פסק-דין זוהי תביעת שיבוב בגין נזק שנגרם לבית-עסק כנטען, מדליפת מי ביוב. בני כרמי היה אחד מבעלי העסק ומנהלו. עדותו היתה עניינית ומעט נוגה. הוא סיפר שמדובר בעסק ששיווק מוצרים שונים דרך הדואר. במפלס שמעליו, באותו מבנה, שכן עסקם של הנתבעים - אולם אירועים. הוא הוזעק לעסק ע"י עובד שדיווח לו על דליפת מי ביוב מצינור גלוי המנקז את מטבחו של אולם האירועים ואשר מוקם בתקרת מחסן עסקו. כשבא למקום, הבחין בדליפה, וזיהה את מקורה - לא היתה זו הנזילה הראשונה של מים מאותו צינור. הוא דיווח לבעל אולם האירועים והחל להרחיק סחורה ממקום ההצפה. שמאי של התובעת הגיע למקום, והתעוררה מחלוקת באשר לשווי הסחורה שניזוקה. לבסוף הגיעו כרמי והתובעת להסכמה ושולמו לו 52,450 ₪ בלבד. לאחר זמן נכשל העסק כלכלית וכיום אינו פעיל עוד. בחוות-דעתו מייחס השמאי אלי נוב מצויינת את ההצפה ל"סתימה במע' הניקוז מי השופכין - בצנרת ו/או בבריכת הביוב פרצו מי דלוחין מבעד לחיבור בצנרת, המצוי בחלק העליון של המחסן ומי הדלוחין דלפו ישירות על מלאי סחורות שהיה מונח על מדפים או שהיה מוערם בארגזים אחד על גב השני..." השמאי תיעד בדקדקנות את הפריטים שניזוקו (ובהם חלק ניכר מהתיעוד של העסק - מה שמן הסתם הקשה על הוכחת עובדות שונות הנוגעות לתביעה) ובעצמו דאג לביצוע פעולות ניקוי וטיפול מונע ע"י חברת ISS. בעלות 7,500 ₪ +מע"מ לחברה זו. פירט השמאי: סכום התביעה (של המבוטח לחברת הביטוח) 137,107 ₪. הערכת הנזק על ידו - 94,014 ₪. הערכה על בסיס פשרה - 60,500 ₪. סכום זה כולל 53,000 ₪ אומדן מוסכם לפיצוי של הנזק ו - 7,500 ₪ עלות הניקוי (הפעם לא פורט מע"מ). הנתבעת מס' 3 טענה בסיכומיה שהתובעת לא צירפה את הפוליסה שמכוחה שילמה את הסכומים. הטענה לא נכונה, הפוליסה צורפה לתצהירה של גב' רצאבי. הנתבעת 3 טענה בסיכומיה, שהתובעת לא קיזזה השתתפות עצמית מהסכום ששילמה למבוטח. מכיוון שהסכום ששולם למבוטח נופל בעשרות אחוזים מהערכת השמאי את הנזק, ברור שהתובעת הפחיתה מהתשלום למבוטח הרבה יותר מסכום ההשתתפות העצמית. טענה הנתבעת 3 בסיכומיה, שהתובעת וויתרה על זכות השיבוב שלה כנגד השכנים בתנאי שקיים סעיף ויתור מקביל בפוליסות הביטוח שלהם. לדעתה היה על התובעת להוכיח פוזיטיבית את העדרו של סעיף כזה אצל הנתבעים 1 ו - 2, מבוטחיה. במהלך התקין של החיים אין לשכן אחד עותק פוליסת הביטוח של שכן שני. אין בפני כל ראיה שהתובעת מחזיקה בהעתק הפוליסה של הנתבעת 3. לעומת זאת, יש לקוות שהנתבעת 3 עצמה מחזיקה העתק הפוליסה שהיא עצמה הוציאה למבוטחיה (הנתבעים 1 ו -2). "יש לקוות" נאמר, שכן הנתבעת 3 לא טרחה להגיש פוליסה זו. לשיטתה, מן הסתם יש להסיק מכך, שיש לה מה להסתיר. מכל מקום, טענת