פסק - דין מהו שעור דמי "ההשתתפות העצמית" שעל מבוטח לשלם למבטח לפי הפוליסה, כאשר מדובר ב"מקרה ביטוח" אחד , אשר הצמיח מספר ניזוקים ? זוהי, בתמצית, השאלה המשפטית העומדת במרכזו של פסק-הדין. 1. כללי ראשיתה של הפרשה, מכוחה נולדה ההודעה לצד ד' דנן, בתביעה בגין ליקויי בניה, שהגישו התובעים, עייני רבקה ומתתיהו רוכשי דירה בשכונת הר-גילה בירושלים (להלן: התובעים), כנגד הנתבעת חברת שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (להלן: הנתבעת) ביום 30/11/98. הנתבעת היא חברת יזמית, שעיסוקה בייזום, שיווק אכלוס וניהול של דירות למגורים, והדירה נשוא התביעה היא אחת מתוך 32 יחידות-דיור, שנבנו במסגרת פרוייקט-בניה שיזמה הנתבעת בשנת 1995. ביום 28/03/99 הגישה הנתבעת הודעה לצד ג', לחברה הקבלנית אשר ביצעה את עבודות הבניה והפיתוח בפרוייקט (להלן: צד ג'1), ולאדריכלים אשר היו אמונים על תכנון הדירות (להלן: צדדי ג'2, 3), בה עתרה לחייב את צדדי ג' בפיצוי ו/או שיפוי ו/או השתתפות בכל סכום בו תחוייב בגין ליקויי הבניה והתכנון, עד לסכום התביעה העיקרית (126,500 ₪ ). סמוך לאחר הגשת ההודעה לצד ג', ניתן כנגד צד ג'1 צו פירוק, וההליכים נגדו הופסקו. ביום 14/02/01 שלחו צדדי ג'2, 3 הודעה לצד ד' לחברת הביטוח "מגדל", בה היו מבוטחים בביטוח אחריות מקצועית לפי פוליסה מס' 1500007544/98 (נספח ב' להודעה), ובה עתרו לחייב את חברת הביטוח (להלן: צד ד') בפיצוי ו/או שיפוי ו/או השתתפות בגין כל סכום שיחויבו לשלם לנתבעת, בגין ליקויי-תכנון בדירה, עד לתקרה של 10,000 ₪ . תביעה דומה, הוגשה כנגד הנתבעת ע"י 13 דיירים נוספים בפרוייקט, כל אחד בנפרד, וכל התיקים הנ"ל נקבעו לשמיעה בפני. בכל אחת מהתביעות הוגשה הודעת צד ג', ובעקבותיה הודעה לצד ד', הזהות לאלו שהוגשו בתביעה דנן, ובכל התביעות, יש לציין, יוצגו בעלי-הדין ע"י אותם עו"ד. 2. רקע דיוני ביום 29/09/99 מונה המהנדס אחי קליין, כמהנדס מוסכם ומטעם ביהמ"ש , על מנת שיחווה דעתו באשר לליקוי הבניה הקיימים בכל אחת מהדירות , בשים לב לחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים (הנדסאי י' פטל) ולחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת (המהנדס והשמאי א' תומר). ביום 02/06/03 , לאחר שניתנה חוות דעת המומחה ובטרם שמיעת הראיות, נחתם בין הנתבעת לבין התובעים הסכם פשרה, אשר, קיבל תוקף של פסק דין חלקי, לפיו התחייבה הנתבעת לשלם לתובעים את הסכום שקבע המומחה המוסכם בחוות דעתו כעלות תיקון הליקויים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, לסילוקן המלא והסופי של כל התביעות הנ"ל. גם בשאר התביעות הגיעו הנתבעת והתובעים להסדר סופי- בין אם לדחיית התביעה בהסכמה, ללא צו להוצאות ובין אם להסכם פשרה כנ"ל. ביום 15/03/05 הגיעו גם הנתבעת וצד ג' להסכם פשרה (אשר קיבל תוקף של פסק-דין), לפיו ישלם צד ג' לנתבעת, תוך 30 יום מיום שיינתן פסק הדין בהודעת צד ג', סכום כולל של 6,108 ₪ , בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, לסילוק מלא וסופי של התביעה. הסכם דומה נחתם בין צד ג' לבין הנתבעת גם במסגרת התביעות האחרות . בין צד ג' לצד ד', לעומת זאת, הושג הסדר דיוני, במסגרתו נקבע, כי הפלוגתא היחידה שנותרה לדיון והכרעה במסגרת ההודעה לצד ד' - היא: האם על צד ג' לשלם לצד ד' את ההשתתפות העצמית לפי הפוליסה, בגין כל אחת ואחת מהתביעות, או שמא פעם אחת בלבד ? כן הוסכם, כי לצורך פלוגתא זו , ייחשבו תצהיר עדותו הראשית