פסק דין 1. תביעה כספית לתשלום סך של 129,272₪ - תגמולי-ביטוח ופיצויים בגין נזקים נלווים, בעקבות גניבת מכוניתו של התובע, מסוג פולקסווגן קומבי TDI, מ"ר 18-325-80. המכונית שימשה את התובע בעיסוקו במתן שירותי הסעה בשכר ושליחויות. המכונית הייתה מבוטחת בביטוח מקיף אצל הנתבעת. 2. לטענת התובע, גילה בבוקרו של יום ראשון, 21.12.03, את דבר הגניבה (סעיף 5 לתצהיר). בו ביום, התלונן במשטרה על גניבת מכוניתו (שם), ומסר הודעה על כך לסוכן הביטוח (סעיף 6 לתצהיר). לאחר כשלושה שבועות שלחה הנתבעת חוקר פרטי, אשר תיחקר את התובע על נסיבות הגניבה. התובע שיתף פעולה באופן מלא עם החוקר (סעיף 7 לתצהיר). פעם, פעמיים ושלוש, פנה התובע אל הנתבעת, ונענה שעניינו בבירור, או שלא נענה כלל. 3. לטענת הנתבעת, מדובר בתביעת-מירמה, גניבה שבויימה על-ידי התובע, או מי מטעמו. מכוניתו טופלה במוסך במזרח-ירושלים לצורך תיקון הגיר, ולא חזרה משם עוד אל התובע. הנתבעת טוענת, כי בשניים ניסה התובע לרמותהּ: בהסתרת התיקון שעשה למכוניתו במזרח העיר, עובר לגניבה; ובהסתרת תאונה קשה למכונית בעבר. 4. התובע תיאר בעדותו את החלטתו לשפץ את הגיר אצל מכונאי בשם סולימאן, "המוסך שלו ליד מחסום בית לחם" (עמוד 5), שם הייתה המכונית כשבוע. התובע שילם לו, לדבריו, כ- 6,500 ₪, אך אין בידו אסמכתא לכך; לא על מסירת המכונית, לא על קבלתה, ולא על התשלום. סולימאן גם לא הובא להעיד. 5. על הקושי האמור בגירסתו של התובע, התווסף קושי נוסף. לחוקר מטעם חברת-הביטוח אמר התובע, כי המכונית טופלה במוסך "חיפושית" שבתלפיות (שורה 15 להודעתו נ/1), ולא כדבריו בבית המשפט על אודות הטיפול אצל סולימאן. 6. אלא שלשני הקשיים הללו, היה הסבר בפיו של התובע. התיקון שנעשה, תוך ויתור על קבלה, נעשה בגלל שהיה מאד זול ומאד מהיר. התובע שכנעני בשיקוליו בעניין זה (עמוד 6). המחיר אכן היה זול במידה ניכרת, והתובע גם היה זקוק למכונית בכל ההקדם. 7. אשר להסתרת הטיפול אצל סולימאן, הודה התובע, למעשה, כי לא אמר אמת לחוקר, בעצת יועצי-אחיתופל, ומחמת חששוֹ מפני שאלות מכבידות של החוקר על קבלות ועל הטיפול אצל אותו 'ערבי' (עמוד 6). אכן, באופן בסיסי אין אהדה לגירסתו של מי שנתפס לאי-אמת, אך עדיין אין בכך כדי להטביע עליו תווית של מי שמשקר בכל דבר ועניין. התובע הודה בטעותו, והכיר בה עוד לפני המשפט. לדבריו, ניסה להסביר לחוקר, לאחר מעשה, מדוע הסתיר את דבר הטיפול אצל סולימאן, אך "הדלת היתה סגורה" (שם). התובע שב ופנה, לדבריו, לסולימאן ולחוקר, "קישרתי ביניהם ונתתי להם מספרי טלפון, כל מה שאתה רוצה עשיתי להזים את הטענה הזו" (עמוד 7). התובע גם השיב בפירוט בעניין זה בתשובותיו לשאלון, לאחר הגשת התביעה (נספח א' לסיכומי התובע). 8. בנסיבות הללו, ציפינו למוצא-פיו של החוקר, כדי שיאשר או יפריך את גירסתו של התובע. בעת הגשת תצהירי העדויות הראשיות, הודיעה ב"כ הנתבעת, כי תצהיר החוקר הוכן ונחתם, וכי יוגש לאחר חקירתם הנגדית של התובע ושל עדיו, בהתאם להחלטותיי בקדם-המשפט. אלא שבהגיע השעה, נמנע ב"כ הנתבעת מלהעיד את החוקר. ודוק: בכתב ההגנה 'התבשרנו' בשעתו (סעיף 2) על "חקירה מקיפה" שנעשתה. מסתבר שהייתה זו אמירה יומרנית עד מאד; שלא לומר מטעה. לא