הנתבעת 3 היא טענת מניעות. מי שטוען לויתור על עילת תביעה שמעניק הדין חייב בעצמו להוכיח את קיום הנסיבות יוצרות המניעות. הנתבעת 3 העלתה טענות שונות כנגד ערך עדותה של גב' רצאבי. אכן, עדותה של גב' רצאבי מבוססת כולה על עדויות שמיעה. אין לכך כל משמעות: המידע הנחוץ להוכחת התביעה נמצא בעדויותיהם של מר כרמי ומר נוב. הנתבעת 3 טוענת, כי תמוה, שהשמאי נוב השמיד את טיוטת חוות-הדעת, אך לא את התרשומות. הטענה מופרכת: אין למומחה חובה לשמור טיוטת חוות-דעת, יותר משיש לעו"ד חובה לשמור טיוטת סיכומים. חובתו לשמור את הממצאים העובדתיים שאסף, לא את שלבי הביניים של הסקת המסקנות מהם. הנתבעת 3 טוענת, כי לחוו"ד השמאי לא צורפו תרשומות והודעות בכתב שגבה - והיא מבקשת להסיק, כי הדבר מלמד על כך שאילו הוגשו המסמכים היו פועלים לרעת התובעת. בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון מתועדת בקשת ב"כ התובעת להגיש מסמכים אלה. הם לא הוגשו מפני שב"כ הנתבעות התנגדה לכך. אם הוסתר מידע, נעשה הדבר ע"י הנתבעים דווקא. זוהי טענה ממן "הרצחת וגם ירשת" ומוטב היה לא להעלותה. טוענת הנתבעת 3 שהתובעת לא הוכיחה את מקור הנזק. זאת, היא מבססת על סמך דברי השמאי - שהיא עצמה מכתימה (ובצדק) כעדות שמיעה פסולה שאין לסמוך עליה. לעומת זאת היא מתעלמת מהדברים שעליהם העיד מר כרמי לפי מראה עיניו: בתקרת עסקו עבר צינור גלוי "כמו פסל סביבתי". מצינור זה "המים זרמו נועזות. זלגו זרמו וקצפו. היו מלווים בהרבה מאוד סוגי מאכלים וכו'. הם היו מים מיוחדים". מעל לעסקו רק עסק אחד - עסקם של הנתבעים. הצינור שנזל יוצא ממטבחם של הנתבעים. מכאן, שטענת הנתבעת 3 שהתובעת לא הוכיחה את מקור ההצפה ואת זיקתה לנתבעים - לא נכונה. הנתבעת 3 טוענת כי הנזקים לא הוכחו. מצאתי את המידע שסיפק מר כרמי על טיב עסקיו וטיב הסחורה שניזוקה ואת הפירוט שערך השמאי בחוות-דעתו ושעליו הוסיף בחקירתו הנגדית מפורט הרבה מעבר לנדרש להוכחת הנזק. סוף דבר: מצאתי את עדותו של מר כרמי מהימנה לגמרי. הוא קשר את ההצפה בעסקו לצינור המוביל מים ממטבח עסקם של הנתבעים. די בכך כדי שהנתבעים ידרשו לתת הסבר כיצד מתיישב נזק זה שגרמו מים שנמלטו מעסקם לנזק אצל שכן. הסבר כזה לא נשמע כלל. שוכנעתי, שמר כרמי קיבל מהתובעת את הסכום שציין ושוכנעתי גם שהתובעת שילמה לחברת ISS את הסכום שציין השמאי. נחה דעתי, שהתובעת לא נהגה במבוטח שלה בנדיבות מופרזת. היא שילמה לו פיצוי רק בגין מקצת נזקיו. בכל אלה הוכח הטעון הוכחה לקבלת התביעה. עד כה לא נאמר דבר וחצי דבר אודות ההגנה וראיותיה. בשעתו הוחלט על הגשת ראיות בכתב, ע"י תצהירים. הנתבעים הגישו "תצהיר" עדות ראשית מטעמם. עיקרו טיעון ורק מיעוטו עובדות. המסמך