של צד ג', וכן פרוטוקול חקירתו של צד ג' מיום 15/02/05 בת"א 24508/98 (צורף כנספח א' להסדר הדיוני) - כראיות מוסכמות. אשר לחלקו של צד ג' בנזק נשוא התביעה , הוסכם כי זה יעמוד על הסכום שנקבע ע"י המומחה קליין בחוות דעתו, כעלות תיקונו של הליקוי התכנוני בקיר לבני זכוכית (3,000 ₪) , שנבנה בכל אחת מהדירות נשוא התביעות, בהתאם לתכנון האדריכלי של צד ג' (ראו פרוטוקול הדיון בת"א 24508/98 מיום 15/02/05) . להסדר דיוני זה הגיעו צד ג' וצד ד' גם בתביעות האחרות, למעט 3 תביעות הקבועות לדיון: ת"א 23436/98 ליום 21/03/06, ת"א 23808/98 ת"א ליום 28/03/06, ת"א 24099/98 ליום 04/04/06. על יסוד ההסכמה הדיונית, הגישו אפוא צד ג' וצד ד' סיכומיהם לענין פלוגתא יחידה זו . 3. דיון חלק 3.4 לפוליסה עוסק בביטוח אחריות מקצועית. בסעיף 1 לחלק זה , הוגדר "מקרה הביטוח" כ- "נזק הנובע מהפרת חובה מקצועית שחב המבוטח, ואשר אירע כתוצאה ממעשה רשלנות , טעות או השמטה מצדו ושנעשו במהלך פעילותו במסגרת מקצועו או משלח ידו לתכלית ביטוח זה, לאחר התאריך הקובע המצוין ברשימה". סעיף 15 לחלק זה, שכותרתו "השתתפות עצמית", קובע: "בכל מקרה של תביעה שתעמוד לתשלום ישא המבוטח בהשתתפות עצמית כנקוב ברשימה". לשיטתו של צד ג', "מקרה הביטוח" הוא הטעות המקצועית שטעה בתכנון אלמנט של חלון לבני זכוכית, שנבנה בכל אחת מהדירות נשוא התביעות, כפי שקבע המומחה המוסכם. המדובר, לטענתו, בתכנון "חזרתי" - שחזר על עצמו בכל הדירות נשוא התביעות, שהן דירות זהות, מאותו טיפוס ומאותו דגם. כלומר, מקור הנזק בטעות תכנון אחת, אלא שהיא מתייחסת למספר רב של פריטים. משכך, המדובר לדידו ב"מקרה ביטוח" אחד - בגינו על המבוטח לשאת בשעור ההשתתפות העצמית פעם אחת בלבד. לשיטתו של צד ד' , לעומת זאת, התכנון האדריכלי שבוצע ע"י צד ג', נעשה לכל דירה בנפרד, וגם הנזק שנגרם לכל אחת מהדירות עקב התכנון השגוי, איננו אותו נזק. משכך, "יש לראות בכל תכנון של דירה אירוע ביטוחי נפרד המכוסה ע"י הפוליסה" (ס' 10 לסיכומי צד ד'), ויש לנכות מתגמולי הביטוח את שעור ההשתתפות העצמית בגין כל תביעה ותביעה בנפרד. עם זאת, אף בהנחה, כי מדובר באירוע ביטוחי אחד- ממשיך וטוען צד ד'- עדיין חייב המבוטח לשאת בשעור ההשתתפות העצמית בגין כל תביעה ותביעה, שכן בפוליסה נכתב במפורש ש"המבוטח ישא בהשתתפות עצמית, אשר תחול בנפרד בכל תביעה .." (ס' 11-12 לסיכומים). מאחר וסכום ההשתתפות העצמית לפי הפוליסה (4,282 ₪) עולה על שעור הנזק שנגרם לכל אחת מהדירות עקב הטעות התכנונית (3,000 ₪ ) - התוצאה היא , לטענת צד ד', שיש לדחות את התביעה נגדו, תוך חיובו של צד ג' בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת חומר הראיות, לרבות קביעותיו של המומחה קליין לענין הפגם בתכנון האלמנט האדריכלי, בכל אחת ואחת מחוות הדעת שניתנו על ידו בתביעות השונות, הגעתי לכלל מסקנה כי, דין טענותיו של צד ד' - זו גם זו - להידחות. אשר לטענה הראשונה, לפיה כל תביעה ותביעה מהווה "מקרה ביטוח" נפרד : בחוות דעתו קבע המומחה קליין, בנוגע לפגם התכנוני בדירה נשוא התביעה, כדלקמן: "קיר לבני הזכוכית הינו אלמנט אדריכלי נאה הבולט מקו הבנין בצורת משולש. הקיר בנוי משילוב של לבני זכוכית ופרופילי פלדה. מאחר והמוליכות הטרמית של החומרים מהם בנוי הקיר שונה מאשר הקירות החיצוניים (גבוהה יותר) ובהעדר בידוד טרמי לאלמנט ניתן לצפות שעל גבי הקיר (בניגוד לקירות החיצוניים) תתפתח קונדנסציה במידה כלשהי. בדירה הנדונה שהיא דירה תחתונה, למעשה רצפת ותקרת האלמנט המשולש מבודדים טרמית במידה מסויימת ע"י הקרקע והמנה מעל. הממצאים לענין העיבוי... היה עיבוי על הפוגות שבין אריחי הזכוכית ובהיקף החלון.. בכדי לפתור את בעיית העיבוי של האלמנט יש לדעתי לבודד טרמית את הרצפה, התקרה ופרופילי הפלדה... ראוי לפנות לאדריכל על מנת שיבצע תכנון מחודש לאחר יישום הבידוד הטרמי... הבידוד הטרמי לרצפה ולתקרה יכול להיות מחומר בידוד רנדופן...