הופרכה, איפוא, גירסתו של התובע על כך שבסופו של דבר מסר לחוקר על הטיפול אצל סולימאן, ואני מאמינוֹ בעניין זה. נמצא, כי התובע לא שלל מן הנתבעת את יכולתה לברר את חבותהּ, גם אם גרם לקושי ולסירבול. הנתבעת גם אינה זכאית להיבנות בעניין זה, מהוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, מכיוון שאין קשר ממשי בין מסירת המידע הכוזב לבין הוצאת כספים במירמה מאת המבטח. לא הייתה לתובע כוונה להוציא כספים במירמה מן הנתבעת, על יסוד עובדה בלתי-נכונה. הסתרת הטיפול אצל סולימאן, אינה נוגעת למקרה-הביטוח. 9. כאמור, לחובת הנתבעת במישור הראייתי זקפתי את אי-העדתו של החוקר. ראוי היה לכאורה לנהוג בהתאם גם עם התובע, על כך שנמנע מלהעיד את סולימאן. אלא שיש הבדל בין השניים. בלי עדותו של החוקר, כמעט ונסתתמו טענותיה של הנתבעת. לעומת כן, מבלעדי עדותו של סולימאן, העידו שניים מטעמו של התובע, בנוסף עליו, ועדויותיהם שכנעו במהימנותן. 10. שכנו של התובע, דוד כרמל, העיד על כך שבבוקר יום השבת, 20.12.03, בעת שהלך לבית הכנסת, הבחין במכוניתו של התובע, כשהיא חונה ברחוב סמוך לבניין שבו מתגוררים השניים. דוד כרמל אומנם מכיר את התובע 16 שנים, הם גרים באותו בניין, לדבריו, "גם חבר, כל עם ישראל חברים" (עמוד 13), אך לא היה בכך כדי להטותו לומר דבר שאינו אמת. העד הינו אדם תמים, העיד בפשטות, ונתן סימנים לדבריו כמשיח לפי תומו: "אני זוכר שהלכתי לבית הכנסת ראיתי את הרכב שלו, יומיים אחרי, ביום ראשון הוא אמר לי שגנבו לו את הרכב. אמרתי לו איך אתה אומר את זה, ראיתי את הרכב שלך שהלכתי לבית הכנסת... הרכב היה לבן... ליד הבוטקה של הבקבוקים" (שם; גבי דידי, מה לי 'לבן' ומה לי 'שנהב', אין ממש בסתירה שביקש ב"כ הנתבעת למצוא בכאן). היטב ניתן היה להתרשם כי דבריו אמת. משמעות הדברים הינה, כי המכונית לא נגנבה בעת שהייתה בטיפול אצל סולימאן, אלא בעת חנייתה סמוך לביתו של התובע, בהתאם לגירסתו. 11. חיים אבשרה עבד כנהג אצל התובע, החל מחודש אוקטובר 2003, ונהג במכונית נשוא התביעה בהסעות ובשליחויות. לדבריו, "הוצאתי את הרכב מהמוסך והעברתי אותו לביתו של אמנון" (עמוד 14). המכונית עמדה ימים אחדים ליד ביתו של התובע, כי חיים אבשרה נהג אז במכונית שהושכרה לפרק-הזמן שבו הייתה המכונית נשוא התביעה מושבתת, בגלל הטיפול במוסך. אני מאמין לעדותו של חיים אבשרה. במענה לשאלותיי לקראת גמר-חקירתו, העיד על פרטים שתרמו גם הם לרושם הכללי בדבר מהימנות דבריו: "הוצאתי את הרכב בפעם הראשונה ממוסך ג'קי, מוסך חיפושית. ועבדתי עליו. בפעם השנייה שהאוטו היה אצל סולימאן, החזרנו אותו לתיקון כי הגיר לא היה מוצלח אחרי התיקון בתלפיות, ואחר כך אמנון הוציא אותו מסולימאן. אני ואמנון נפגשנו בגילֹה והוצאנו את האוטו, נסעתי איתו לבית ואחר כך העברנו אותו לבית שלו, זה היה יום רביעי... אמנון הסיע אותי עם המונית לקחת את האוטו מגילֹה. עשינו סיבוב וראינו שהוא בסדר, ירדתי עם האוטו ושמתי אותו ליד הבית שלי, למחרת הבאתי לאמנון את האוטו, אם אני לא טועה זה היה ביום רביעי" (עמוד 16). גם דבריו של חיים אבשרה, מסתברים ומהימנים. 