פסק-דין הנתבעת 1 (להלן: טלעד) הפיקה תכנית טלויזיה. היא נטלה מהתובעים 2-3 (להלן "סוכנות הרכב"), סוכני מכוניות ב.מ.וו., מכונית יוקרה למספר שעות צילומים. הנתבע 1 (להלן: סמואל) נהג במכונית וגרם לה נזק. התובעת 1 (להלן: המבטחת) פיצתה את סוכנות הרכב בגין רוב הנזק. כעת תובעת המבטחת את הנתבעים בתביעת שיבוב וסוכנות הרכב תובעת אותם בגין חלק הנזק שעליו טרם פוצתה. ראיות נשמעו והצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב. בשלב זה ניתן להכריע בתביעה בלי לדון ברוב הראיות והטענות, שאינן נחוצות כלל להכרעה. חבות טלעד בהעדר מסמך כתוב הוכחו רק הקווים הכללים של ההסכם בין סוכנות הרכב לטלעד. מטעם סוכנות הרכב העיד מר וייס ומטעם טלעד העידה הגב' מסינג. חלק ניכר מהמו"מ נוהל ע"י אנשים אחרים שלא העידו. איש מהעדים לא יכול היה לתת תמונה שלמה של המו"מ. לא ברור מה מחילופי הדברים שעליהם נשמעו ראיות שיקף "הסכמות" ואף לא ברור אצל מי מהמעורבים במו"מ נאסף כל המידע או התגבשה ה"הסכמה". בכל זאת, עיקרי הדברים, ברורים: המכונית נמסרה ללא תמורה כספית, אך בתקווה לטובת הנאה. טלעד חיפשה מכונית יוקרה ש"תפגין ביצועים" ובחינם. סוכנות הרכב וסמואל שמחו לזכות בפרסום חינם בטלויזיה. מר וייס העיד שהמכונית "הושכרה" כשהתמורה אמורה להנתן בצורת פרסום בטלויזיה (סוף ע' 6) וגם שתמורה זו כנראה לא ניתנה מעולם (ע' 10 ש' 11-12). אכן, הקניית זכות השימוש "בתמורה" היא המבחינה בין שכירות ושאילה (סע' 1 ו -26 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971). הגב' מסינג (עדת טלעד), אפיינה את העסקה כ"השאלה" (ע' 17 ש' 6). משמע, שעם נטילת המכונית היא סברה שטלעד נוטלת על עצמה חיוביו של שואל. גם בסיכומיה (ש' 11 ו- 14 ע' 2) נטלה על עצמה טלעד מעמד של "שואל". לפי סעיף 2 (ג) לחוק השומרים, התשכ"ז - 1967, "שואל אחראי לאובדן הנכס או לנזקו, יהיו גורמיהם אשר יהיו ובלבד שאחריותו לא תהיה גדולה מאחריותו של מחזיק בנכס שלא כדין." מכאן, שאין צורך לברר אם הופר ההסכם, או אם נעשה מעשה עוולה, כפי שסברו הצדדים: מכח הודאתה של טלעד היא אחראית לנזקה של המכונית מתוקף מעמדה כ"שואל". חבות סמואל מר סמואל התבקש על-ידי טלעד לנהוג במכונית בסגנון ספורטיבי "מרשים" וכך עשה, עד שהתנגש בגדם עץ. גב' מסינג, העידה, שלפי הוראות הבמאית מר סמואל "הפגין ביצועים ברכב, בצורה באמת מרשימה. הוא נסע מהר מאוד, הוא עשה כל מיני צלחות ושמיניות" (ע' 21). מר סמואל העיד: "כל מה שביצעתי היה במסגרת אישור ובקשה שלהם, לא היה משהו שעשיתי על דעת עצמי." כרצונה של הבמאית ניסה בנסיעתו "להדגים סיבובים של הרכב, שיעשה רעש, שהצמיגים יעלו עשן. שיהיה משהו מעניין למצלמה." בעת התאונה שב ונהג באותו סגנון לבקשת הבמאית. נהיגה "לא רגילה" כזו כרוכה בסיכונים חריגים השונים מסתם נהיגה בכבישי המדינה. התממשותם, לא מלמדת בהכרח על רשלנות של מר סמואל. מר סמואל סבר, שדווקא הוא שהתבקש לנהוג במכונית, בדיוק בשל כישוריו ופרסומו כנהג מרוצים וכמומחה המדריך נהגים להתמודד עם סיכונים. דומני, שמותר היה לו להניח שהוראות הבמאית מבוססות על הסכמת בעלי הרכב. אם נהג מר סמואל כדרך שבה נוהגים נהיגה שכזו, ברשות נחזית של הבעלים, הוא לא הפר כל חובה כלפיהם. התביעה נגדו - נדחית. תביעת המבטחת לפי