את קורות הפלדה ניתן לחפות ע"י השמת טיח טרמי ע"ג רשת שתעוגן לפרופילים ואח"כ לבצע חיפוי בחומר ע"פ פרטי האדריכל... הבידוד הטרמי הנ"ל לא יהווה פתרון מוחלט באשר לבני הזכוכית עצמן מהוות מעין "גשר קור", אולם סביר כי המצב יוטב בהרבה..." (ס' 3.1 לחוות הדעת) (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור- י.מ). קביעתו זו של המומחה קליין חוזרת על עצמה, מילה במילה, גם בחוות הדעת האחרות שניתנו על ידו, הנוגעות ליתר הדירות . כך גם, עלות תיקון הליקוי הועמדה ע"י המומחה, בכל אחת מחוות הדעת, על אותו סכום בדיוק (3,000 ₪ ) . הנה כי כן, הפגם התכנוני - ביטויו בהיעדר בידוד טרמי של קיר לבני הזכוכית. קיר זכוכית זה תוכנן ונבנה בכל אחת מהדירות שבפרוייקט (בדירה דנן נבנה הקיר בחדר השינה), כך שכל הקירות ביחד, יוצרים מעין אלמנט עיצובי של זכוכית ופלדה בצורת משולש, הבולט מקו הבנין. משמע, כל אחד מקירות הזכוכית הוא חלק מתכנון מערכתי, שנועד ליצור מעין מונומנט אדריכלי, ולא אלמנט ייחודי לכל דירה, שנבנה על פי תכנון המותאם לאותה דירה ספיצפית. בכל הכבוד, לא ירדתי לסוף דעתו של צד ד', בטענו, כי "המומחה ההנדסי שמונה ...קבע לגבי כל תביעה בנפרד את הנזק שנגרם. מעיון בחוות הדעת בכל התיקים עולה כי הנזק שנגרם בתיק זה בגין מחדליהם של הצדדים השלישיים לא הופיע בכל הדירות (כך לדוגמא בת"א 23436/98 בת"א 24099/98 ובת"א 23808/98)" (ס' 9 לסיכומיו). הפכתי והפכתי בחווֹת הדעת של המומחה, ולא מצאתי מהו הנזק השונה, אליו כיוון צד ד' בדבריו ? הנזק שנגרם בגין הפגם התכנוני הוא היעדר בידוד טרמי של קיר הזכוכית. קביעה זו נכונה לגבי כל אחת מהדירות, כפי שעולה מחוות הדעת של המומחה, מהסיבה הפשוטה, שהקיר הוא אלמנט המופיע בכל אחת מהדירות. הפגם הוא פגם טבוע בתכנון הקיר, ולא פגם ייחודי לדירה זו או אחרת, והסיבה לכך שהמומחה "קבע לגבי כל תביעה בנפרד את הנזק" - היא רק משום שהתביעות נוהלו בנפרד, ומשכך- ניתנה בכל תביעה חוות דעת נפרדת. אין בכך, בכל הכבוד, כדי להפוך את הליקוי, לליקוי הנובע משרשרת של טעויות תכנוניות נפרדות. אמנם, יש והעדרו של הבידוד הטרמי בקיר הזכוכית , בא לידי ביטוי בכל דירה באופן שונה, אולם הדבר לא נובע מכך שמדובר בטעות תכנונית שונה, אלא ממיקומן השונה של הדירות בבנין (הדירה דנן, למשל, היא דירה תחתונה, ולכן היא "סובלת " פחות מהעדר הבידוד, שכן הקרקע והתקרה שמעליה מספקות בידוד-מה לקיר הזכוכית) . מקרה הביטוח מוגדר, כאמור, בפוליסה כ" נזק הנובע מהפרת חובה מקצועית שחב המבוטח, ואשר אירע כתוצאה ממעשה רשלנות , טעות או השמטה מצד ושנעשו במהלך פעילותו במסגרת מקצועו...". "מעשה הרשלנות" של צד ג', כלומר: ה"השמטה" או "הטעות" שטעה- היא אחת: תכנון קירות הזכוכית בדירות השונות, בלא שנלקחו בחשבון נתוני הבידוד הטרמי של החומרים מהם עשויים הקירות. כך, גם הנזק שנגרם בעטייה של הטעות - הוא נזק אחד: עיבוי והיווצרות קונדנסציה על קירות הזכוכית , אלא שעלות תיקונו של הנזק מתחלקת, שווה בשווה, בין