פסק דין זוהי תביעת שיבוב בגין תגמולי ביטוח ששילמה התובעת למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל) בגין נזקי הצפה במשרדיו בבאר-שבע, שהתגלתה בבוקר יום ד' ה - 30.8.00. מקור ההצפה היה בצינור כיבוי אש בקומת הקרקע, שניתק ממקומו בשל כך, שברז ההגנה שלו נותר פתוח. מי הותיר את הברז פתוח וגרם להצפה? הראיות מר מונסונגו האחראי לתחזוקה, לבטיחות ולבטחון במקום, חתם על גרסה ראשונה בפני השמאי (ת/2) כבר ביום 30.8.00. כל שנאמר שם ביחס לנתבעים הוא: "כמו כן הגנן העובד במקום "גינות 2000" משתמש בצינור הכיבוי להשקיית הצמחים הגנן מגיע כל יום שלישי לביצוע עבודות גינון". בחוות-דעתו כתב השמאי ביום 25.10.00: "מעדות מנהל האחזקה עולה כי יום קודם להצפה השקה הגנן מחברת גינות 2000 את שטחי הנוי במבנה". מהשוואת המסמכים ברור שהדבר לא נאמר במפורש, אלא הוסק מההכללה שבדברי מונסונגו (והמסקנה אינה במחלוקת - הנתבע 1 מאשרה). ביום 18.8.04 חתם מר מונסונגו על תצהיר עדות ראשית שבו ייחס את ההצפה להתרשלות של עובד הנתבעים. בסעיף 4 נאמר: "אני ראיתי מספר פעמים עובר לאירוע ההצפה נשוא התביעה, כי עובד מטעם הנתבעים השקה את הצמחיה בסניף המבוטח כשהוא משתמש בברז אספקת המים לגלגלון כיבוי האש בביצוע ההשקיה. אני מבקש להדגיש כי הזהרתי את עובד הנתבעים על כך שהוא משקה את הצמחיה באופן זה והתרעתי בו לבל יוסיף לעשות כן." ביום 14.3.05 ביקשה התובעת להגיש תצהיר משלים בנימוק ש"עיון נוסף במכלול הראיות שהוגשו על ידי המבקשת העלה כי עקב טעות שבהיסח הדעת לא נכללה מלוא גרסת העד כפי שנמסרה לשמאי ומצויינת בדו"ח השמאי עצמו, בתצהיר מטעמו". בתצהיר המשלים של מר מונסונגו נוסך מידע שעד אז לא הוזכר: "יום קודם לאירוע ההצפה השקה עובד הנתבעים את שטחי הנוי בסניף המבוטח כשהוא משתמש בברז אספקת המים לגלגלון כיבוי האש... גם בפעם הזאת הזהרתי את עובד הנתבעים על צורת השקיה זו והתרעתי בו לבל יעשה זאת שוב.". בחקירתו הנגדית התבקש מר מונסונגו להצביע על המקור לתוספת, שביום 29.8.00 ראה את עובד הנתבעים משתמש בצינור הכיבוי להשקיה. הוא שב והפנה את בית המשפט לדברים שצוטטו קודם, בגרסה הכתובה שנתן לשמאי, אלא, ששם אין זכר לאמירה פוזיטיבית זו . בחקירתו הנגדית דלה מר מונסונגו מזכרונו פרטים נוספים: יום לפני ההצפה, ראה את העובד הבדואי של הנתבעים משתמש בצינור כיבוי בקומה ג' ולא בקומת הקרקע, שבה התרחשה ההצפה (משמע, שגם התצהיר המשלים לא מדוייק). כמו כן, הוא ראה בכל הקומות עיקבות מים, שכנראה נתזו מזרם חזק של זרנוק כיבוי לתוך מזלפי ההשקיה. מר מונסונגו הסביר שאת עבודות הגננות נהוג לערוך בשעות שאחרי פעילות הסניף, שאותו פוקדים מדי יום 1500 אנשים. אלא, שע"פ הסכם המל"ל עם הנתבעים על עבודות הגינון להעשות דווקא בשעות העבודה הסדירות של הסניף. השומר, מר קנדל, סיפר, שעבודות הגינון נערכות מדי יום ג' בשעות 9:00 - 10:00 וזו גם הגרסה שמופיעה בחוו"ד השמאי . מר מונסונגו העיד, שראה את עובד הנתבעים משתמש בצינור הכיבוי להשקיה לפחות 5 - 6 פעמים במהלך היכרות של 4 - 5 שנים, והעיר לו שהדבר אסור. כך גם מודה הנתבע 1 בתצהירו, שבו הוא מכחיש שעשה כן ביום שלפני ההצפה. מר קנדל העיד, שבארבע שנותיו במקום לא ראה מישהו זולת הנתבעים משתמש בצינור. הוא אישר שהצינור סמוך לעמדתו - אך הוא כמובן לא נמצא שם כל הזמן. מסתבר שמר קנדל החמיץ משתמשים אחדים בצינור, שכן מר מונסונגו הסביר, שבעבר אישר שימוש בו שלא לצרכי כיבוי כשנעשו במקום עבודות מיוחדות (לא נטען שבעת ההצפה נערכו במקום עבודות כאלה). הוא הכחיש שפועלות