פסק דין עניינה של התובענה, בתביעה שהגישה התובעת, שביטחה את רכבה אצל מבטחת (הנתבעת ), המסרבת לשלם את תגמולי הביטוח, בעקבות אירוע תאונה שאירע עם רכבה ביום 7.9.03, כאשר נהג ברכב בעת התאונה, נהג כבן 18 שנה, בעוד שהפוליסה, לטענת המבטחת, כיסתה רק נהגים מעל לגיל 21 (להלן: "התאונה" וגם "המקרה הביטוחי"). רקע 1. התובעת הינה בעלים של רכב נושא מספר רישוי 28-612-49 (להלן: "רכב התובעת") וגם (להלן: "התובעת"). הנתבעת 1 הייתה בזמנים הרלוונטיים לתובענה, סוכנת ביטוח באמצעותה נערכו פוליסות ביטוח לרכב התובעת (להלן: "הגב' דקל"). הנתבעת 2 הינה חברת ביטוח רשומה כחוק בישראל, אשר בזמנים הרלוונטיים לתובענה, הייתה המבטחת של רכב התובעת בשנתיים שקדמו למועד בו נערכה פוליסת הביטוח נשוא המחלוקת בתיק זה, שמספרה 8370180103 לתקופה החל מיום 1.9.03 ועד ליום 31.8.04 (להלן: "הפוליסה") (להלן: "חברת הביטוח"). הנתבעת 3 הייתה בזמנים הרלוונטיים לתובענה, לטענת התובעת, המחזיקה ו/או השומרת ו/או האחראית לרכב התובעת לאחר אירוע התאונה בו היה מעורב כאמור (להלן: "המאגר"). 2. רכב התובעת היה מבוטח אצל חברת הביטוח הראל, באמצעות הסוכנת דקל, במשך שנתיים , כאשר הפוליסה כללה ביטוח לכל נהג מעל לגיל 17 שנה, והיא פגה ביום 30.8.03, דהיינו 7ימים לפני התאונה. ביום 1.9.03, חודשה הפוליסה על דעת שני הצדדים, כאשר הפוליסה החדשה שהונפקה ע"י חברת הביטוח, שונתה לעומת השנה הקודמת, כך שהיא כללה ביטוח רק לנהג מעל לגיל 21 שנה. שינוי זה נעשה לטענת התובעת ללא הסכמתה וללא ידיעתה, בעוד שהנתבעות טוענות, כי השינוי נעשה לבקשתה ובהסכמתה של התובעת. 3. ביום 7.9.03 ארעה התאונה בה היה מעורב רכב התובעת, עת נהג בו הנהג לירון מאיו (להלן: "מאיו"). כתוצאה מהתאונה הוכרז רכב התובעת כ"אובדן להלכה". 4. התובעת, אשר הייתה המבוטחת על פי פוליסת הביטוח של הרכב, פנתה לחברת הביטוח ודיווחה על התאונה. במענה לפנייתה, נמסר לה מחברת הביטוח, כי רכבה יועבר למשרדיה של המאגר, לשם יישלח שמאי, על מנת לאמוד את הנזקים שנגרמו לרכב כתוצאה מהתאונה. בנוסף, הובטח לתובעת רכב חלופי. 5. חברת הביטוח לא נתנה בסופו של דבר לתובעת רכב חלופי ולא נתנה לה פיצוי כספי, בגין הנזקים שנגרמו לרכבה בעקבות התאונה, וזאת מכוח הטענה, כי עיון בפוליסה החדשה (שנערכה ערב התאונה) מגלה, כי הוגבל גילו של הנוהג ברכב לגיל 21. מאחר וגילו של מאיו היה מתחת לגיל 21 (בן 18.5 שנים בעת התאונה), אין כיסוי ביטוחי לאירוע התאונה. משנוכחה התובעת, כי אינה מקבלת את הרכב החלופי, היא פנתה לחברת הביטוח לבירור העניין, ואז הודע לה, ע"י הגב' דקל, כי היות וישנן בעיות עם הכיסוי הביטוחי לתאונה, שארעה עם רכבה, לא ניתן לה רכב חלופי כפי שהובטח לה. 6. חלף העובדה, כי לאחר התאונה, לא נותר הרכב בחזקתה ובשימושה של התובעת, אלא העובר לידי ולחזקת חברת הביטוח ו/או לידי נציגיה ו/או שלוחיה ובכלל זה לחברת המאגר, המשיכה חברת הביטוח בגביית דמי הפוליסה מהתובעת. למאגר אליה הובל הרכב לאחר התאונה, ניתנה הוראה ע"י חברת הביטוח, לפרק את הרכב ולמכור את שרידיו. בהתאם, פורק הרכב, וביום 15.9.03 נמכרו שרידיו, כשהרווח ממכירתם של השרידים, הועבר ישירות לחברת הביטוח. 