בעלי הדירות השונות (3,000 ₪ לכל דירה), מאחר ובכל דירה נבנה קיר זכוכית אחד. אשר לשלושת התיקים אליהם התייחס צד ד' בסיכומיו- המדובר, בכל הכבוד, בתיקים אשר לא הושג במסגרתם הסכם פשרה בין צד ג' לצד ד' ומשכך ההליכים בהם נמשכים. על כל פנים, גם חוות הדעת שניתנה ע"י המומחה המוסכםבמסגרת תיקים אלו כוללות קביעות זהות , כמפורט לעיל. בחקירתו הנגדית העיד האדריכל ארי אברהמי , מטעם צד ג', באשר לאופיו של התכנון האדריכלי שנעשה בפרוייקט דנן: " ת: זה תכנון חזרתי . ש: האם בוצעו תכניות נפרדות לדירה? ת: בוצעו תכניות נפרדות לכל דירה אבל הפרטים היו זהים וחוזרים . ש: כל הפרטים? ת: כל הפרטים, אלא אם כן היה משהו שונה ואז נעשתה תכנית נפרדת לאותו משהו שונה . ש: האם בפרויקט הזה היה משהו שונה בדירות? האם היו דירות בהן היו שינויים מדירות אחרות? ת: לא בדירות נשואות התביעה .."(ע' 18 ש' 24- ע' 20 ש' 6). עדותו זו עולה בקנה אחד עם קביעותיו של המומחה קליין, בדבר קיומו של פגם תכנוני (בעיית עיבוי וקונדנסציה) החוזר על עצמו בכל אחת מהדירות בפרוייקט, ומשכך הריני נותן בה אמון, מה גם שצד ד' לא הצליח לקעקע עדות זו, ולהוכיח כי כל דירה בפרוייקט תוכננה באופן שונה (לפחות בכל הנוגע לקיר הזכוכית). המסקנה העולה מהמקובץ היא, כי בעיית העיבוי והקונדנסציה בקירות הזכוכית מקורה בכּשל תכנוני אחד, שבא לידי ביטוי בכל אחד מהפריטים המרכיבים את השלם (היינו- את האלמנט האדריכלי המשולש), ולא בשרשרת של ליקויים תכנוניים נפרדים . משכך, המדובר ב"מקרה ביטוח" אחד כהגדרתו בפוליסה, ולא באירועים ביטוחיים נפרדים. אישוש נוסף למסקנה זו, ניתן למצא בדברים שנפסקו בת"א 17616/00, אליו הפנה ב"כ הצד השלישי בסיכומיו: באותו מקרה, התובעת - שהיא חברה העוסקת בשחרור מכוניות מיובאות מהמכס- טעתה באופן סיווגן של מוניות מיובאות לצורך תשלום המכס, טעות בגינה הופטרו 280 מוניות מתשלום מכס בשעור של 7%. התובעת תבעה את חברת הביטוח, שבה היתה מבוטחת בפוליסה לביטוח אחריות מקצועית, בגין סכומי המס החסרים שנאלצה לשלם מכיסה לגובה המכס. בית המשפט פסק, כי : "אין מקום לטענת חברת הביטוח על פיה יש להתייחס לסיווג של כל אחת מהמוניות כאירוע בפני עצמו ולדרוש בגינו השתתפות עצמית... הטעות בסווג היא טעות אחת , והעובדה כי היא מתייחסת למספר רב של פריטים איננה הופכת כל פריט לאירוע בפני עצמו" (כב' השופטת ד' קרת-מאיר ת"א (שלום-ת"א-יפו) 17616/00 עמילות מכס ותחבורה עמית בע"מ נ' הדר חברה לביטוח בע"מ ואח', פורסם באתר המשפטי "נבו"). המדובר, אמנם, בפסיקה שאיננה בבחינת הלכה מחייבת, ואולם ניתן להקיש מדברים אלו לענייננו, העוסק בסיטואציה דומה ובהקשר זהה (שעור ההשתתפות העצמית). בסיכומיו טען ב"כ צד ד', כי לא ניתן ללמוד מהמקרה הנ"ל למקרה שבפנינו, מאחר ובאותו ענין הוגשה תביעה אחת כוללת, וגם "לא הוצג כלל נוסח הפוליסה בנוגע להשתתפות העצמית ולא נערך כל דיון בפרשנות הפוליסה ובתחולת ההשתתפות העצמית" (ס' 15 לסיכומיו). טענה זו, בכל הכבוד, אין בה ממש. השאלה , האם שרשרת של נזקים זהים, הנובעים מטעות אחת, מהווה "מקרה ביטוח " אחד, או שמא מספר ארועי ביטוח נפרדים - כמספר הניזוקים, היא שאלה הנוגעת, קודם כל, להגדרת "מקרה הביטוח " בפוליסה. באותו ענין הוגדר "מקרה הביטוח" באופן דומה מאוד להגדרתו בפוליסה דנן : "סכומים שהמבוטח יהיה חייב לשלם ע"פ דין לצד שלישי, בין היתר בשל הפרת חובה מקצועית אשר מקורה במעשה רשלנות, טעות או השמטה", והדיון של בית המשפט נעשה גם שם, בהקשר של חיוב המבוטח בהשתתפות העצמית. מכאן לטענתו השניה של צד ד', לפיה בין אם המדובר ב"מקרה ביטוח" אחד, ובין אם במספר אירועי ביטוח נפרדים - חובת ההשתתפות העצמית של המבוטח נקבעת, בכל מקרה, בהתאם לכל תביעה ותביעה בנפרד: סעיף 15 לפוליסה קובע, כאמור, כי "בכל מקרה של תביעה שתעמוד לתשלום ישא המבוטח בהשתתפות עצמית כנקוב ברשימה, כמפורט לגבי כל פרק או חלק של פרק.." . ברשימה המצורפת כחלק בלתי נפרד מהפוליסה נכתב: "...