החלטה זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כבוד השופט ח' לחוביצקי) למחוק את תביעת המבקשים נגד המשיבה 1 (להלן - המשיבה). המבקשים הגישו בפני בית המשפט קמא תביעה נגד המשיבים בגין נזק שנגרם לרכבם בתאונה בה היו מעורבים המשיב 4 (שנהג ברכבו של המשיב 3) והמשיבה 6 (שנהגה ברכבו של המשיב 5). התביעה הוגשה גם נגד המשיבה, היא חברת הביטוח שביטחה את רכבו של המשיב 3, ונגד המשיבה 2 אשר ביטחה את רכבו של המשיב 5. משהמשיבים 3 ו - 4 לא התייצבו לדיון, טען נציג המשיבה שיש למחוק את התביעה נגדה על הסף בגין חוסר שיתוף פעולה מצד מבוטחיה (המשיבים 3-4) לפי סעיפים 22-24 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 להלן - חוק חוזה הביטוח). לטענתו, חוסר שיתוף הפעולה בא לידי ביטוי באי התייצבותם של המשיבים 3-4 לדיון (למרות שמועד הדיון נמסר להם על ידי המשיבה) ואי המצאת מסמכים כגון רישיון הנהיגה של המשיב 4 (נהג הרכב המבוטח), דבר שלא אפשר למשיבה לבדוק את החבות הביטוחית. בית המשפט קמא נעתר לבקשה ומחק נגדה את התביעה. בהחלטה נקבע: "הנתבעים 3 ו-4, הבעלים והנהג ברכב המבוטח לא התייצבו לדיון על אף שהוזמנו כדין. בתיק אישור מסירה לנתבעים 3 ו-4. אף על פי כן לא התייצבו. במצב דברים זה לא נסתרו דברי נציג הנתבעת 1 כי הנתבעים 3,4 לא שיתפו עמה פעולה לצורך בדיקת הכיסוי הביטוחי. לפיכך אני נעתר לבקשת הנתבעת 1 ומורה על מחיקתה מכתב התביעה". על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפני, בה החלטתי לדון כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פי הרשות שניתנה. המשיבה מעלה בפתח הדיון שתי טענות מקדמיות. על פי הטענה האחת, מדובר בערעור על "החלטה אחרת" והלכה היא שלא ניתן לערער על ה"חלטה אחרת" של בית משפט לתביעות קטנות. אין לקבל טענה זו, שכן ההחלטה לפיה נמחקה התביעה נגד המשיבה סיימה את הדיון בין הצדדים, ולפיכך מדובר בפסק דין ולא בהחלטה אחרת. לעובדה שההחלטה לא הקימה מעשה בית דין המונע מהמבקשים לחזור ולתבוע את המשיבה (שכן מדובר במחיקה ולא בדחייה) אין דבר עם השאלה אם מדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת. אין ממש גם בטענתה הנוספת של המשיבה, לפיה פסק הדין ניתן לזכותם של המבקשים ולא לחובתם, ועל כן לא קמה להם זכות ערעור. שהרי, ככל שמדובר ביחסים שבין המבקשים לבין המשיבה, פסק הדין ניתן לחובתם של המבקשים ולא לזכותם. גם הטענה שהמבקשים יכולים להיפרע מהמשיבים האחרים אינה ממין העניין. ראשית, כלל לא ברור שהמבקשים יכולים להיפרע מהמשיבים האחרים. שכן, התביעה נגד המשיבים 2, 5-6 נדחתה והמשיבים 3 ו-4 נגדם התביעה התקבלה הם אנשים פרטיים שהאפשרות להיפרע מהם ודאי נופלת מהאפשרות להיפרע מהמשיבה. משהמשיבה ביטחה את אחריות מבוטחיה כלפי המבקשים, לאחרונים עומדת זכות תביעה ישירה נגדה (סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח). עם זאת, נקבע באותו סעיף כי טענות שיש למבטח נגד המבוטח עומדות לו גם כנגד צד שלישי. סעיפים 22-24 לחוק חוזה הביטוח מוסיפים וקובעים שמקום בו המבוטח הכשיל את בירור חבותו של המבטח על ידי אי מתן הודעה על אירוע מקרה הביטוח (סעיף 22) או אי מסירת מידע ומסמכים הדרושים לשם בירור חבותו של המבטח, וקיומן של חובות אלה במועדן היה מאפשר למבטח להקטין חבותו, "אין הוא [המבטח] חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו קויימה החובה". כפי שקובע המלומד ש' ולר בספרו חוק חוזה הביטוח, תשמ"א -1981, סעיפים אלה נועדו "...