7. התובעת אשר הייתה סבורה, כי הפוליסה התקפה מכסה כל נהג מעל גיל 17 ולפיכך לטענתה על חברת הביטוח ליתן כיסוי ביטוחי לתאונה שארעה עם רכבה, עתרה לבית המשפט ומכאן התובענה שבפני. 8. בתגובה לתובענה שהגישה התובעת, הגישו דקל וחברת הביטוח, הודעת צד ג' אל מאיו, שהיה כאמור הנהג שנהג ברכב התובעת בעת התאונה. המחלוקת 9. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלת זכאותה של התובעת, לקבלת פיצויים מחברת הביטוח, בגין התאונה שאירעה עם רכבה, בהתחשב בטענת חברת הביטוח, כי בהתאם לפוליסה ולגילו של מאיו במועד התאונה, התובעת איננה זכאית, כי יינתן כיסוי ביטוחי לאירוע זה. לטענתה של התובעת, מעט לפני תום תקופת הפוליסה, פנתה אליה הגב' דקל טלפונית, בקשר לחידוש הפוליסה. במענה לפנייתה של הגב' דקל, ביקשה התובעת לחדש את הפוליסה ללא שינוי וחריגה מתנאיה של הפוליסה הקודמת שנעשתה לרכב, כשהיא נסמכת על הצעת הביטוח שניתנה , ביום 21.9.99 (להלן: "ההצעה"). תנאי ההצעה היו זהים לתנאים ולנתונים שפורטו בפוליסות בשנים קודמות, ועל פי הצעה זו, נערכו הפוליסות שקדמו לפוליסה נשוא התובענה, דהיינו הפוליסה הראשונה לתקופה מיום 1.9.01 ועד ליום 31.8.02 (להלן: "הפוליסה הראשונה") והפוליסה השנייה לתקופה מיום 1.9.02 ועד ליום 31.8.03 (להלן: "הפוליסה השנייה"). יש לזכור, כי התאונה ארעה רק 7 ימים לאחר תום תקופת הפוליסה השנייה, ובלאו הכי 7 ימים לאחר כניסת הפוליסה החדשה לתוקף. הן בהצעה, הן בפוליסה הראשונה והן בפוליסה שנייה, רשאי היה לנהוג ברכב המבוטח כל נהג מעל גיל 17. לטענת התובעת, מבלי לגרוע ו/או לשנות ו/או להגבילו רכיב ביטוחי זה, היא ביקשה, כי תינתן לה הנחה בתשלום דמי הפוליסה בשנת הביטוח הנוכחית, זאת לאור העובדה, כי זו הפעם השלישית שהיא מבקשת לערוך פוליסת ביטוח לרכב אצל אותה חברת הביטוח ומכוח "וותק" זה היא זכאית להנחה. בניגוד לאמור, החריגה חברת הביטוח, את הכיסוי הביטוחי לרכב, תוך הגבלת גילו של הנהג הנוהג ברכב לגיל 21, וזאת לטענת התובעת, מבלי שהיא בקשה זאת ו/או נתנה הסכמתה לכך, ואילו לטענת חברת הביטוח, היא זו שביקשה החרגה זו כדי להוזיל את הפרמיה. לטענתה של דקל, במסגרת פנייתה לתובעת בקשר לחידוש הפוליסה כאמור, ולאחר שהתובעת בקשה ממנה להוזיל את תשלום הפרמיה השנתית, דמי הפוליסה, נשאלה התובעת לגילו של הנהג הצעיר ביותר המיועד לנהוג ברכב. במענה לשאלה השיבה התובעת, כי היות ולבנה הצעיר ביותר, טרם ניתן רישיון נהיגה, הנהג הצעיר ביותר שינהג ברכב הוא מעל לגיל 21. בהתאם לדברים, ערכה דקל בירור לגבי הנחה בתשלום הפוליסה, ולאחר שניתן לה אישור לכך, היא סיכמה עם התובעת, על תנאי הפוליסה החדשה, ובכלל זה הובהר לתובעת נושא ההנחה בדמי הפוליסה וההחרגה בקשר לגילו של הנהג הנוהג ברכב. מהאמור עולה, כי מדובר אפוא, בגרסה מול גרסה בקשר עם ההסכמות שנעשו בין הצדדים לגבי כריתת הפוליסה, שהינה כידוע חוזה לכל דבר ועניין על כל המשתמע מכך, בקשר לכללי פרשנותו של חוזה בו קיימת מחלוקת בין הצדדים בקשר לפרשנותו. על מי מן הצדדים מוטלת חובת ההוכחה 10. התובעת דורשת מחברת הביטוח, לתת לתאונה כיסוי ביטוחי, ולשלם לה את תגמולי הביטוח, אלא שלטענת חברת הביטוח, בהתאם לפוליסת הביטוח, התאונה עם רכב התובעת, איננה נמנית