המבוטח ישא בהשתתפות עצמית, אשר תחול בכל תביעה בנפרד, לגבי חלק אשר הכיסוי לגביו בתוקף כמפורט להלן: א. בכל תביעה בגין מקרה אבדן רווחים... ב. בכל כל תביעה בגין מקרה של אי כושר עבודה עקב תאונה.. ג. בכל תביעה בגין מקרה של אי כושר עבודה עקב מחלה .... ד. בכל תביעה על פי החלקים 1.1 (מבנה) 1.2 (תכולה) 1.5 (פריצה)- 2.5% מגובה הנזק אך לא פחות מסך של 1,836 ₪ ה. בכל תביעה לפי חלק 3.4-אחריות מקצועית 4,282 ₪ ו. בכל תביעה לפי חלק 3.3 - אחריות המוצר 4.282 ₪ ז. בכל תביעה על פי כל חלק אחר 1,836 ₪ " כל אחד מהצדדים מוצא בלשון הפוליסה תימוכין לגרסתו הוא: לטענת צד ד', האמור בפוליסה, לפיו ההשתתפות העצמית תשולם "במקרה של תביעה " (ס' 15) ו"בגין כל תביעה בנפרד" (ברישא של הרשימה) , הוא בגדר קביעה מפורשת וחד-משמעית, שאינה מותירה מקום לפרשנות , ועל כן-יש לחייב צד ג' בתשלום ההשתתפות העצמית בגין כל תביעה בנפרד. לטענת צד ג', לעומת זאת, הרשימה לא נועדה, אלא להבחין בין תביעות לפי פרקים שונים בפוליסה , לענין שעור ההשתתפות העצמית . מאחר ובענייננו מדובר ב"מקרה ביטוח" אחד, לפי פרק 3.4 לפוליסה (אחריות מקצועית), הרי שמדובר למעשה בתביעה אחת מפוצלת, בגינה חייב המבוטח לשלם את ההשתתפות העצמית פעם אחת בלבד. ראשית ייאמר, כי טענת צד ד', לפיה לשון הפוליסה ברורה ואיננה משתמעת לשתי פנים, ומשכך אין כל צורך בפרשנותה - אין בידי לקבלה. המדובר , ללא ספק, בניסוח בלתי בהיר של הפוליסה, ה"סובל" את שתי הפרשנויות המוצעות כאחת. מהי, אם כן, הפרשנות הנכונה ? חוזה ביטוח, ככל חוזה, יפורש בהתאם ללשונו, לאומד דעת הצדדים , לנסיבות הענין ולתכלית האובייקטיבית והסובייקטיבית העומדת בבסיסו (ע"א 172/98 סלע נ' חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד מז(1)321 ,326 ). בחינת הוראות הפוליסה דנן, בהתאם לכללים הללו, מובילה למסקנה, כי יש להעדיף את הפרשנות המוצעת ע"י צד' ג', על פני זו המוצעת ע"י צד ד': ראשית, פרשנות זו מעוגנת היטב בלשונה של הפוליסה. טענת צד ד' היתה נכונה, אולי, לו היה נכתב בפוליסה: "בכל מקרה של תביעה שתעמוד לתשלום ישא המבוטח בהשתתפות עצמית"- זאת ותו לא. ואולם, למשפט זה ישנו המשך: " כנקוב ברשימה, כמפורט לגבי כל פרק או חלק של פרק.." (סעיף 15 לפוליסה). קריאת המשפט בשלמותו, יחד עם הסעיפים הקטנים של הרשימה, מלמדת כי המילה "בנפרד" נועדה להבחין בין תביעות לפי פרקים שונים- ולא בתביעות שונות לפי אותו פרק. הדגש בסעיפי הרשימה , הוא על סוגי הביטוח השונים, מכוחם קמה חבות המבטח לשפות את המבוטח, ולא על עצם הגשת תביעות משפטיות שונות כנגד המבוטח . לשון אחר: המילים "תביעה בגין" מתייחסות לתביעה לתשלום תגמולי הביטוח, שמגיש המבוטח כנגד המבטח, מכח פרק זה או אחר של הפוליסה, ולא לתביעות שמוגשות ע"י הצד השלישי (הניזוק) נגד המבוטח- שהרי מה לו לצד השלישי ולפוליסת הביטוח ... ?! . בענייננו: כל ההודעות שהוגשו ע"י הנתבעת כנגד צד ג'- לא רק שמבוססות על אותו