12. ב"כ התובע טוען עוד, כי לתובע לא היה עניין בגניבת מכוניתו. התובע השקיע אלפי שקלים בשיפוץ הגיר ובטיפול שוטף, סמוך לפני הגניבה; המכונית גם שימשה מקור לא אכזב להכנסות בגין ביצוע הסעות עבור חברת א' ברזני (נספחים ח' 1 - 6 לתצהיר התובע). יתכן שכך הוא, אך לא על אומד-דעתו של התובע ביססתי את פסיקתי, מכיוון שבכוונתו היה למכור את המכונית, ויתכן גם שהתיקון לא צלח ובשל כך עוד גבר אצלו הרצון למכור את המכונית (כטענת ב"כ הנתבעת בסעיף 3 לסיכומיו). בנסיבות העניין, השיקולים הנ"ל, מזה ומזה, אינם מכריעים. ב"כ הנתבעת טען לסתירה בין הודעת התובע לחוקר (נ/1) לבין תשובתו לשאלון (נספח א' לסיכומי התובע), לגבי מועד יציאת המכונית מן התיקון אצל סולימאן, אם ביום ששי (12.12.03) ואם ביום ראשון (14.12.03). כשלעצמי, לא מצאתי כלל בנ/1 שהתובע אמר דבר לעניין מועד יציאת המכונית מן המוסך. כך או כך, מדובר בעניין שולי שאין לייחס לו משקל משמעותי, כשם שאין לייחס משקל רב לכך שאחרי יציאת המכונית מן המוסך, ולפני שהוחנתה סמוך לביתו של התובע, הייתה ברשותו של חיים אבשרה. זה-האחרון, היה כאמור נהג אצל התובע, והרי זה סביר ביותר שהמכונית תימצא גם אצלו (חרף הכוונה למוכרה ולשמירתה בעקבות התיקון ולקראת המכירה). ראוי לזכור עוד, כי היו ברשות התובע ואצל הנהג אבשרה כמה מכוניות בזמנים שונים, וסביר ביותר גם שלא ייזכרו במדוייק, אצל מי הייתה מוחזקת המכונית מדי יום באותו שבוע, או פחות, שלאחר התיקון ולפני הגניבה. 13. עדויות התובע ושני עדיו הותירו רושם אמין, אשר קיבל עוד חיזוק בנסיבות העניין כמתואר. הנה כי כן, 'ההר הוליד עכבר'. הנתבעת טענה בכתב ההגנה (סעיף 2) על "חקירה מקיפה" שנעשתה, ועל כך שמדובר באירוע אשר בּויים ע"י התובע; ולא היא. בסופו של דבר לא הוגש אפילו תצהיר החוקר, והנתבעת לא הציגה ראייה ממשית כלשהי לתמיכה בטענתה על כך שהתובע היה מעורב בגניבת מכוניתו. משנגנבה מכוניתו, ומשנמצא כי ידו לא הייתה במעל, זכאי התובע לתגמולי-ביטוח ולפיצויים. 14. מחיר המחירון של המכונית (על-פי לוי יצחק) עמד בעת גניבתה על סך של 105,500 ₪ כולל מע"מ (נספח ה' לתצהיר התובע). על-פי חוות-דעתו של השמאי משה אקרמן, שהעיד מטעם הנתבעת, עמד אז ערכּהּ של המכונית על סך של 98,000 ₪ כולל מע"מ בלבד. ב"כ הנתבעת מבקש בסיכומיו לקבל את הערכת השמאי שמטעם הנתבעת כמות שהיא, מכיוון שהתובע לא הגיש חוות-דעת מטעמו. אינני מקבל גישה זו, ולוּ מן הטעם שבחקירתו של השמאי נמצאו פגמים בחוות דעתו. בחקירתו הנגדית הודה השמאי בטעותו (עמוד 18), בהתעלמו מן התוספת בסך של 7,500 ₪ על-פי המחירון, לדגם אוטומאטי. מכיוון שבעבר הייתה המכונית בבעלות חברת-השכרה, הפחית השמאי 15% מערכּה. בחקירתו הנגדית הסביר (שם) את שיעור ההפחתה כממוצע בין 11% לבין 19% כמצויין במחירון. השמאי אישר, כי בכל הנוגע לבעלויות הקודמות ולקילומטראז', לא היה מקום להפחית יותר מ- 11% ממחיר המחירון. כיוון שכך, דומני, כי ההפחתה בשיעור של 15% אינה מוצדקת ("עשיתי ממוצע לפי 15", כדברי השמאי שם). במיוחד כך, כשלפי פוליסת-הביטוח, שיעור ההפחתה המקסימלי בגין בעלות קודמת של חברת-השכרה, הינו 17%. מאידך, גם אינני מסכים עם טענת ב"כ התובע, כי לא היה מקום להפחית יותר מ-11%. בהתחשב בכל הנתונים שנימנו, וכן גם בתאונה בעברהּ של המכונית, החלטתי להעמיד את שיעור ההפחתה על 13%. כמו כן, יש להפחית את סכום המע"מ (בגלל זיכוי שהזדכה התובע על המע"מ, כדבריו בעמודים 4 ו-11). 