פסק - דין מונחת בפני תביעה לתשלום סך של 3,595 ₪. התובעת, אריה חברה לביטוח בע"מ, טוענת, כי ביום ה-01/11/03 היה מעורב רכב פרטי מסוג פולקסווגן מ.ר 88-239-18 בתאונת דרכים. הרכב הנ"ל היה מבוטח אצל התובעת כאשר בעלי הרכב ומי שנהג בזמן התאונה היו הנתבעים, מר בנימין ישראל והגב' קניאל ניצה. במסגרת פוליסת הביטוח התחייבו הנתבעים לשלם דמי השתתפות עצמית בעת קרות מקרה ביטוחי דוג' תאונת הדרכים דנן. לטענת התובעת, הנתבעים לא שילמו את דמי ההשתתפות העצמית בתאונה וזאת למרות שהתובעת כבר שיפתה את צד ג' שניזוק בתאונה. לאחר שדרשה את כספה מהנתבעים מספר פעמים ודרישה זו לא נענתה נאלצה התובעת להגיש תביעה זו. מנגד, טענו הנתבעים בכתב הגנתם כי אין כל יריבות בין התובעת ובינם. הנתבעים טענו כי לא התקשרו מעולם עם התובעת ומשכך לא נוצר ביניהם כל קשר משפטי מחייב. רוצה לומר כי התובעת מעולם לא ביטחה את הנתבעים. למרות שהנתבעים הודו כי אכן קרתה תאונה בתאריך המצויין לעיל הרי שאין לשיטתם לתובעת כל עילת תביעה כנגדם שכן לא נכרת ביניהם כל חוזה ביטוח. בתאריך ה - 19/06/07 התקיים בפני דיון מקדמי בו שמעתי את טענות הצדדים. ב"כ התובעת טען כי החברה דנן התמזגה עם כלל חברה לביטוח בע"מ, המבטחת המקורית של הנתבעים. משכך, למעשה הושתקה טענת ההגנה היחידה שהעלו הנתבעים בכתב ההגנה. עם זאת, ועקב העובדה כי ב"כ הנתבעים העלה במהלך הדיון טענות נגד צו המיזוג שהוצג בפניי, נאותי ליתן לצדדים פרק זמן בו יוכלו להוסיף טיעונים בכתב תוך 14 יום. במקום לקבל טענות לעניין צו המיזוג, הגישו הנתבעים הודעה לפיה התובעים שילמו את הסכום הנתבע, קרי, 1,749 ₪ לקופת בית המשפט למען סילוקה הסופי והמוחלט של התביעה. כמו כן, חזר וציין ב"כ הנתבעים כי אין לחב' הביטוח אריה כל עילת תביעה כנגדם אולם בכדי לייתר את המשך ההליכים בתיק. ניצלו הנתבעים את תקנה 504 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 והפקידו את הסכום האמור. לטענת ב"כ הנתבעים, עקב העובדה כי התובעת עצמה התרשלה בכתב התביעה עצמו אין לזכות אותה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. מנגד השיבה התובעת כי יש לזכותה בהוצאות דנן. בהודעה שהגישה לבית המשפט בתאריך ה-17/07/07 ציינה כי לנתבעים לא הייתה כל טענה כנגד צו המיזוג ולא בכדי. משכך הפקידו הנתבעים את קרן התביעה בקופת בית המשפט אולם התבקש על ידי התובעת ליתן פסק דין על מלוא סכום התביעה כולל לעניין ההוצאות. דיון בנסיבות העניין, סבורני שמן הדין לסיים את ההליך באיבו כבר בשלב זה ולא לקבוע אותו להוכחות. את סמכותי לסיום ההליך כבר בשלב מקדמי זה שואב אני מכוח הוראת תקנה 214יא (ז) לתקנות סדר הדין האזרחי המפנה לתקנה 143 (וראה לעניין זה את הספר, ראה "סדר דין מהיר בבתי משפט השלום" בהוצאת נבו הוצאות לאור בע"מ, עמ' 44) תקנה 143 דנה בסמכויותיו של שופט בקדם משפט בסדר דין רגיל. הוראת תקנת 143(9) קובעת שבקדם משפט מוסמך שופט ליתן פסק דין, לרבות פסק דין חלקי בתובענה, במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני תביעה. משהסמיך המחוקק את בית המשפט