החלטה עסקינן בערעורן של שלוש קופות גמל (להלן: "המערערות") אשר שתי תביעות חוב שהגישו במסגרת הסדר הנושים של עמותת ישיבת בני עקיבא נחלים "נחל יצחק" (להלן: "העמותה"), אושרו על ידי הנאמן להסדר הנושים (להלן: "הנאמן") אך ורק בכל הקשור לסכומי הקרן, אך נדחו בכל הנוגע לסכומי הריבית שהצטברו בגין החובות. 1. לטענת המערערות, היה על הנאמן להכיר במסגרת הכרעתו בתביעות החוב, בזכותן של המערערות לקבל החזר ריבית, או למצער, בזכותן לקבל פיצויי הלנה. טענה זו של המערערות נסמכת על שני מקורות חקיקה עיקריים, כמפורט להלן: א. לשיטתן של המערערות, היה על הנאמן להכריע בתביעות החוב בהתאם להוראת תקנה 22 לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור וניהול קופות גמל), התשכ"ד- 1964, אשר קובעת כי קופת גמל זכאית במקרה בו מעביד לא שילם את התשלומים בזמנם, לריבית בשיעור שלא יפחת משיעור ריבית הפיגורים. ב. המערערות מפנות אף אל הסעיף בהסדר הנושים לפיו הכספים לנושים בדין הקדימה ישולמו בהתאם לחוק הביטוח הלאומי במקרה של פירוק. לאור סעיף זה בהסדר הנושים, ובהתאם להוראת סעיף 180 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה- 1995, טוענות המערערות כי לא זו בלבד שאין חוק זה שולל פיצויי הלנה או ריבית בגין חוב לקופת גמל, הרי שהוא מחייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם לקופת הגמל פיצויי הלנה במקרה של פירוק. 2. מנגד, סבור הנאמן כי אין המערערות זכאיות לריבית חריגה, באשר אישורה יוביל לפגיעה ביתר הנושים, תוך פגיעה בעיקרון השוויון שהינו מיסודותיו של הליך חדלות פירעון. לגישתו, תקנות מס הכנסה בעניין תשלומי ריבית חריגה כלל אינן חלות על הסדר הנושים , וזאת לאור הוראת ההסדר בעניין אופי התשלום לנושים בין קדימה. בהמשך לכך, מציין הנאמן כי גם לו היו המערערות תובעות את ריביות הפיגורים בדרך של פיצויי הלנה, הרי שרשאי הוא להפחית ו\או לבטל התשלום בגין פיצויי הלנה (הקבוע בחוק הביטוח הלאומי), וזאת כאשר מצא כי הנסיבות מצדיקות עשותו כן. עד כאן טענות הצדדים בקצירת האומר, ולהלן החלטתי; 3. איני מוצאת מקום להידרש לטענותיו הדיוניות של הנאמן בכל הקשור לאיחור בהגשת הערעור על ידי המערערות, וזאת מן הטעם שדין הערעור להידחות אף לגופו של עניין. 4. אשר לתחולת סעיף 22 לתקנות מס הכנסה, הרי שסעיף זה אינו חל בנסיבות מקרה זה, בו עסקינן בהליך חדלות פירעון, ואף לאור ההוראה הספציפית בהסדר הנושים לעמותה, בעניין תחולתו של חוק הביטוח הלאומי. לעניין זה אציין כי גם לו הייתי סבורה כי יש מקום לפסוק ריבית בנוסף לקרן אשר אושרה, הרי שריבית זו הייתה מחושבת בשיעור אשר אינו עולה על השיעור אשר נקבע לעניין סעיף 4 לחוק ריבית והצמדה, וזאת לאור הוראת סעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל, החלה אף בענייננו. 