חתום לכאורה ע"י רפי כהן, אך חתימתו לא אומתה והאזהרה שבסוף התצהיר - המתחייבת בדין - נותרה מיותמת. מכאן שכלל לא הוגש תצהיר - או ראיות הגנה. ביום 5.12.04 הודיע ב"כ התובעת על רצונו לחקור את מר רפי כהן. ביום 6.4.03, במועד המיועד לשמיעת ההוכחות, נשמעו כל עדי התביעה. אז הודיעה ב"כ הנתבעים: "העד מטעמי מר רפי כהן, לא התייצב אף שהוזמן ויש אישור מסירה. משרדנו שוחח עמו ואף הבוקר פניתי למזכירתו, כאשר בשיחה השניה עימה הבהירה לי כי הוא חולה. אבקש מועד דיון נוסף." בית המשפט דחה את הבקשה והורה לצדדים לסכם את טענותיהם. עד עצם היום הזה לא הוגש לבית המשפט אישור על "מחלתו" של מר כהן, או הסברו להעדרותו. ביום 21.4.05, במקביל לקבלת סיכומי התובעת, ביקשה ב"כ הנתבעות להתפטר מייצוג הנתבעות 1 ו -2, בציינה שהיו לה קשיים בגביית תצהירו של רפי כהן שהוגש ללא אימות, לאחר שסירב להגיע למשרדה. לאור העדר שיתוף הפעולה והכשלת בירור החבות, בניגוד לתנאי הפוליסה ולחוק חוזה הביטוח, ביקשה "כי כל חיוב בפסק הדין אם וככל שיקבע, יחול על הנתבעים 2-1 בלבד, לאור העדר כיסוי ביטוחי." בשלב מאוחר זה של הדברים דחה בית המשפט את הבקשה. למרות זאת, הוגשו הסיכומים מטעם הנתבעת מס' 3 בלבד תוך חזרה על אותן טענות. בדרך כלל היחסים שבין עו"ד ומרשו אינם ענין לבית המשפט להתערב בו. במקרה זה, מאחר שהדברים הועלו גם בסיכומים, מתחייבת הערה זו: עו"ד חייב בנאמנות ללקוחו. לכן אסור לו להעדיף את חברת הביטוח ש"העבירה לו את התיק" על המבוטח ש"אינו משתף פעולה" - שאת שניהם הוא מייצג ולשניהם הוא חב נאמנות זהה. יש פגם בהגשת בקשת שחרור מייצוג המציגה את אחד הלקוחות באור רע בפני בית המשפט. חמור מזה הפגם שבבקשה אקטיבית של עו"ד כנגד לקוח אחד ולטובת לקוח אחר. משנדחתה הבקשה להשתחרר מייצוג הנתבעות 1 ו -2 אסור היה לבאת-כוחם להפקירם ולהגיש את סיכומיה מטעם הנתבעת 3 לבדה. דומה שראשיתו של החטא האתי בחטא דיוני: אילו קוימה כראוי הוראת בית-המשפט בדבר הגשת תצהירים, היה נודע בשלב מוקדם יחסית ניגוד העניינים (אמיתי או מדומה) בין הנתבעים וניתן היה לטפל בו בדרך מקובלת וראויה. משהוזנחה החובה הדיונית נפרצה הדרך להפרת החובה האתית. בסופו של דבר הופרה ההוראה הדיונית, כלל לא הוגשו ראיות הגנה וטיעוני ההגנה בסיכומיה היו ברובם מופרכים על פניהם וחלקם בלתי ראויים ממש. התוצאה: אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעת 63,047 ₪ הנושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.3.03 ועד התשלום המלא בפועל וכן הוצאות ההליך בסך כולל (לרבות יציאות) 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בשיעור 15% בתוספת מע"מ כדין. נזקי מי ביובביוב