פסק דין התביעה שבפני הינה לתשלום תגמולי ביטוח בגין אבדן תכשיטים של התובע. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1, כמי שביטחה את תכולת דירתו של התובע לרבות התכשיטים מיום 9.9.03 ועד ליום 31.8.04, וכנגד הנתבעת 2, סוכנות הביטוח, בטענה כי זו התרשלה משלא שלחה סוקר לבית המבוטחים עובר לעריכת הביטוח אצל הנתבעת 1. ובמה דברים אמורים: ביום 29.2.04 הודיע התובע לנתבעת 2 כי תכשיטים שהיו מוצפנים בחדר השינה בביתו נעלמו, דא עקא שלא היה בידי התובע להוכיח באיזה מועד נעלמו, שכן התכשיטים נראו על ידו לאחרונה ביולי 2002, ולהערכת התובע בכתב התביעה, יתכן ונגנבו מס' חודשים קודם לכן על ידי פועלים שעבדו בדירה. מכל מקום אין התובע יכול להצביע, ברוב הגינותו, על נקודת זמן ספציפית בהם נעלמו התכשיטים. התובע בחר להגיש תביעתו כנגד הנתבעת 1, שכאמור ביטחה את הדירה מיום 9.9.03. לציין כי במהלך השנים היה התובע מבטח את הדירה ותכולתה ברצף בכל פעם בחברת ביטוח אחרת, בהתאם לשיקולים כלכליים, כאשר ביטוח התכשיטים היה מתחדש מעת לעת על יסוד סקר שנערך בחודש אפריל 2000, בו הוערכו התכשיטים בשווי של 41,000 ₪. טוען בפני ב"כ התובע בסוכומיו כי במקרה שבנדון יש לחייב את הנתבעת 1 כמבטחת, שכן המועד הרלוונטי הינו מועד גילוי האובדן, ו/או לחילופין פרק 3 לפוליסה אינו מגביל בזמן והינו כללי. לחילופין יש לחייב את הנתבעת 2 כמי שהתרשלה ולא שלחה סוקר עובר לעריכת הביטוח אצל הנתבעת 2, שכן, סביר להניח כי בשלב זה היה מתגלה האובדן אם ארע לפני מועד ה - 9.9.03. ב"כ הנתבעים הודף אחת לאחת את טענות ב"כ התובע, ולעניין זה מפנה את בית המשפט לאמור בסעיף 16 (א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א 1981, לפיו: ”חוזה ביטוח לכיסוי של סיכון שבעת כריתת החוזה כבר חלף או למקרה בטוח שבאותה עת כבר קרה - בטל” ואכן, גם ב"כ התובע אינו חולק על הכלל המשפטי שנקבע בפסיקה, לפיו על התובע להוכיח את יסוד הסיכון, יסוד הנזק, יסוד הסיבתיות ויסוד הזמן, ולפיכך מפנה הוא את בית המשפט לאמור בפרק 3 לפוליסה, דא עקא שיפים לעניין זה הדברים שפורטו על ידי ב"כ הנתבעים בסיכומיו, לפיהם פרק 3 הינו הרחבה לפרק 2 בפוליסה, העוסק בבטוח התכולה, ובסעיף 6 שבו הוגדר מקרה הבטוח: ”מקרה הבטוח הוא אובדן או נזק שנגרם לתכולה בתקופת הביטוח, כתוצאה מאחד או יותר מהסיכונים המפורטים להלן... ” לרבות אובדן תכשיטים, פרק 3 אינו בא לאיין את מגבלת הזמן, קרי "תקופת הביטוח", אלא להרחיב את תכולת פרק 2, ובוודאי שאינו בא להתנות ולשנות את האמור בסעיף 16 לחוק, כפי שפורט לעיל, שאם לא כן, תמצא חברת הביטוח נדרשת לשלם עבור אובדן או נזק שארעו מחוץ לתקופת הביטוח ושאותם בוודאי שלא התכוונה לבטח ו/או לפצות בגינם. בנסיבות אלה, משאין בידי התובע להצביע על המועד בו אבדו התכשיטים, ואין מועד הגילוי מהווה "מועד רלוונטי" לעניין זה, שכן התובע מודה כי אינו יודע מתי אבדו התכשיטים, אין בידי לקבוע כי הוכח מקרה הביטוח וגם בפוליסה כל הסיכונים עדיין מוטלת החובה על המבוטח להוכיח את קרות מקרה הביטוח בתקופת הביטוח, וחובה זו לא הוסרה ממנו, כפי שכבר נפסק בעבר. בנסיבות אלה לא מצאתי כי הוכחה תביעת התובעת כנגד הנתבעת 1. אשר לנתבעת 2: למקרא סיכומיו של ב"כ התובע, עולה כחוט השני כי הלה מלין על נתבעת 2 כי זו גרמה לתובע לנזק ראייתי בגין העובדה שנמנעה לשלוח סוקר עובר לעריכת הביטוח אצל נתבעת 1, והסתמכה על דוח הסוקר מאפריל 2000. דא עקא שצא ולמד שאין כך פני הדברים. לא קיימת כל חובה לשלוח סוקר ערב עריכת ביטוח, ולא אחת יוצאת פוליסת ביטוח על יסוד הצהרתו של המבוטח בלבד בטופס ההצעה לביטוח. מטרתו של הסקר בין השאר הינו למנוע מצב של תת ביטוח, וזהו האינטרס של המבוטח, והוא בלבד, ואין עסקינן במקרה זה במיומנות מקצועית של סוכנות הביטוח. לו היה המבוטח מודיע על רכישת תכשיטים חדשים בתקופה שלאחר אפריל 2000, יתכן והיה מקום לשלוח סוקר לעניין סכומי הביטוח, דא עקא שדברים אלה לא נטענו על ידי התובע, ותביעתו הינה לאותם תכשיטים שנמנו על ידי הסוקר באפריל 2000 בלבד. בנסיבות אלה אין התובע יכול להעביר הנטל לבדיקת המצאות התכשיטים בדירתו מכתפיו לכתפי הנתבעת 2, והסקר מטעמה שלא נשלח, ולפיכך לא מצאתי לקבוע כי הנתבעת 2 התרשלה בנסיבות. סיכום: התוצאה מן האמור לעיל הינה, כי אני דוחה את תביעת התובע כנגד הנתבעות 1 ו - 2, ולפנים משורת הדין אינני פוסקת הוצאות בגין הדחייה. תכשיטים