לאזן בין האינטרס של המבטחת לקבל מידע אמין ומלא על מקרה הביטוח לבין האינטרס של המבוטח לזכות בתגמולי ביטוח... אף אם המבוטח אינו מקיים את נטל שיתוף הפעולה עדיין אין למבטחת זכות שלא לשלם את תגמולי הביטוח, אלא אך זכות הפחתה בהתאם לנזק שנגרם לה" (שם, כרך א עמ' 531). במסגרת איזון זה, נדרש על פי סעיפים אלה, כי תגמולי הביטוח "לא ישללו מהמבוטח אלא אם כן יש קשר סיבתי בין התנהגותו הפסולה לבין החבות של המבטחת" (שם באותו עמוד). לפיכך, כדי לפטור עצמו מחבות או כדי להפחית את חבותו, המבטח נדרש להוכיח ראשית, שאם היה המבוטח משתף עמו פעולה כנדרש באותם סעיפים, המבטח היה חייב בתגמולי ביטוח נמוכים יותר או היה פטור לחלוטין מתשלום תגמולי ביטוח. שנית, על המבטח להוכיח את שיעור תגמולי הביטוח שהיו נחסכים ממנו אם המבוטח היה משתף פעולה. במקרה שלפנינו, בית המשפט קמא קבע, כפי שכבר נאמר, ש"הנתבעים 3 ו-4 לא שיתפו פעולה עמה [עם המבטחת] לצורך בדיקת הכיסוי הביטוחי" ועל כן יש למחוק את התביעה. בכך בית המשפט שגה. שכן באי שיתוף פעולה אין כדי לפטור את המבטחת מחבותה, אלא אם הדבר מונע את הקטנת החבות. במקרה זה, בית המשפט קמא לא קבע בהחלטתו שאי שיתוף הפעולה מנע את הפחתת החבות. בערעורה טוענת המשיבה כי משהמשיבים 3-4 לא התייצבו לדיון, עמדה בפני בית המשפט קמא גרסתה של המשיבה 6 בלבד ו"לא מן הנמנע שלו המשיבים 3 ו-4 היו מתייצבים ומוסרים עדותם, היה ניתן פסק דין לחובת המשיב 5 או פסק דין שהיה מחלק את האחריות בין השניים ביחס כזה או אחר ". אין לקבל טענה זו של המשיבה. ראשית, הנטל להוכיח שאי שיתוף הפעולה מנע מהמבטח להקטין את חבותו מוטל על המבטח, ו"לא מן הנמנע" אינה טענה שיש בה כדי להרים את הנטל. שנית, לא הייתה כל מניעה מלפני המשיבה מלזמן את המשיבים 3 ו-4 לבית המשפט לשם מתן עדות ולממש את הזימון (משלא הופיעו לדיון) בדרך של הוצאת צו הבאה, שאז הייתה יכולה להציג את גרסתם של מבוטחיה בפני בית המשפט. אין לקבל גם את הטענה שאי הופעת המשיבים 3-4 לדיון מנעה מהמשיבה להוכיח העדר כיסוי ביטוחי. גם כאן נטל ההוכחה מוטל על המשיבה. לפיכך, משלא הונח על ידי המשיבה בסיס עובדתי, ולו בסיס ראשוני בלבד, לקיומו של חשד בדבר העדר ביטוח תקף, בעצם קיומה של אפשרות תיאורטית, שאילו המשיבים 3 ו - 4 היו משתפים עמה פעולה, היה עולה בידה להוכיח העדר כיסוי ביטוחי, אין די כדי להרים נטל זה. מה גם שהמשיבה אמורה הייתה לדעת אם בעל הרכב בוטח על ידה, וככל שביקשה לכפור בביטוח על יסוד טענות כלפי המשיב 3 (הנהג), כמו נהיגה ללא רישיון נהיגה או בתקופת פסילה, ניתן היה לברר פרטים אלה בדרכים אחרות, למשל בירור במשרד הרישוי, הזמנת חקירות ועוד. התוצאה היא שהערעור מתקבל, החלטתו של בית המשפט קמא למחוק את התביעה נגד המשיבה מתבטלת והדיון מוחזר לבית המשפט קמא לשם דיון בתביעה נגד המשיבה. המשיבה 1 תשא בשכ"ט עו"ד של המבקשים בערעור בסכום של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ. תביעות קטנותירושליםערעור