פרק בפוליסה (פרק 3.4- אחריות מקצועית), אלא אף נובעות מאותו "מקרה ביטוח" - מקרה הביטוח שמכוחו תבע צד ג' את צד ד'. המדובר , אם כן, בתביעה אחת לפי פרק 3.4 לפוליסה, המתייחסת למספר ניזוקים, ועל כן על צד ג' לשלם ההשתתפות העצמית "כנקוב ברשימה" (4,828 ₪) . פרשנות זו, לא רק שמתיישבת יותר עם נוסח הפוליסה, אלא שהיא אף העדיפה, לאור הכלל בדבר "פירוש נגד המנסח": "במקרה של אי בהירות או ספק בדבר המשמעות הנכונה של הפוליסה, משום שלנוסח אין משמעות וחד משמעית, אלא תיתכנה אופציות פרשניות שונות, אזי יש לפרש את כתב הפוליסה כנגד מנסחה, קרי כנגד הפרשנות שמציעה חברת הביטוח לנוסח השנוי במחלוקת, ולהעדיף הפרשנות האפשרית הנוחה למבוטח" (כב' השופט ד' לוין ע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' יוסף כהן ואח', פ"ד מו(2) 372, 379-380). שנית- פרשנות זו היא המתבקשת לאור הוראה אחרת בפוליסה , הנוגעת לגבולות אחריותו של המבטח לתשלום תגמולי הביטוח לפי פרק 3.4 , אשר קובעת: "מותנה בזה שתגמולי הביטוח שישולמו על פי פרק 3 לא יעלו על הסכום הנקוב ברשימה לגבי כל חלק, כגבול האחריות לכל מספר ניזוקים בקשר למקרה ביטוח אחד או לסדרת מקרי ביטוח הנובעים ממקור אחד או מסיבה מקורית אחת.." " (ס' 1א. ל"תנאים כלליים לכל חלקי פרק 3", עמ' 26 לפוליסה). צא ולמד: משבחר המבטח להתייחס לאירוע הכולל מספר ניזוקים שניזוקו מאותה טעות, או למספר אירועי ביטוח הנובעים מאותו מקור- כאל "מקרה ביטוח" אחד, לענין סכום גבול אחריותו- הרי שניתן לגזור מכך גזרה שווה, לענין גבול השתתפותו העצמית של המבוטח, במקרה בו אירוע אחד הצמיח מספר ניזוקים, או במקרה בו נגרמה סדרה של נזקים הנובעים ממקור אחד. לשון אחר: הוראה זו, יש בה כדי ללמד על אומד דעתם של הצדדים גם בנוגע לגבולות חבותו של המבוטח, לתשלום דמי ההשתתפות העצמית, במקרה של טעות "סדרתית", בו עסקינן. שלישית, קבלת עמדתו של צד ד' תוביל ליצירת סתירה לוגית בין הגדרת "מקרה הביטוח" לצורך קביעת חבותו של המבטח לתשלום תגמולי הביטוח, לבין הגדרת "מקרה הביטוח" לצורך קביעת שעור ההשתתפות העצמית של המבוטח. הכיצד? " פוליסה לביטוח אחריות עשויה להישען על שני בסיסים שונים: בסיס אירוע (0ccurence Basis) או בסיס תביעה (Claims Basis). פוליסה על בסיס אירוע מכסה מעשה רשלני שאירע במהלך תקופת הביטוח. לעומת זאת, האירוע המבוטח בפוליסה על בסיס תביעה אינו המעשה הרשלני אלא עצם הגשת תביעה כנגד המבוטח במהלך תקופת הביטוח..." (י' אליאס, דיני ביטוח, כרך ב', 577). מקרה הביטוח מוגדר בפוליסה דנן כ" נזק הנובע מהפרת חובה מקצועית שחב המבוטח, ואשר אירע כתוצאה ממעשה רשלנות , טעות או השמטה מצד ושנעשו במהלך פעילותו במסגרת מקצועו או משלח ידו ... ". לאמור- המדובר בפוליסה על בסיס אירוע, שכן עצם הטעות הרשלנית היא שמהווה את "מקרה הביטוח", המקים חבותו של המבטח לשפות את המבוטח, בגין הנזק הכספי שנגרם לו עקב הטעות (ובעניינו: 3000 ₪ X מס' הדירות) . אם נאמר, כטענת צד ד', שגם כאשר מדובר בטעות רשלנית אחת, שעור ההשתתפות העצמית של המבוטח ייקבע לפי כל תביעה בנפרד - הרי שיצרנו בכך הגדרה שונה ל"מקרה הביטוח", לצורך דמי ההשתתפות העצמית- על בסיס תביעה, שמרוקנת, למעשה, מכל תוכן את הגדרת "מקרה הביטוח" על פי בסיס אירוע . תוצאה זו, של הגדרה אחת למבטח (לצורך תשלום דמי הביטוח) והגדרה אחרת למבוטח (לצורך תשלום ההשתתפות העצמית) איננה יכולה לעמוד ! רביעית- קבלת עמדתו של צד ד' תוביל לתוצאה