סעיף 22 לפקודת הנזיקין "הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן החבות עליה, אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין". לסתם אדם אשר שילם עבור נזק רכוש של אחר, אין עילת תביעה משלו כנגד המזיק (שונה המצב בנוגע לנזק גוף). מעמד מבטחת שונה והוא מבוסס על הוראת סעיף 62 (א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 היוצר את עילת התחלוף כדלקמן: "היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם." המבטחת טענה שהיא שילמה לסוכנות הרכב תגמולי ביטוח מכח פוליסה. אין חולק שהסכום שולם ואין חולק שבין המבטחת לסוכנות הרכב היה חוזה ביטוח. לדברי מר וייס (ע' 8): "הביטוח שלנו שילם לפנים משורת הדין, בידיעה שהוא היה יכול להתעקש אבל רצה לשמור אתנו על יחסי מסחר תקינים...... חברת הביטוח לא היתה חייבת לשלם לי. בפירוש לא......לקוח רגיל לא היה מקבל את הכסף מחברת הביטוח אבל אנחנו לקוח גדול..." מותר למבטחת להעדיף לפרש פוליסה, או מערכת עובדתית, באופן המיטיב ביותר עם המבוטח ומזכה אותו בתגמולי ביטוח. הדבר לא יפגע בזכותה לתבוע את המזיק בתביעת תחלוף. כנראה שכך גם כשהתשלום משקף פשרה במחלוקת אמיתית בדבר פרשנות הפוליסה או העובדות - ובלבד שהתשלום הוא לפי פירוש סביר של הפוליסה. אבל, כאשר ברור מעדויות התביעה, שהתשלום נעשה בהתנדבות אף שלפי הפוליסה היתה המבטחת פטורה ממנו גם לדעת המבוטח, כלל לא מדובר עוד בתשלום "תגמולי ביטוח" ונשמטת הקרקע מתחת לתביעת התחלוף (ר' ע"א 7148/94 הכשרת הישוב נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ (4) 567). לאור עדות מר וייס לא עומדת למבטחת עילת תחלוף נגד מי מהנתבעים. תביעתה - נדחית. תביעת סוכנות הרכב לסוכנות עילה נגד טלעד בגין חלק הנזק שלא כוסה על-ידי המבטחת. אף שהועלו הסתייגויות שונות מאומדן הנזק, בסופו של דבר לא הובאו ראיות משכנעות השוללות את אומדן השמאי. חלק הנזק שלא שולם על-ידי המבטחת לסוכנות הרכב הוא 14,416₪ וסכום זה אני מחייב את טלעד לשלם לה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 8.3.05 ועד התשלום המלא בפועל ובתוספת אגרת משפט בסך 313₪ ההולמת את חלק התביעה שהתקבל. לעניין הוצאות המשפט עובדי טלעד הניחו (ולא ברור למה) שהשאלת מכונית השווה 800,000₪ לצילומים כוללת הסכמה לנסוע בה באופן ש"יוציא עשן מהגלגלים" (כביטויו של מר סמואל). הם גילו אדישות לבלאי הרב שהדבר יגרום למכונית או לאפשרות שלשימוש כזה יכולה להיות השלכה על הכיסוי הביטוחי. מר סמואל סמך על טלעד ולא טרח לבדוק אם פעולתו מכוסה בכיסוי ביטוחי כלשהו, או מוסכמת עם בעלי הרכב. סוכנות הרכב גילתה שוויון נפש כלפי רכושה. היא לא טרחה לעגן את תנאי מסירת המכונית במסמך כתוב, לא ווידאה מה בדיוק יעשה בה ולא טרחה להשגיח עליה ע"י מלווה. את התנהגותה ניתן להסביר רק בביטחון (שהתממש) שהמבטחת תשלם לה "לפנים משורת הדין" את מה שבני תמותה רגילים מתקשים לקבל גם במאמץ גדול. גם המבטחת לא ראויה לשבחים. מנהליה ידעו שהכספים שולמו בהתנדבות, כדי לשמור על יחסים עם לקוח חשוב וכלל אינם "תגמולי ביטוח". היא לא "נידבה" את המידע לבית-המשפט וגם כשנחשף ע"י עד שהשיח לפי תומו, לא הסיקה המבטחת את המסקנות והתמידה בתביעה. לאור זאת אין איש מהצדדים ראוי להוצאות משפט. רכב