עם המקרים החוסים ו/או הזכאים לכיסוי ביטוחי מחברת הביטוח. כלל אוניברסלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו - בין טענה חיובית ובין שלילית - עליו הראיה. הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע, נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד - "המוציא מחברו עליו הראיה"; ויכול שיהא זה התובע ויכול שיהא זה הנתבע, הכול לפי העניין והשני - "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי"; הן לעניין הוכחת יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות (ראה י. קדמי, "על הראיות", 1508) בענייננו, מדובר בתביעה של מבוטח (התובעת), לקבלת תגמולי ביטוח מהמבטח (חברת הביטוח), כאשר לצורך פסק דין זה, השאלה השנויה במחלוקת איננה עצם התרחשותה של התאונה, כי אם כוונת הצדדים בקשר עם הפוליסה, בטרם הונפקה זו האחרונה. התובעת, הטוענת כי היה כיסוי ביטוחי, בניגוד לכתוב בפוליסה שהונפקה והוצאה שלא על דעתה, עליה מוטל הנטל להוכיח את גרסתה לפיה, חלה אי הבנה אצל חברת הביטוח, בעקבותיה הוצאה לה פוליסה שגויה, שלא לפי בקשתה. העדים והראיות 11. בדיון שנערך בפני ביום 22.5.05 שמעתי את עדותה של התובעת, ולבד מעדותה לא שמעתי עדויות נוספות מטעמה. באותו הדיון שמעתי גם עדים מטעם הנתבעת, הגב' דקל ומר יובל לבנברג, מי שהיה בזמנים הרלוונטיים לתובענה, מנהל סניף אוניברסיטת תל-אביב, ושלוחה של חברת הביטוח (להלן: "לבנברג"). כל אחד מן העדים, כשהציג את גרסתו, הותיר בי את הרושם, כי עדותו עקבית, בטוחה ואמינה, אלא שכפי שיפורט בהמשך, ההכרעה בתובענה, לבד ממשקלן של העדויות ומהימנותן, תיעשה בשימת דגש רב על דרך התנהלותם של הצדדים, בטרם ולאחר הוצאת הפוליסה. הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות היתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה. עריכת הפוליסה 12. בין דקל והתובעת, אין כל מחלוקת באשר לעובדה, כי בטרם הוצאה הפוליסה, נערכה ביניהן שיחת טלפון (להלן: "שיחת טלפון"), בה סיכמו השתיים על תנאיה ופרטיה של הפוליסה, ובכלל זה דובר גם עניין "ההנחה" שביקשה התובעת. לאחר שיחת הטלפון, הונפקה הפוליסה ע"י חברת הביטוח לפיה, הותרה הנהיגה ברכב לכל נהג מעל גיל 21 שנים בלבד, בניגוד לפוליסות הקודמות, בהן הותרה הנהיגה ברכב לכל נהג מעל גיל 17 שנים (להלן: "השינוי בפוליסה"). התובעת טוענת, כי השינוי בפוליסה, נעשה בניגוד למה שסוכם בשיחת הטלפון, ואילו דקל טוענת להיפוכו של דבר. הצדדים מסכימים על העובדה, כי לבד מאותה הצעה לביטוח רכב, שניתנה ע"י התובעת בשנת 99, לא ניתנו הצעות ביטוח נוספות, וכי כל הפוליסות שנערכו לרכב לאחר אותה הצעה, ובכלל זה גם הפוליסה שבמחלוקת, נעשו בהסתמך על אותה הצעה ובהסתמך על הסכמות בעל פה שנעשו בין התובעת לדקל תוך כדי שיחות טלפון. ראה בעניין חלק מעדותה של הגב' דקל, עמוד 5 לפרוטוקול: ש. ש. הצהרת הביטוח היחידה שקיימת, היא משנת 99? ח. ת. נכון. ש. ש. בהצעת הביטוח היא בקשה כיסוי לכל נהג? ח. ת. נכון. ש. ש. ומאז אין שום מסמך בכתב שהיא מבקשת לשנות? ח. ת. בכתב לא. ש. ש. האם יש מסמך בכתב שאת שולחת לה שאומר שאת משנה? ת. רק בפוליסה. (ובהמשך ראה עדותה של דקל בעמוד 6 לפרוטוקול). ראה גם