פסק - דין האם עלה בידי המערערת לשכנע, כי המשיב נפגע בעת שביצע "הסעה בשכר", היינו, הסעה "למטרות רווח ובעלת צביון עסקי" (ע"א 559/91 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' פאיזה עיסא, פ"ד מז(3) 788)? זוהי השאלה העומדת במוקד הערעור. ביום 26.8.00 נפגע המשיב בתאונת דרכים ונגרמו לו נזקי גוף. המשיב נהג בעת התאונה ברכב מסוג פורד טרנזיט, שהיה מבוטח בביטוח חובה אצל המערערת. המשיב הגיש נגד המערערת תביעת פיצויים. המערערת טענה להגנתה, כי בוצעה "הסעה בשכר" ולכן אין תוקף לפוליסת הביטוח. בהחלטה מפורטת ומנומקת דחה בית-משפט קמא (כב' סגן הנשיא כ' מוסק) את טענת המערערת. לאחר מתן ההחלטה הגיעו הצדדים להסכם פשרה באשר לגובה הנזק, וזאת מבלי לגרוע מזכותה של המערערת להשיג על ההחלטה בעניין החבות. מכאן ערעורה. על-פי הממצאים שנקבעו בבית-משפט קמא, נמנה המשיב על קבוצת חברים אשר התארגנה לצאת לטיול לחוף הים באשקלון. המשיב הסיע את הקבוצה ברכב המבוטח השייך לאחיו, הגיע לאשקלון, אך לא נשאר שם וחזר לבדו לירושלים. ביום המחרת חזר המשיב עם הרכב כדי להסיע את החברים לירושלים. בדרך לירושלים אירעה התאונה. בית-משפט קמא הוסיף וקבע, לאחר ניתוח מדוקדק של חומר הראיות, כי למשיב לא שולם עבור ההסעה אלא סכום שווה ערך למיכל דלק מלא של הרכב, בסך - 150 ₪. ועוד נקבע, כי עלות הדלק עבור ארבעה כיווני נסיעה הנה 80 ₪. למרות הפער שבין הסכומים סבר בית-משפט קמא, כי אין מדובר ב"הסעה בשכר", הואיל "ולאור הסכומים האמורים לא עולה כוונה להפיק רווח מהנסיעה, בפרט כאשר לא נאסף כסף מראש מכל נוסע, בסכום אחיד וקבוע תוך אמירה מפורשת מראש מהו סכום התשלום, כפי הנהוג שעה שמדובר בהסעת נוסעים בשכר" (פסקה 34 להחלטה). טענותיו של בא-כוח המערערת מורכבות משני ראשים: האחד, כי על-פי מערך הראיות שנפרש בבית-משפט קמא צריך היה השופט המלומד לקבוע, כי בין המשיב לבין יתר בני החבורה למעשה לא היו קשרי חברות, כי שולם לו סכום של לפחות 250 ₪, וכי ההסעה נעשתה על בסיס עסקי טהור; השני, כי מדובר ב"הסעה בשכר" גם על בסיס הממצאים כפי שנקבעו. ממצאיו של בית-משפט קמא נקבעו, בין היתר, על סמך התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות. בית-משפט קמא ניתח את חומר הראיות באופן מפורט ומדוקדק וקבע את אשר קבע. שקלנו את טענותיו של בא-כוח המערערת בכובד ראש, אך לא מצאנו עילה להתערב בממצאיו של בית-משפט קמא. בא-כוח המערערת טען גם, כי שגה בית-משפט קמא בקובעו, כי סכום ההפרש בין מה ששולם למשיב לבין עלות הדלק הנו 70 ₪ בלבד, שכן עלות הדלק עבור שני כיוונים, שביצע המשיב ביום שקיבל את הסך של 150 ₪ , הייתה רק 40 ₪, ולכן מדובר בהפרש של 110 ₪. לא מצאנו יסוד לטענה זו, שכן מהעדויות עולה שהסך האמור שולם למשיב עבור הנסיעה בכללותה, היינו, עבור ארבעה כיווני נסיעה. צדק, אפוא, השופט המלומד בקובעו, כי עלות הנסיעה הכוללת הנה 80 ₪. נראית לנו מסקנתו של בית-משפט קמא, כי בהפרש בסך 70 ₪, בין הסכום ששולם למשיב לבין עלות הדלק, אין כדי להפוך את הנסיעה ל"הסעה בשכר". הסיכום, שלפיו ישולם למשיב עבור הנסיעה סכום שווה ערך למיכל דלק מלא, הנו סביר והגיוני ואין בו כדי להפוך את ההסעה לבעלת אלמנטים עסקיים. הדעת נותנת, כי המשיב וחבריו לא ישבו לערוך חישוב מדויק של עלות הדלק, על-פי המרחק, מזה, וצריכת הדלק של הרכב, מזה. יש לזכור, כפי שציין גם בית-משפט קמא, כי מלבד הוצאות הדלק, נגרם לרכב גם בלאי מעצם השימוש בו. לפיכך, החלטה לממן למשיב מיכל דלק מלא עבור הנסיעה בכללותה, וזאת כחלק מההוצאות בטיול, נראית סבירה ואין בה כדי להפוך את ההסעה ל"הסעה בשכר". כל יתר טענותיו של בא-כוח המערערת זכו למענה הולם בפסק-דינו של בית-משפט קמא. הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיב את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. ביטוח חובה (הסעה בשכר)