ליתן פסק דין מלא או חלקי בסדר דין רגיל קל וחומר כי בית המשפט רשאי ליתן פסק דין בתובענה בסדר דין מהיר אשר מוגבלת בתביעות עד לסך של 50,000 ₪ כבר בשלב המקדמי ולא להאריך את הדיון ע"י קביעתו להוכחות, תוך גרימת הוצאות ובזבוז זמן מיותרים לצדדים. עניין זה אף עולה בקנה אחד עם מטרות תיקון התקנות והכנסת פרק מיוחד בקשר ל"סדר דין מהיר". מתקין התקנות הושפע מהרפורמה באנגליה בעקבות דו"ח הלורד WOOLF אשר הגיש את המלצותיו ב: Draft Civil Proceedings Rules "ACCESS TO JUSTICE" וכך נקבע בסעיף 14.2: 14.2 The court may give summary judgment on the whole of a claim or on a particular issue if- (a) it considers that- (i) the claimant has no realistic prospect of success on the claim or issue; or (ii) the defendant has no realistic prospect of success on his defence to the claim or issue; and (b) there is no other reason why the case or issue should be disposed of at a trial. לאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה כבר בשלב זה. לעניין ההוצאות, תקנות 511 ו 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעות כי בתום הדיון בכל הליך יחליט בית המשפט לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן:"הוצאות") לטובת בעל דין אחר, אם לאו. סכומים אלו, נקבע, יזקקו לשיקול דעתו של ביהמ"ש לאחר שזה שמע ועיין בטענותיהם של הצדדים בדבר סכום ההוצאות או שיעורן לפני מתן צו להוצאות. בין שיקוליו אלו ייבחן ביהמ"ש את שווי הסעד השנוי במחלוקת, התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין,ודרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון. כלל ראשון לכללי פסיקת ההוצאות הוא שבאין נסיבות מיוחדות, המצדיקות לשלול מבעל-דין שזכה את הוצאותיו (כולן או מקצתן), יהא אותו בעל-דין זכאי לפסיקת הוצאות (ראה: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה שישית, בעריכת ש' לוין, 1990) בעמ' 508-507 וכן: ע"א 1986, 1894/90 שמואל פלאטו-שרון נ' ז'ק אסולין. פ"ד מו(4), 822, עמ' 829-830) וזאת בהתחשב בהליכי התנהלות המשפט ובהתנהגות הצדדים עובר וטרם להליכים אלו. אכן, כאשר השתמשו הנתבעים בתקנה 504 דלעיל, יעילות הדיון דנן שופרה באופן משמעותי. עם זאת, לדידי, כתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעים וכן הופעתם בדיון המקדמי בכדי לטעון לעניין העדר היריבות למרות שנשלח אליהם מכתב דרישה לעניין דמי ההשתתפות העצמית אשר נושא את הסמל של חברת כלל (נספח ב' לכתב התביעה) מעלה תמונה לפיה הנתבעים ידעו כי מדובר בדמי ההשתתפות העצמית שהם חייבים עפ"י הפוליסה, אולם ניסו בכל זאת "לדחות את הקץ". משכך ראוי להשית על הנתבעים הוצאות. מאחר וקיבלתי את התביעה כבר בשלב המקדמי ולאחר שיקלול פועלם של הנתבעים מהגשת התביעה ועד הפקדת קרן התביעה בקופת בית המשפט מוצא אני לנכון לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת רק מחצית מהוצאות משפט וכן סך של 540 ₪ + מע"מ, כשכ"ט עו"ד בלבד. תאונת דרכיםהשתתפות עצמית