חלק מעדותו של לבנברג, עמודים 9,10 לפרוטוקול: ש. ש. ראית הצעת ביטוח חדשה משנת 99? ח. ת. לא אין, יש רק את הפוליסה משנת 99. מהאמור עולה, כי הצעת הביטוח היחידה שהייתה בידי חברת הביטוח ביום כניסת הפוליסה לתוקף (1.9.03), הייתה הצעה שכללה כיסוי ביטוחי לכל נהג, וכל שינוי שנעשה, כטענת חברת הביטוח, נעשה שלא בכתב אלא בדרך של הסכמה בע"פ. בשיחת הטלפון שנערכה בין התובעת לדקל, דובר בין היתר על מתן "הנחה", ומתעוררת מחלוקת לגבי הסיבה לאותה ההנחה שביקשה התובעת. התובעת טוענת, כי ביקשה את ההנחה עקב הוותק שנצבר לה (שנה שלישית בה מוארכת הפוליסה), ואילו דקל טענה, כי ההנחה ניתנה, עקב הויתור של התובעת על כיסוי לנהג מתחת לגיל 21. התבוננות בהתנהלותם של הצדדים בטרם הונפקה הפוליסה לתובעת, מביאה אותי למסקנה, כי חברת הביטוח נהגה שלא כדין ובחוסר זהירות, כשלא טרחה להעלות על הכתב את מכלול דרישותיה ובקשותיה של התובעת בקשר עם הפוליסה, וכפי שיפורט בהמשך, ולא התובעת (כמבוטח) נושאת באחריות לכך, אלא חברת הביטוח שביקשה לשנות מההצעה הכתובה היחידה שהייתה בידיה, ושכללה כיסוי לכל נהג. בפראקטיקה הנהוגה בין חברות הביטוח למבוטחיהן, נוהגות חברות הביטוח להתבסס על הצעת ביטוח, בטרם מונפקת פוליסת הביטוח. כבר נקבע לא אחת, כי הצעת ביטוח אינה דבר המחויב על-פי חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק") ואולם היעדרה יש בו כדי להרחיב את חובת הגילוי כלפי מבוטח, העמדתו על תנאי החוזה והשלכותיהם (הדגשות שלי- י.ש.) (ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר פ"ד מט(2) 749). הגב' דקל כסוכנת ביטוח, לא טרחה לערוך הצעת ביטוח חדשה בכתב לתובעת, ולא דאגה להחתים את התובעת על התיקון וזאת על אף השינוי שנעשה בפוליסה-כטענתה. חלף העובדה, כי בחוק חוזה ביטוח אין חיוב במתן הצעת ביטוח, הרי שאם נבחן את הדברים בהתאם להוראותיו של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), הרי שהצעת הביטוח הופכת בדרך כלל, לפעולה המחויבת והמתבקשת על פי דין, ובנסיבות המקרה שבפנינו בפרט. כידוע, דיני הביטוח הם ענף של דיני החוזים הכללים, וחוזה הביטוח (הפוליסה), הינו חוזה לכל דבר ועניין. בהתאם לדברים, כל עניין שאין בו הוראות, הרי שהוא מקבל את השלמתו מדיני החוזים הכללים, וברוח דברים אלו, גם אם על פי חוק חוזה הביטוח, ההצעה הינה בגדר המלצה בלבד, הרי שבהתאם לסעיף 1 לחוק החוזים הקובע, כי "חוזה נערך בדרך של הצעה וקיבול", הצעת הביטוח הופכת אקט מחויב על פי דין. משהוצאה לתובעת הפוליסה, תוך חריגה מההצעה היחידה בכתב שהייתה בידיה ומנוסח הפוליסה שקדמה לה, הרי שהפוליסה הינה חוזה חדש שנכרת בין התובעת לחברת הביטוח, והדבר מחייב את חברת הביטוח להקדים דברים עם התובעת, בדרך של הצעתה היא לשינוי הפוליסה, אולם הצעה כזו, לא נעשתה בכתב, אלא לכל היותר, אם נעשתה, נעשתה בעל פה. על חברת הביטוח מוטלת החובה לציין באופן מפורש את הסייגים לחבותה על פי הפוליסה, חובה הנובעת מחובת תום הלב במהלך מו"מ לקראת כריתת חוזה, לפי סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) (ראה ע"א 420/83 אשור נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מד (2) 650 ,627), ואין זה מתקבל על