5. נותרת, אם כן, השאלה האם בדין סבר הנאמן כי אין מקום להכיר בריבית על דרך של פיצויי הלנה, בהתאם להוראות חוק הביטוח הלאומי. סבורה אני כי צדק הנאמן בהחלטתו. אכן, אף לו היו המערערות תובעות את ריבית הפיגורים בדרך של פיצויי הלנה, הרי שדין תביעתן זו להידחות. ובמה דברים אמורים? ראשית, הסדר הנושים, נשוא בקשה זו, אינו מוביל לתשלום מלוא חובם של הנושים. במצב זה, צודק הנאמן בטענתו כי מחובתו להחיל את כלל השוויוניות בין הנושים, בכפוף לדיני הקדימה. בהתאם לכך עליו לשערך את קרנות החובות בהתאם למפתח אחיד לכלל הנושים. שנית, הפעלתם של דיני הלנת השכר בהליך חדלות הפירעון, לא זו בלבד שאין לה משמעות כלפי המעביד באשר בעל התפקיד הוא שנכנס בנעליו, אלא שיש בה אף כדי לגרום נזק אשר עלול להיות משמעותי ביותר, כלפי יתר הנושים. לסוגיה זו התייחסתי בהרחבה במסגרת החלטתי בפש"ר 1066/02, בש"א 12145/04, ויקטור קרמר נ' המנהל מיוחד לבדיקת תביעות חוב של עובדים של חברת מערכות אקוודוקט - נהול ופקוח (1996) בע"מ , בה ציינתי כהאי לישנא: "במצב זה (של חדלות פירעון- ו.א), סך כל נכסיו ברי-המימוש של המעביד נופל מסך חובותיו. יוצא, כי המעביד צפוי מניה וביה לאבד את כל נכסיו (ובמקרה בו מדובר בחברה - להתחסל לאחר מכן). אי לכך, אין כל ערך הרתעתי להוספת סכום כבד נוסף על מצבת החובות, דבר הגורם לתכליתם של דיני ההלנה להפוך לחסרת משמעות בעבור המעוול שעבורו נוצרו. אלא מאי? מאחר והתחרות על מצבת הנכסים אינה ניטשת עוד בין המעביד לעובד, אלא בין העובד לשאר הנושים (כולל עובדים אחרים), הרי להפעלת דיני הלנה במצב כזה תהיה אף תהיה השפעה ניכרת (ובלתי רצויה) במישור יחסים זה. לשון אחר; סכום פיצויי ההלנה לא יגרע מחלקו של המעביד שחטא, אלא מחלקם של נושים אחרים, אשר לא חטאו במאומה, ואין כל צורך או הצדקה "להרתיעם", על-ידי שימוש במוסד הדרסטי של פיצויי הלנה." (ההדגשה במקור- ו.א) אציין כי דברים אלו יפים אף לסוגיית הריבית החריגה, שאף משמעותה של זו, בדומה למשמעותם של פיצויי ההלנה, הינה משמעות עונשית, אשר מאבדת מערכה עת עסקינן בהליכי חדלות פירעון. בהחלטתי בעניין קרמר אף ציינתי כי אין להסיק מעיון בחוק הביטוח הלאומי (אליו מפנות המערערות לתמיכה בטענותיהן), כי הוא מחייב בתשלום פיצויי הלנה: "עיון בסעיפים הרלוונטים בחוק הביטוח הלאומי, על רקע כללי הפרשנות ההרמונית של הדין, תומך אף הוא באותה מסקנה. חובתו של הביטוח הלאומי לשלם גימלה אינה חוב שנוצר עקב התנהגות הביטוח הלאומי, אלא הינה תוצר של דין המעמיד את הביטוח הלאומי בנעליה של קופת הפירוק, ומחייב אותה לשלם במקומה, עד תקרת-חוב מסויימת. לשון אחר; חובת הביטוח הלאומי לתשלום אינה קיימת, אלא במקום בו חלה חובה זהה על קופת הפירוק, אשר נעדרת משאבים מספיקים כדי לעמוד בתשלום כזה. יוצא, כי מקום בו פטר הדין את המפרק מתשלום פיצויי הלנה, לא חב בכך אף הביטוח הלאומי. דבר זה מתיישב עם לשון חוק הביטוח הלאומי, המדברת על גימלה נשוא שכר עבודה ופיצויי פיטורין בלבד, תוך אימוץ משמעותם המהותית של מושגים אלו." (ההדגשות במקור- ו.א) זאת ואף זאת; המערערות, בהיותן נושה בדין קדימה, מצויות בדרגה גבוהה יחסית ליתר הנושים בסולם הנשיה. במצב דברים זה מרבית חובן ישולם בשלמותו, בעוד שהנושים הרגילים אינם צפויים לקבל דיבידנד מלא. הענות לבקשתן, אם כן, תגדיל עוד את נזקיהם של הנושים הרגילים, ואף מן הטעם הזה אין זה ראוי לאפשר למערערות להוסיף ולהתעשר תוך ענישת קופת ההסדר. 6. סוף דבר; דין הערעור להידחות. המערערות תשאנה, ביחד ולחוד, בהוצאות הנאמן ובשכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ש"ח, כל אחת, בצירוף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ריביתקופות גמל