אבסורדית, שכן משמעותה ששעור השתתפותו העצמית של המבוטח בגין "מקרה ביטוח" אחד, ייקבע באופן מקרי ושרירותי, על-פי הדרך שבה בחרו הצדדים לנהל את תביעתם: טול המקרה בענייננו- לו היו הדיירים מגישים תביעה אחת כוללת, על מלוא סכום הנזק - הרי שצד ג' היה נדרש (אף לשיטתו של צד ד' ) לשאת בשעור ההשתתפות העצמית פעם אחת בלבד. אך משבחרו הדיירים להגיש תביעות נפרדות - נדרש צד ג', הפלא ופלא, לשאת בשעור ההשתתפות העצמית מספר פעמים כמספר התביעות . אין בכך כל הגיון, בייחוד בענייננו, בו בכל התביעות נשלחה ההודעה לצד ג' ע"י אותה נתבעת, וכל התביעות נוהלו במקביל, ע"י אותם ב"כ, כפרשה אחת. ויודגש: ייתכן והתוצאה היתה שונה, לו היה מדובר בתביעות שהוגשו ע"י דיירים בפרוייקטים שונים, שבדירותיהם נבנה קיר זכוכית כנ"ל. ואולם, בענייננו המדובר באותו פרוייקט בניה, באותו מבנה, ובקירות זכוכית, שהם אוסף פריטים המרכיבים אלמנט אדריכלי שלם, שנבנה על-פי תכנית אדריכלית אחת (היינו- על פי "תכנית-על" אחת, ש"שוכפלה" בעותקים זהים לכל דירה ודירה). יותר מכך, למרות שבגין כל דירה הוגשה בענייננו תביעה נפרדת - הרי שכל התביעות נוהלו, למעשה, כפרשה אחת: המומחה המוסכם הוסמך לבדוק את הדירות כולן, וחווֹת הדעת שניתנו על ידו כוללות קביעות זהות, הן באשר לעצם הליקוי התכנוני שקיים בכל אחת מהדירות, והן באשר לעלות תיקונו. כך גם, הסכם הפשרה שנחתם בין הנתבעת לבין כל אחד מהתובעים הינו זהה, והוא הדין באשר להסדר הדיוני שהושג בין צד ג' לצד ד'. בכל אחת מהתביעות הוגש אותו תצהיר עדות ראשית מטעם צד ג' , תצהיר אשר הוסכם לראות בו ראיה מוסכמת בכל התיקים !. עובדות אלו מחזקות את המסקנה כי המדובר בתביעה אחת מפוצלת, הנובעת ממקרה ביטוח אחד, ולא בתביעות עצמאיות ונפרדות. בשולי סוגיה זו, מן הראוי להתייחס לטענת צד ד', לפיה יש להורות על תשלום השתתפות עצמית בגין כל תביעה, גם משום ש"ההשתתפות העצמית משולמת לא רק כהשתתפות של המבוטח עם המבטח בתגמולי הביטוח אלא גם כהשתתפות עמו בהוצאות שנגרמו לו בגן הטיפול בתביעה , כגון תשלום לעו"ד, תשלום למומחים שונים, אגרות בימ"ש וכו'. ודוק: גם במקרים בהם התביעה כנגד המבוטח נדחית- נדרש הוא לשלם ההשתתפות העצמית בשל ההוצאות שנגרמו בטיפול התביעה . במקרה דנן המדובר במספר תביעות שהוגשו נגד המבוטח ע"י תובעים שונים, אשר בכל אחת מהן נגרמו הוצאות נפרדות..." (ס' 18-19 לסיכומי צד ד'). ולא היא: ראשית, עצם הצגת הדברים (כי ההשתתפות העצמית כוללת גם השתתפות בהוצאות המשפט) בצורה של קביעה פסקנית- בכל הכבוד, איננה נכונה, מאחר ובענין זה נחלקו הדעות בפסיקה : יש ופסקו בתי המשפט, כי על המבוטח להשתתף, במסגרת תשלום ההשתתפות העצמית, גם בהוצאות שהוציא המבטח למימון הגנתו, ללא קשר לתוצאה הסופית של התביעה שהוגשה נגדו (ראו למשל: כב' השופט מ' סובל ת"א (שלום-ת"א-יפו) 39299/01 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אורן יצחק; כב' השופט י' כהן ת"א (שלום-חיפה) 2221/99, המגן חברה לביטוח נ' מועצה מקומית עילבון; ת"א (שלום-ת"א-יפו) 704243/03 מגדל חברה לביטוח נ' מורן לויט בע"מ, פורסמו באתר המשפטי "נבו"), ויש ונפסק, כי המבוטח אינו נדרש לשלם, במסגרת ההשתתפות העצמית, את הוצאות ניהול הגנתו (כב' השופט מ' בר-עם ת"א (שלום ירושלים) 4095/03 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' קסלמן וקסלמן רו"ח , י' אטדגי ת"א (שלום-ת"א-יפו) 192377/02, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לביא, וכן