הדעת, כי חברת הביטוח תצא ידי חובתה בקשר לכך, באמצעות עריכתן של הסכמות בעל פה בלבד, אלא מתבקש הוא, כי במקרה כגון זה, בו היו הצעות ופוליסות קודמות שונות, יערך מזכר להסכמות הצדדים, עליו חתומים מי שביניהם נערכו ההסכמות השונות, ולכל הפחות, המבוטח בעצמו. חברת הביטוח מנסה להצדיק התנהלותה, בהסתמך על עדותה של הסוכנת דקל, אשר הציגה בפני "תמונה" לפיה, בעקבות יחסי האמון ששררו בינה לבין התובעת (ככל הנראה אגב עריכתן של מספר פוליסות קודם לכן), היא לא דאגה להחתים את התובעת על כל שינוי בפוליסה המקורית (עמוד 2 לסיכומי הנתבעים), אלא שהסבר כזה, אינו מתקבל על הדעת ואינו עומד במבחן הסבירות, בנסיבותיו של מקרה זה ויש לזכור, כי הסוכנת לעניין זה, הינה שלוחה של חברת הביטוח ולא של התובעת - המבוטח זולת אם פעלה כשלוחה של התובעת, אך גם לצורך כך נדרש בהתאם לדין אישור בכתב, שגם זה, לא היה בידי הסוכנת דקל. הוראות סעיף 33(א) לחוק הינן ברורות וחד משמעיות: "(א) לעניין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולעניין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב." חברת הביטוח הינה הצד החזק במערכת היחסים מול התובעת (המבוטח), והיא יכלה ביתר קלות למנוע עימות ו/או אי הבנה מסוג זה שבפני, אם על ידי הכנת הצעת ביטוח חדשה ואם באמצעות כל מסמך אחר בכתב, שיש בו להנציח את הסכמות הצדדים בקשר עם הפוליסה וזאת כאשר נגרע מהיקף הכיסוי הביטוחי המוענק למבוטח. למרות זאת, מסיבות שאינן ברורות, בחרה חברת הביטוח שלא להתנהל בצורה מסודרת, מאורגנת ואחראית, ואין לה אלא להלין על עצמה, בקשר עם כך. פרשנות וכוונת הצדדים 13. כפי שכבר נאמר, התובעת ודקל, טוענות כל אחת, להסכמות שונות שנעשו ביניהן, בהתאם להן הוצאה הפוליסה, בה הוגבל הכיסוי הביטוחי, בהתאם לגילו של הנהג הנוהג ברכב. מן המפורסמות הוא הכלל לפיו, בבואו של בית המשפט ליתן פירוש למי מתניות חוזה הביטוח, הרי שיש להעדיף את הפירוש שלטובת המבוטח. ברוח דברים אלו, ובצירוף הכלים שמעניק חוק החוזים בעניין זה, אבחן את הפוליסה, ואת כוונות הצדדים העומדת מאחוריה בפרט. פוליסות קודמות מעיון בהצעת הביטוח (סעיף 4) ובפוליסות הביטוח הראשונה והשנייה עולה, כי לאורך כל השנים בהן ביטחה התובעת את הרכב אצל חברת הביטוח, היה רשאי לנהוג ברכב "כל נהג שהינו בגיל 17 ומעלה" (עמוד 1 לפוליסות). התובעת מדגישה שוב ושוב בעדותה, כי ילדיה מסייעים לה תוך שימוש ברכב, וללא קשר לגילאים השונים של הילדים בבית, וכמשנה זהירות, היא מאז ומתמיד נהגה לערוך את פוליסות הביטוח, כך שיהא בהן את הכיסוי הביטוחי המקיף והמרבי, ובכלל זה גם ביטוח לנהג צעיר (עמוד 2 לפרוטוקול שורות 6-10, 20). לאחר ששמעתי את עדותה של התובעת, התרשמתי כי היא אישה אחראית, וכי לולא ידעה שהפוליסה לרכב איננה מקנה כיסוי ביטוחי לנהיגתו של מאיו, היא לא הייתה מרשה לו לנהוג ברכב מלכתחילה. הנחה בפוליסה אין חולק בין הצדדים, כי בשיחת הטלפון שנערכה בין התובעת לדקל, בקשה התובעת "הנחה" בסכום הפרמיה שעליה לשלם, ולטענתה היא ביקשה אותה, היות והיא זו שנוהגת ברכב במרבית הזמן, וכי היא "לקוחה טובה" של חברת הביטוח (עמוד 3 לפרוטוקול). הגב' דקל לא ידעה ליתן הסבר, איזו "הנחה" עשתה לתובעת, אם