הניקיון נוטלות מים מצינור זה והסביר שהן מתחילות את מסלול הניקוי שלהן בקרבת המטבח ושם הן ממלאות את הדליים במים ואלה מספיקים להן גם בקרבת הצינור, שבסוף מסלולן. מדבריו עולה שהן נזקקות לדלי מים אחד לניקוי שטח של 350 מ"ר והנתבעים מפקפקים ביכולתן לעשות כן. התובעת מבקשת לקבל את התביעה לאור סמיכות הזמנים בין שימוש שעשה עובד הנתבעים בצינור להתגלות ההצפה. הנתבעים סבורים שהתוספת לעדות מונסונגו היא עדות כבושה שלא ראויה לאמון (והם התנגדו לעצם הגשתה). שאר הראיות הן ראיות נסיבתיות קלושות. הם מסתמכים על הכחשת הנתבע 1 האומר שהוא שעבד במקום ביום שלפני ההצפה והוא לא פתח את הברז כלל. ניתוח הראיות בארבע הזדמנויות סיפר מר מונסונגו את גרסתו. ככל שהתרחק ממועד האירועים - וניתן היה לצפות שיזכור מהם פחות ופחות - נוספו לגרסתו פרטים מדוייקים יותר ויותר והיא קשרה ביתר תוקף את ההצפה לעבודתם של הנתבעים. כשהתבקש מר מונסונגו להצביע על מקור המידע שנוסף בתצהירו המאוחר הפנה את השואל שוב ושוב להצהרתו בפני השמאי. מכיוון ששם אין זכר לטענה הפוזיטיבית החדשה, לא ברור מהיכן נשאב המידע. השמאי הקפיד לתחקר את עובדי המל"ל ולתעד את דבריהם. אילו סיפר לו מר מונסונגו את מה שהצהיר לאחר ארבע וחצי שנים - שביום הקודם ראה את עובד הנתבעת משתמש בצינור- היתה אמירה זו מתועדת בהצהרה ת/2 ונכללת בדו"ח. אם אכן זו האמת, קשה להבין מדוע לא נאמרה במפורש בהזדמנות הראשונה ובמקומה נאמרו לשמאי דברים כלליים מאוד. מר מונסונגו עמד על כך שהעבודות היו מתבצעות בדרך כלל לאחר סיום קבלת הקהל. לכאורה עומד הדבר בניגוד לדרישת ההסכם בין הצדדים, המחייב שהעבודות יבוצעו בשעות הפעילות של הסניף. מר קנדל סיפר ששעות העבודה היו 09:00 - 10:00. אוסיף על כך: ב"כ התובעת התלונן על הקושי לזכות בשיתוף פעולה של עובדי המל"ל בניהול תביעתו כהסבר למיני עיכובים דיוניים. יש מקום לחשש שהלחץ לזכות בשיתוף פעולה השיג "עידוד יתר" של זכרון העד. התרשמתי, שבעת שמר מונסונגו העיד בבית המשפט, הוא הרבה לכסות על פיו בכף ידו ונמנע מקשר עין עם בית המשפט. בנסיבות אלה, איני מוכן לסמוך על עדותו של מר מונסונגו, שביום לפני גילוי ההצפה הוא ראה עובד של הנתבעים משתמש בצינור. כל שאוכל להסיק מעדויות התביעה היא מסקנה, שבמהלך 4-5 שנים הבחינו בעובדי הנתבעים משתמשים בצינור 5-6 פעמים. טיעונה של התובעת מבוסס על סמיכות הזמנים שבין גילוי ההצפה, לבין השימוש שעשו עובדי הנתבעים בצינור. מעדותו של השמאי עולה, שהברז שנפתח נמצא בגובה מעט יותר ממטר מעל הרצפה והוא נגיש לכל. כדי להשתמש בו יש לפתוח קודם "ברז הגנה". ההצפה נגרמה מפני שברז ההגנה נותר פתוח ולבסוף לחצו המים על הצינור שקצהו סכור והוא יצא ממקומו. אלא, שאין כל ראיה מתי נפתח הברז: במצב המתואר, עוצמת זרם המים קובעת כמה זמן יעבור עד שיתלש הצינור ממקומו. אין כל ראיה מה היתה עוצמת הזרם. איש לא הפנה שאלה בענין זה למר קנדל, שסגר את הברז ועצר את ההצפה... במועד לא ידוע, סמוך ל- 30.8.00, פתח אלמוני את ברז ההגנה של צינור הכיבוי בקומת הקרקע במשרדי המל"ל בבאר-שבע. הברז נגיש מאוד והמקום הומה אדם. כמעט כל אחד יכול היה לעשות זאת: עובד, קונדס, או ונדליסט מזדמן - והרי בבנין עוברים כ - 1500 איש ביום וקשה לשער שכולם "לקוחות מרוצים" של המל"ל. במשך 4- 5 שנים השתמשו עובדי הנתבעים בצינור 5, או 6 פעמים. יתכן שכך קרה גם הפעם. בהחלט יתכן שלא. זוהי אפשרות אחת מרבות. לא יותר - ורחוק מאוד מרמת השכנוע הנדרשת במשפט אזרחי. לאור כל זאת, אני דוחה את התביעה. אין צו להוצאות. נזקי מיםהצפה