15. התובע שכר מכונית חלופית, והוא תובע, בצדק, הוצאות שכירת מכונית חלופית החל מ-37 יום שלאחר הגניבה, הוא המועד שבו, על-פי תנאי הפוליסה, מחוייבת הייתה הנתבעת לשלם לו את תגמולי-הביטוח. אין ספק בנחיצות המכונית לתובע, לשמשו בשילוח חבילות עבור חברת פדאקס, עימה קשור היה בהסכם. על שיעורו של הפיצוי בעניין זה, אין מחלוקת, והוא עומד על 19,373 ₪. 16. התובע תובע עוד, בגין אובדן הכנסות מחמת הפסקת ההסעות עבור חברת א' ברזני. הדין עימו. סעיף 38 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת, והשכרת רכב), תשמ"ה - 1985, קובע לאמור: "לא ישכיר אדם רכב השכרה לשם הסעת נוסעים בשכר ולא יסיע אדם נוסעים בשכר ברכב כאמור שהושכר לו". 17. בשל הוראה זו, מנוּע היה התובע מלבצע הסעות בשכר - כדרך שעשה עובר לגניבת מכוניתו - באמצעות המכונית החלופית ששכר. התובע הוכיח, כי ביצע הסעת נוסעים בשכר עבור חברת א' ברזני בששת החודשים שקדמו לגניבת מכוניתו, בהיקף כספי ממוצע שעמד על כ - 4,000 ₪ לחודש (סעיפים 16 - 18 לתצהיר ונספחים ז' 1- 5 וח' 1 - 6). החל מן היום ה - 37 שלאחר הגניבה, על-פי תנאי הפוליסה, זכאי התובע לפיצויים בגין אובדן הכנסות. ודוק: ככל שמדובר בהמשך ביצוע שילוח חבילות עבור חברת פדקס, 'סיפקה המכונית החלופית את הסחורה', במובן זה, שניתן היה לבצע את השילוח באמצעות המכונית החלופית ששכר התובע; לא כן, כאמור, במה שנוגע להסעת נוסעים בשכר. בראש נזק זה, תובע התובע 12,000 ₪. לעניין זה, קיבלתי את טענתה החילופית של הנתבעת, כי מכל סכום שייפסק לטובת התובע, יש להפחית הוצאות דלק, ביטוח, בלאי, טסט, וכיוצא באלה, וכן גם מס הכנסה (עמוד 12 לפרוטוקול). בהתחשב בכל אלה, ועל דרך האומדן, החלטתי לפסוק 6,000 ₪ בגין אובדן הכנסות בקשר עם ההסעות לחברת א' ברזני. 18. התובע מבקש לפסוק ריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981. מעיקר הדין, אכן ראוי היה לפסוק ריבית מיוחדת, מכיוון ש"חקירה מקיפה", כנטען בכתב ההגנה, היֹה לא הייתה; מכל מקום, מכוניתו של התובע נגנבה, מבלי שידו הייתה במעל, ולחינם הטיחה בו הנתבעת כי מדובר בתביעת-מירמה, גניבה שבויימה על-ידי התובע, או מי מטעמו. לא בלי התלבטות, החלטתי שלא לפסוק ריבית מיוחדת, וזאת מכיוון שגם התובע לא היה 'טלית שכולה תכלת', במובן זה שהסתיר בתחילה את הטיפול שנעשה למכוניתו במוסך במזרח-ירושלים, וגם לא גילה את כל האמת לגבי העבר התאונתי של המכונית. 19. אשר על כן, אני פוסק כי על הנתבעת לשלם לתובע את סכום הכסף המצטבר כדלקמן: א. תגמולי ביטוח בסך 105,000 ₪; מסכום כסף זה יש להפחית 13%, וכן את סכום המע"מ. יש לצרף ריבית והפרשי הצמדה כדין (סעיף 28 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981); ב. הוצאות שכירת מכונית חלופית בסך 19,373 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין; ג. אובדן הכנסות בסך של 6,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין. ד. שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ כדין מסכום הכסף המצטבר הנ"ל, וכן הוצאות המשפט. רכבגניבת רכב