אכן הוסכם על כיסוי ביטוחי מצומצם יותר. אם אכן הוסכם, כי גיל הנהג יעלה ל- 21, הרי שאין בהפחתת הפרמיה, כל הנחה, אלא שזו הפרמיה שיש לשלמה, לאור הצמצום בהיקף הכיסוי הביטוחי שניתן . העובדה, כי הגב' דקל משתמשת במונח "הנחה", מתיישבת יותר עם גרסת ועדות התובעת, כי היא עתרה לקבלת הנחה עקב קיומן של הפוליסות הקודמות, ולכן סברה שבשנה השלישית מגיעה לה הנחה - ללא שינוי בתנאי הפוליסה. מעדותם של דקל ולבנברג עולה, כי הבדל המחירים הקיים בין פוליסה לנהג מעל לגיל 17 לבין פוליסה לנהג מעל לגיל 21, מסתכם ב- 300 ₪ (עמודים 2, 10 לפרוטוקול). בהתאם לדברים האמורים, אם ניקח, רק כדוגמא למשל, את הפוליסה הראשונה עבורה שילמה התובעת סך של 3,661 ₪. ונפחית ממחיר הפוליסה את סכום ההנחה, עקב השינוי בגילו של הנוהג ברכב, נקבל סכום לתשלום העומד על 3,361 ₪. עבור הפוליסה נשוא התובענה, חויבה התובעת בפרמיה בסך של 3,317 ₪, ובהתאם לאמור אני מוצא תמיכה נוספת למסקנה, כי בפועל, כלל לא ניתנה לתובעת הנחה בדמי הפוליסה, אלא כל שנעשה הוא צמצום היקף הכיסוי בפוליסה, שבלאו הכי גורר עימו הפחתה במחיר. המסקנה אליה הגעתי, אף מתיישבת עם גרסתה של דקל המעידה, כי "שינינו תנאי ובהתאם לאותו שינוי, הפוליסה הוזלה" (עמוד 7 לפרוטוקול שורה 15) והבחנה זו שבין "הוזלה" לבין "הנחה" היא הנותנת, כי אם סוכם על "הנחה", לא היה מקום לשינוי תנאי הפוליסה. העדפתי את עדותה של התובעת על פני עדותה של הגב' דקל בנקודה זו. עדותה של התובעת לא נסתרה, ולמעלה מן הצורך היא נתמכה דווקא בעדותם של דקל ולבנברג שאישרו, כי הוסכם על הנחה שתינתן לתובעת, משמע אותם התנאים, שהיו בפוליסה הקודמת, במחיר מופחת. כך למשל העובדה, כי דקל נזקקה לאישור של לבנברג כמי שאחראי על מתן הנחות בדמי הפוליסה, מעידה כ"אלף עדים" על כך, כי היא נתבקשה ע"י התובעת, ליתן הנחה דווקא, ולא לצמצם את תנאי הפוליסה (עמוד 10 לפרוטוקול שורה 15). מהאמור עולה, כי לא ניתנה "הנחה" ע"י חברת הביטוח אלא "הוזלה", ואם הייתה ניתנת הנחה, כפי שהוסכם, זו צריכה להינתן, ללא כל שינוי מהותי, בתנאי הפוליסה. פוליסה נקובה בשם נוהג ידוע הוא, כי כאשר מבוטח נוקב בשמות מדויקים, של מי שעבורם הוא מעוניין ליתן כיסוי ביטוחי, יש בכך בכדי להוזיל את תשלום דמי הפוליסה, וזאת בניגוד לפוליסה בה ניתן כיסוי ביטוחי לכל נהג. בהתאם לאמור, יש להניח, כי אילו רצתה התובעת לצמצם את היקף הפוליסה, ובנוסף לזכות בהנחה בתשלום דמי הפוליסה, היא הייתה פונה לדקל בבקשה לנקוב בשמם המדויק של הילדים הנוהגים ברכב (בין אם אלו ילדיה שלה ובין אם של חברה לחיים). התובעת לא פנתה כאמור לחברת הביטוח כדי שהפוליסה תכלול רשימה מדויקת של הנוהגים וברכב, וגם בכך ניתן למצוא חיזוק למסקנה, כי לא היה בכוונתה לצמצם את היקפו של הכיסוי הביטוחי, בכל דרך שהיא, ואישור לכך ניתן גם למצוא בעדותה של דקל דווקא, "יפה לא רצתה אף פעם נקוב בשם, בוודאי ששאלתי אותה מי נוהג ברכב, על סמך זה נקבע הרכב. לא צריך שמות, פשוט לא התאים לה נהגת יחידה, היא רצתה את זה לכל נהג" (עמוד 7 לפרוטוקול) (הדגשות שלי- י.