פסק דין מונחת בפני תביעה ממוכנת אשר הוגשה בהליך של "סדר דין מהיר" לתשלום סך של 1,045 ₪. התובעת, מנורה חברה לביטוח בע"מ, ביטחה בשנת 1998 את רכבו של הנתבע, מר שדה קובי, מסוג פולקסווגן מ.ר 7136182. במסגרת הפוליסה התחייב הנתבע לשאת בדמי השתתפות עצמית בעת קרות מקרה ביטוח. בתאריך ה - 17/12/98 אירעה תאונה ובהתאם לפוליסה, שיפתה התובעת את הצד השלישי. עם זאת, הנתבע לא שילם לתובעת את דמי ההשתתפות העצמית שנקבעו בפוליסת הביטוח האמורה, למרות דרישות חוזרות ונשנות. משכך, נאלצה התובעת להגיש תביעה זו. הנתבע טען בכתב הגנתו כי דין תביעה זו להידחות מטעם של התיישנות. לטענתו, עילת התביעה, אם בכלל קמה, נולדה בשנת 1998. בנוסף, נטען על ידי הנתבע כי אין כל מקום לדרוש ממנו את דמי ההשתתפות העצמית שכן הוא לא היה האחראי לקרות התאונה, כאשר התובעת לא פנתה לאחראי בתאונה לשיפוי, הרי שאין לה להלין אלא על עצמה. בתאריך ה - 09/01/08 התקיים בפני הדיון המקדמי בתיק זה בנוכחות ב"כ התובעת והנתבע. במהלכו, הבהיר ב"כ התובעת כי פסק הדין בעניין הנזק שנגרם והאחריות בגינה ניתן בשנת 2006 ומשכך דין טענת ההתיישנות להידחות שכן החבות לתשלום ההשתתפות העצמית קמה רק עם ביצוע התשלום לצד ג' וזה נעשה רק לאחר מתן פסק הדין. כמו כן, הנתבע נכח בדיון בו ניתן פסק הדין בו בנזק שנגרם לצד ג' בסך 2,446 ₪. משכך, שקיים מעשה בית דין, הנתבע איננו יכול להתנער מלשלם את דמי ההשתתפות העצמית שנקבעו בפוליסה. הנתבע וב"כ חזרו על טענותיהם לעניין ההתיישנות וכן לעניין אי האחריות ומשכך ביקשו לדחות את התביעה. לדידי, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים לא מצאתי כל התגוננות עניינית לתביעה זו ובטענותיו של הנתבע אין כל ממש. אי לכך, לא מצאתי טעם בהמשך ההליך. נהירה היא העובדה כי התובעת לא יכלה לדרוש דמי השתתפות עצמית עד לרגע בו אכן תימצא אחריות הנתבע בגרימת התאונה בדין. משכך, עילת התביעה לא נולדה בקרות האירוע אלא בפסק הדין שניתן בחודש אפריל 2006. שנית, ברגע שנקבעה אחריותו של הנתבע בפסק הדין האמור, כל השגה על קביעה זו הייתה צריכה להעשות על דרך הערעור. כאשר פסק הדין הפך לחלוט, אין כל מקום לדון באחריותו של הנתבע באותו אירוע בתביעה דכאן, ובית משפט זה אינני משמש כערכאת ערעור על קביעותיה של כב' השופטת פליגלמן. דיון בנסיבות העניין, סבורני שמן הדין לסיים את ההליך באיבו כבר בשלב זה ולא לקבוע אותו להוכחות. את סמכותי לסיום ההליך כבר בשלב מקדמי זה שואב אני מכוח הוראת תקנה 214יא (ז) לתקנות סדר הדין האזרחי המפנה לתקנה 143 (וראה לעניין זה את הספר, ראה "סדר דין מהיר בבתי משפט השלום" בהוצאת נבו הוצאות לאור בע"מ, עמ' 44) תקנה 143 דנה בסמכויותיו של שופט בקדם משפט בסדר דין רגיל. הוראת תקנת 143(9) קובעת שבקדם משפט מוסמך שופט ליתן פסק דין, לרבות פסק דין חלקי בתובענה, במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני תביעה. משהסמיך המחוקק את בית המשפט ליתן פסק דין מלא או חלקי בסדר דין רגיל קל וחומר כי בית המשפט רשאי ליתן פסק דין בתובענה בסדר דין מהיר אשר מוגבלת בתביעות עד לסך של 50,000 ₪ כבר בשלב המקדמי ולא להאריך את הדיון ע"י קביעתו להוכחות, תוך גרימת הוצאות ובזבוז זמן מיותרים לצדדים. עניין זה אף עולה בקנה אחד עם מטרות תיקון התקנות והכנסת פרק מיוחד בקשר ל"סדר דין מהיר". מתקין התקנות הושפע מהרפורמה באנגליה בעקבות דו"ח הלורד WOOLF אשר הגיש את המלצותיו ב: Draft Civil Proceedings Rules "ACCESS TO JUSTICE" וכך נקבע בסעיף 14.2: 14.2 The court may give summary judgment on the whole of a claim or on a particular issue if- (a) it considers that- (i) the claimant has no realistic prospect of success on the claim or issue; or (ii) the defendant has no realistic prospect of success on his defence to the claim or issue; and (b) there is no other reason why the case or issue should be disposed of at a trial. לאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה כבר בשלב זה. מאחר וקיבלתי את התביעה כבר בשלב המקדמי של הדיון הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט וכן סך של 540 ₪ + מע"מ בלבד, כשכ"ט עו"ד. השתתפות עצמית