הקפאת ביטוח רכב

התובעת טענה בכתב התביעה כי לאחר שרכבה הושבת, ביקשה להקפיא את פוליסת הביטוח שהיתה לה אצל חברת הביטוח. להלן החלטה בעניין הקפאת ביטוח רכב: 1. המבקשת, היא התובעת, הגישה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בת"א, מיום 29.3.04, שניתן על ידי כב' השופטת חנה פלינר. 2. התובעת טענה בכתב התביעה כי לאחר שרכבה הושבת, ביקשה להקפיא את פוליסת הביטוח שהיתה לה אצל המשיבה. זאת, בהתאם להצעה שניתנה לה טלפונית, על ידי נציגת המשיבה. לפי הצעה זו טוענת המבקשת, כי הוסבר לה שתוכל להקפיא את הפוליסה לזמן בלתי מוגבל ולקבל את תשלומי הביטוח כולם - חזרה . דמי הפוליסה שולמו לשנה מראש, ורכבה של המבקשת הושבת לאחר 20 יום בלבד מיום כניסת הפוליסה לתוקף. כן טענה המבקשת, כי בניגוד להתחייבותה, לא שלחה המבטחת לביתה את תעודת הביטוח ואולם כאשר ביקשה כי יושבו לה הכספים, נתבקשה לשלוח את תעודת הביטוח לחברה. המבקשת תבעה השבת הסכומים ששולמו עבור 345 ימים. 3. הנתבעת טענה כי על מנת להקפיא את תעודת הביטוח יש צורך במשלוח התעודה המקורית. הנתבעת הודתה כי הציעה למבקשת הקפאה של הפוליסה המותנית במשלוח התעודה. המשיבה מציינת כי הציעה למבקשת חלופה של משלוח תצהיר ע"י המבקשת אך זו סירבה. לפיכך, לא בוצעה כל הקפאה של הפוליסה ודמי הפוליסה נגבו בהתאם להסכם המקורי. 4. בפסק דינו קבע בית המשפט קמא, לאחר ששמע את הצדדים, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה וכי למעשה, התובעת לא הבינה את שהציעה לה חב' הביטוח בטלפון: ”התרשמתי כי התובעת נתפסה לכלל טעות בסיסית בהבנתה את מנגנון ההקפאה שהוצע לה, וכי הטעות אינה נובעת מדרך הצגת הדברים על ידי נציג הנתבעת, מעיין, אלא מהבנה לא נכונה של התובעת. כל תביעתה זו של התובעת מושתת למעשה על הטענה שהובטח לה שאם היא מבצעת הקפאה, וההקפאה נמשכת מעבר ל-45 יום, היא זכאית לקבל החזר עבור כל ימי ההקפאה. אולם, הוסבר לתובעת מפורשות, כי מדובר בהקפאה דהיינו, במצב בו בשלב כלשהו מחדשים את הביטוח לאותו רכב או מעבירים אותו לרכב אחר - שאז הדבר כרוך בתשלום של כ-48 ₪ עבור החלפה. הובהר לתובעת מפורשות כי במקרה של ביטול, גם לאחר מתן הודעת הקפאה, יש תשלום של כ-400 ₪ כדמי ביטול! התובעת משום מה מתעקשת לעשות שעטנז בין השנים ולדרוש כי ביטול לאחר כ-45 יום של הקפאה לא יהיה כרוך בתשלום דמי ביטול - דברים אלה לא נאמרו באופן מפורש ע"י מעיין וממכלול השיחות עולה כי מדובר בשני מסלולים נפרדים - של הקפאה מחד וביטול מאידך!” בנסיבות אלו דחה בימ"ש קמא את התביעה במלואה. 5. המבקשת טוענת בבקשתה כי שגה בימ"ש קמא שעה שלא נתן משקל מספק לעובדה שהמבקשת לא קיבלה מעולם את תעודת הביטוח מן המשיבה ושעה שלא התייחס לכך שאין הוראת חוק המטילה חובה על מבוטח להשיב את תעודת הביטוח לחברה המבטחת כדי לבטל פוליסה. 6. על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, להבדיל מפסק דין של ערכאה ראשונה, אין ערעור בזכות אלא ניתן לערער עליו ברשות בלבד אם וכאשר סבור בית המשפט כי נפלה טעות מהותית בפסק הדין של בית משפט קמא וכי יש סיכוי לערעור. "התערבות בממצאים עובדתיים תיעשה במקרים קיצוניים בלבד, כגון מקרים בהם נפל בהכרעת הערכאה הקודמת פגם היורד לשורש העניין או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם.” (ע"א 6581/98 - זאב זאבי ואח' נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות . תק-על 2005(1), 2899 ,עמ' 2903). כן ראה סעיף 64 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד 1984. במקרה זה קביעותיו של בימ"ש קמא מבוססות על התרשמותו של בית המשפט מהעדים ועל קביעות בעניין מהימנות העדים שהעידו בפניו. בית משפט של ערעור אינו מתערב בממצאים אלו כפי שנקבע בע"א 734/76, פלוני נ' אלמונים פ"ד לב(2), 661 ,עמ' 665: ”אין בית-משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית-משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים לפני בית- המשפט של הדרגה הראשונה מהתרשמות בלתי-אמצעית מן העדויות”. 7. לאחר שעיינתי בפסק הדין, בפרטיכל הדיון ובבקשת רשות הערעור, אני סבורה שדין הבקשה להידחות. לעניין טענתה של המבקשת, כאילו לא ניתן משקל ראוי לעובדה שלא הייתה בידיה תעודת הביטוח מעולם, מוטב היה שלא נטענה, שכן ביהמ"ש מתייחס למהימנותה של המבקשת בנקודה זו (פסקה 16 לפסה"ד ואילך): ”על הצורך בהחזרת תעודת הביטוח המקורית נאמר לתובעת כבר ביום 21.1.02 (עמ' 5 לתמליל השיחה עם תמי) וכן בשיחות מחודש מרץ 2002 - משום מה התובעת העדיפה להתעלם מהנחיה זו. יתרה מזו, מהתמלילים עולה שהנתבעת הציעה לתובעת חלופה של תצהיר - במידה ותעודת החובה לא הגיעה ליעדה. התובעת לא סיפקה הסבר כלשהו מדוע לא שלחה את התצהיר המבוקש, ולכן לא עמדה בתנאי הפוליסה לעניין ההחזר הכספי המגיע בעבור ביטול. במאמר מוסגר אציין כי כל שאלת קיומה של תעודת המקור בידי התובעת לוטה בערפל - וראה תשובותיה של התובעת בעמ' 19 לתמליל, שורות 26 - 27; עמ' 46, שורות 1 - 6; עמ' 50, שורות 12 - 17; ובמיוחד עמ' 54, שורה 27, שם אומרת התובעת כי היא מסתכלת בתעודת החובה!” לפיכך, מעיון בבקשה לא עולה כל נימוק של ממש למתן רשות ערעור וודאי שלא הוכיחה המבקשת קיומו של סיכוי כלשהו לקבלת הערעור. מעיון בפסק דינו של בימ"ש קמא עולה, כי פסה"ד מנומק ומאוזן, בימ"ש שקל את העדויות והראיות שהיו בפניו והגיע למסקנה שהתובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. אין כל טעות הנגלית על פני הפסק. פסה"ד הוא נכון וסביר ואין כל מקום להתערב בו. 8. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. הנני מחייבת את המבקשת לשלם למשיבה הוצאות משפט בסך כולל של 1000 ₪. רכבביטוח רכב