ש.). פרשנות הפוליסה- כחוזה הגישה הפרשנית בסוגיית פרשנות חוזה בדרך כלל, היא כי "בעימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה" (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, הוצאת דין, תשנ"ה, עמ' 303 וכן ד' פרידמן, נילי כהן, חוזים כרך א', הוצאת אבירם, עמ' 270). על פי גישה זו אין פרשנותו של סעיף בחוזה מתמצית בבחינת משמעותן הלשונית של המילים הכתובות, ובבוא בית המשפט לפרש חוזה, אל לו להיות כבול למובן המילולי של המילים, מקום שתכלית החוזה ונסיבות כריתתו מצביעים על כונה אחרת מזו העולה מהמילים בלבד (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט' (2) 265; דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נו' 348 והאזכורים שם). ע"א 3001/02 קופרשטוק מרים נ' הגב' שרה אשכנזי [ פדאור (לא פורסם) 02 (6) 286]. בע"א 4628/03 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991), מט' 265 נקבע כי, חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. התכלית הסובייקטיבית היא אומד דעתם של הצדדים - המטרות, האינטרסים והתכליות שהצדדים גמרו בלבם ונתנו לכך ביטוי חיצוני בהתנהגותם. באומד דעת זה עוסק סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973. עם זאת אין להגביל את פירושו של החוזה אך לאמת המידה של אומד דעת הצדדים. כאשר ניתן לחשוף את כוונתם המשותפת "האמיתית" של הצדדים, הלא היא התכלית הסובייקטיבית של החוזה, תועדף כוונה זו על פני התכלית האובייקטיבית. ברם, מקום שאומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף, והחוזה יפורש על פי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו - המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מסוג זה או מטיפוס החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת, מתוך אופייה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים. היא נלמדת מסוג ההסכם והיא נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי המושפע מעקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזרת משיקולים של היגיון ומשיקולי יעילות עסקית. מכל הטעמים האמורים לעיל, אני מגיע למסקנה, כי גם על פי המבחן הסובייקטיבי וגם על פי המבחן האובייקטיבי, התובעת לא התכוונה לצמצם את היקף הפוליסה ולהגביל את גילו של הנהג הנוהג ברכב. ככל הנראה, רצתה חברת הביטוח לספק לתובעת את מבוקשה וליתן לה הנחה בדמי הפוליסה, אלא שבמכוון או שלא במכוון, ההנחה שניתנה לכאורה, באה על חשבון תנאי מתנאי הפוליסה הקודמת שהייתה לתובעת, ולכך לא התכוונה התובעת. בנסיבות אלו, לכל היותר לא היה "מפגש רצונות בין הצדדים", לגבי השינוי שהוכנס לפוליסה ולפיכך משחודשה הפוליסה, היא חודשה על פי תנאי הפוליסה השנייה. עדות יחידה 14. לטענתן של הנתבעות 1 ו-2, "בכל הנוגע לתוכן השיחה, השמיעה התובעת עדות יחידה שלה, והיא כלל לא טרחה לחזק עצמה או לתמוך גרסתה בעדות של בן זוגה הנטען ביחס לשיקוליה שהנחו אותה לעשות ביטוח לנהיגת ילד אשר אינו רשאי לנהוג כלל" (עמוד 2 לסיכומים). בתמ"ש (חיפה) 35210/00 פלונית נ. אלמונית, 306 עמוד 310, נאמר בעניין זה: "כפי שהובהר לא אחת, אין מדובר בהנמקה סתמית, אלא מתחייבת בדיקה יסודית ושכנוע עצמי של השופט, כי בנסיבות העניין בהתחשב בטיבו של העד, בטיבה של העדות ובהירותה, והגיונה, העדות היא כה