ת"א (שלום-תל-אביב-יפו) 754353/03 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מנירב עופר, תק-של 2005(3) 241 , 249 ]]. ביסודה של הגישה השניה עומדים- כפי שעולה מהפסיקה- שקולים של מדיניות משפטית רצויה, הנובעים ממהותה ומתכליתה של "ההשתתפות העצמית": " המטרה העיקרית לקביעתה של השתתפות עצמית של מבוטח בפוליסת ביטוח אחריות, היא לעודד את המבוטח להימנע מהפעלת הפוליסה בכך שלא יגרום ל"מקרה ביטוח". מבוטח, היודע, כי הוא עלול לשאת בהשתתפות עצמית יהיה זהיר יותר ורשלן פחות.... לעומת זאת, אם המבוטח, על פי הפוליסה, צריך לשאת בהשתתפות עצמית, בין אם תביעתו של הצד השלישי תתקבל, היינו: תקבע אחריותו של המבוטח ל"מקרה הביטוח", ובין אם תביעתו של הצד השלישי כנגדו תדחה, דהיינו: יקבע כי הוא אינו אחראי ל"מקרה הביטוח"... אזי לא תהיה למבוטח כל מוטיבציה להיזהר יותר ולהתרשל פחות. בין כך ובין כך הוא ישלם אותו דבר ורק הסכום שתשלם המבטחת, אם בכלל, יהיה שונה... השקפה זו ראויה גם מבחינת הציבור בכללותו, העשוי ליהנות ממדיניות של עידוד המבוטחים להימנע מיצירת נזקים" (כב' השופט י' אטדגי ת"א (שלום-תל-אביב-יפו) 192377/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לביא, פס' 23). "לנוכח המדיניות המשפטית הראויה, העומדת ביסוד מוסד "ההשתתפות העצמית" אין זה ראוי לראות בהוצאות המשפט כחלק מתגמולי הביטוח... אם נאמר שהוצאות המשפט הינן חלק מתגמולי הביטוח ולפיכך יידרש המבוטח לשאת בתשלומן בגובה השתתפותו העצמית, בכל מקרה וללא קשר לתוצאת פסק הדין, לא יהיה למבוטח כל תמריץ לנהל את ההליכים, להקטין את הנזק ולהביא לדחיית התובענה מקום שיעיל ונכון לעשות כן" (כב' השופט מ' בר-עם ת"א (שלום-ירושלים) 4095/03 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' קסלמן וקסלמן רו"ח, פורסם באתר המשפטי "נבו"). נראה, אם כן, כי צד ד' לא הבחין בין חובתו של המבטח לשפות את המבוטח גם בגין ההוצאות הסבירות שהוציא לניהול הגנתו, חובה הקבועה בסעיף 66 לחוק חוזה הביטוח , התשמ"א-1981 (ואף בסעיף 2 לחלק 3 לפוליסה דנן), ובין חובתו של המבוטח להשתתף בהוצאות המשפט במסגרת ההשתתפות העצמית. על כל פנים, סוגיה זו חסרת כל נפקות לענין הפלוגתא העומדת על הפרק, שכן העובדה, כי הוגשו בענייננו מספר תביעות נפרדות, במקום תביעה אחת על מלוא סכום הנזק - אין פירושה , בכל הכבוד, שהוצאות המשפט גדלו, שהרי אגרת המשפט, כמו גם שכ"ט המומחה - נקבעים בהתאם לסכום התביעה. משכך, צירוף כל ההוצאות, שנגרמו בגין כל תביעה בנפרד, יביא לאותן הוצאות שהיו נגרמות, לו היתה מוגשת תביעה אחת, על מלוא סכום הנזק. על כן, גם נימוק זה אין בו, בכל הכבוד, כדי להטות הכף לטובת הפרשנות הנטענת ע"י צד ד'. 4. סוף דבר 4.1 4.1 התוצאה היא, כי על צדדי ג'2,3 (יחדיו) לשלם לצד ד' סך של 4,828 ₪ , כדמי ההשתתפות העצמית לפי הפוליסה פעם אחת בלבד, בגין כל התביעות נשוא התיקים הבאים: ת"א 23435/98 ; ת"א 23807/98 ; ת"א 2409/98 ;ת"א 24507/98 ;ת"א 24508/98 ; ת"א 1937/99 ; ת"א 1938/99. 4.2 4.2 בשים לב להוראות תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, מחייב צד ד' לשלם לצדדים ג'2, 3 (יחדיו) הוצאות המשפט (אגרות), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד לפרעון. כמו כן, מחייב את צד ד' לשלם לצדדי ג'2,3 (יחדיו) שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון ובצרוף מע"מ כחוק. בניהליקויי בניההשתתפות עצמית