התאונה. הניירת של הביטוח התעכבה קצת ורק אחרי התאונה הביא לו אותה פתחי. הסתירות בין העדויות ובתוכן בולטות ואיני נותן בהן אמון כלל. עה/3 (פתחי אבו אלחלאווה) סיפר שבסוף יוני 2000 פגש את הנתבע 1 שהוא קרובו ואת אבישי עמר בקפה סמיר ברמלה, שם התבקש לסייע בהסדרת ביטוח למכונית. לדבריו, נזקקים קרוביו למעורבותו בעניינים שכאלה, בהיותו איש עסקים מצליח. הוא שוחח באותו מעמד בטלפון עם סוכן הביטוח זסלבסקי, קיבל הצעת מחיר לביטוח הרכב, הודיע לזסלבסקי שדמי הביטוח הופקדו בידו ועל סמך הפקדה זו הנפיק זסלבסקי את תעודת הפוליסה. דמי הביטוח הועברו לזסלבסקי מאוחר יותר. העד הסביר פרקטיקה חריגה זו בכך, שזסלבסקי טיפל בעסקי ביטוח רביםשל משפחתו ונוצרו ביניהם יחסים מיוחדים. העד סיפר מיוזמתו, שיחסים מיוחדים אלה הסתיימו לפני 6 - 7 שנים כשזסלבסקי "לקח את השיק והפקיד לחשבון שלו הפרטי... לא התלוננתי במשטרה וגם לא הגשתי נגדו תביעה. ריחמתי עליו. יש לי טופס ביד עד היום, אצל עורך הדין שלי שהוא חייב לי את החוב הזה". עד היום לא שולם החוב. דעת העד על זסלבסקי ברורה "בשבילי הוא פסול וגם "יוסי אינו אדם אמין". מוזר, שלמרות הערכה שלילית זו המשיכו השניים לקיים נוהל עבודה המבוסס על אמון מופלג. עה/4 (יוסף זסלבסקי) עומת עם טענה זו בעדותו, והשתמט מלספר פרטים ברורים כיצד "הכסף שהגיע לפתחי... נכנס למקום לא נכון." הוא אישר שבקיץ 2000 היה חייב כספים לפתחי אבו אלחלאווה: "פתחי אמר לי לעשות מה שביקש ואני ידעתי שאני חייב לו ... ועשיתי מה שהוא רצה. הוא לא היה צריך לאיים עלי." בהודעה שמסר זסלבסקי לחוקר הביטוח הוא אמר בתחילה, שהפוליסה אכן הוסדרה ביום 1.7.00, אך במהלך עדותו שינה את טעמו ואמר כי למעשה פנה אליו פתחי אבו אלחלאווה בשעה 14:00 ביום 4.7.00 - כשעתיים אחרי התאונה - וגרם לו לבטח את הרכב רטרואקטיבית מיום 1.7.00. המפתח להבנת פרשה זו נמצא ביחסי זסלבסקי עם פתחי אבו אלחלאווה. אבו אלחלאווה הוא איש עסקים בעל השפעה רבה וגורלו של זסלבסקי היה בידיו לטוב ולרע. במהלך שמיעת העדויות התרשמתי, שזסלבסקי פשוט פוחד ממנו. ב - 4.7.00 ערך זסלבסקי פוליסת ביטוח רטרואקטיבית לרכב שהיה מעורב ממש באותו יום בתאונה. מאמין אני לזסלבסקי שהדבר נעשה לאחר שהתאונה כבר התרחשה. לא הוצג כל מניע מדוע יטול על עצמו זסלבסקי - שבינתיים פשט את הרגל ואינו עוסק יותר בעסקי ביטוח - הודאה כוזבת במעשה שכזה. עדות זסלבסקי מסתברת כנכונה גם נוכח שיטת הפעולה, שאינה במחלוקת: שפתחי אבו אלחלאווה היה מספק לזסלבסקי את הפרטים הנחוצים לעריכת ביטוחי רכב, מאשר שדמי הביטוח הופקדו בידיו הנאמנות וזסלבסקי היה מנפיק מיד את תעודת הביטוח. התעודה והכסף היו נמסרים מאוחר יותר. לדברי פתחי אבו אלחלאווה הוא ביקש את עריכת הביטוח בימים האחרונים של יוני 2004. מדוע התעכבה הפקת הפוליסה עד ליום 4.7.00 - ולא בוצעה "בו ביום"? המניע של פתחי אבו אלחלאווה לסייע לנתבע 1 שהוא קרוב משפחתו, ברור על פניו: בתאונה נגרם נזק רכוש ושני נוסעים (הנתבע 1 וחבר שישב עמו) נפגעו וטופלו בבית חולים. ללא ספק, עדיף בנסיבות כאלה שלרכב יהיה ביטוח... פתחי אבו אלחלאווה השולט בזסלבסקי כמריונטה היה בדיוק בעמדה לסייע בייצור תעודת ביטוח רטרואקטיבית. סוף דבר: שוכנעי שזסלבסקי הפיק ביום 4.7.00 את תעודת הפוליסה לאחר שהתרחשה התאונה כך שהתעודה נחזיתה להעניק כיסוי ביטוחי לרכב שבו נהג הנתבע 1 רטרואקטיבית מיום 1.7.00. לפי סעיף 16 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 "חוזה ביטוח לכיסוי של סיכון שבעת כריתת החוזה כבר חלף או למקרה ביטוח שבאותה עת כבר קרה - בטל". אכן, בנסיבות שבקיומן שוכנעתי, אין לפוליסה כל תוקף ולתביעה כנגד הנתבעת 2 אין כל בסיס והיא נידחית. הגשת התביעה כנגד הנתבעת 2 היתה מחוייבת המציאות כמעט, נוכח טענות הנתבע 1. לאחר שבין הנתבעים נפתחה חזית ישירה, אני מחייב את הנתבע 1 לשאת בהוצאות הנתבעת 2 בסך 2,500 ₪ ובשכ"ט עוה"ד שלה בסך 2,500 ₪. נפילה