מוצקה וכה חד משמעית עד כדי הפגת כל חשש, הנובע מעדות יחידה". בענייננו, וכפי שציינתי זאת, מלבד העובדה, כי עדותה של התובעת לא נסתרה, הרי שהיא גם נתמכה בעדותם של עדי הנתבעות דווקא, לפיכך על אף היותה של התובעת עדה יחיד, מצאתי את עדותה מהימנה ומתיישבת יותר עם נסיבות המקרה והשתלשלות העניינים. טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב 15. הן התובעת והן הנתבעים, מעלים טענה זו בקשר עם פרשנותה של הפוליסה. לטענתה של התובעת, מקום בו ההסכמות שנעשו בינה לבין דקל, לא הועלו על הכתב, והשינוי נעשה בעל פה, הרי שהמסמך הכתוב שהיה בתוקף עובר למועד התאונה, הוא הצעת הביטוח והפוליסות הקודמות. מאידך טוענים הנתבעים, כי לאור העובדה שבפוליסה לא ניתן לתאונה כיסוי ביטוחי, הרי שטענותיה של התובעת לקיומו של כיסוי ביטוחי הינן בגדר טענות בע"פ כנגד מסמך בכתב. אכן, כאשר "עסקה" כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם, ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק - הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומאני, והן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר הבאת עדות בעל פה "כנגד תוכנו" של מסמך. ברם, אין מניעה להביא עדות בעל פה "כנגד התביעה", לאמור: עדות שאינה פוגעת במישרין בתוכנו של המסמך, אלא אך נוטלת ממנו, כמות שהוא ומבלי לשנות את תוכנו, את כוחו לשמש בסיס לחיוב המתבקש ממנו. הוא שנאמר, יש להבחין בין עדות הבאה לסתור את תוכנו של המסמך בעת עשייתו, לבין עדות המכוונת "להוסיף" עליו, כאשר האיסור מתייחס אך ורק לעדות המכוונת לתכלית הראשונה, ואילו לתכלית השנייה - עדות בעל פה מותרת. (ראה י. קדמי, "דיני ראיות", עמ' 1305, 1317). בענייננו, אמנם התובעת מסכימה למרבית מתנאי הפוליסה שהוצאה עבורה, ככל שהם זהים לפוליסה הקודמת, אלא שלטענתה, היות ולא ניתנה על ידה הצעת ביטוח חדשה קודם לכן, הרי שהפוליסה שהונפקה ע"י חברת הביטוח, איננה בתוקף ואינה יכולה לשמש כמקור לחיוב, אלא פוליסה חדשה בהתאם לתנאיהן של הפוליסות הקודמות. טענת חברת הביטוח, כי טענת התובעת עומדת בניגוד למסמך כתוב (לתנאי הפוליסה הנוכחית), אינה עומדת במבחן הדין וההיגיון, שכן פוליסה זו לא נערכה על דעתה של התובעת, ולכן טענותיה עומדות בסתירה למסמך שלגביו לא נתנה מעולם את הסכמתה, ולכן אינו יכול להיות בגדר מסמך בכתב, כמשמעותו בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה. פירוק הרכב ומכירת שרידיו 16. הצדדים מסכימים, כי לאחר התאונה, פונה הרכב למאגר, שם הוא פורק בהוראה ותחת פיקוחה, של חברת הביטוח, ומאוחר יותר נמכרו שרידיו. דקל ולבנברג מדגישים בעדותם, כי הם אינם אחראים או מעורבים במה שארע עם הרכב מהרגע בו הועבר לידיה של המאגר, וכי הנושא מצוי בטיפולה של מחלקת התביעות אצל חברת הביטוח. לא הוגש תצהיר ולא הובאה עדות של נציג מטעמה של המאגר ו/או של מחלקת התביעות, ואין מנוס מן המסקנה, כי חברת הביטוח התנהגה והציגה מצג כלפי התובעת, כי הפוליסה בתוקף ובכל מקרה היא התרשלה בהתנהלותה מול התובעת, בכל הקשור עם הטיפול ברכב לאחר התאונה. סעיף 6 לפוליסה קובע, כי "נגרם לרכב אבדן גמור, ישלם המבטח למבוטח את מלוא ערך הרכב ביום קרות מקרה הביטוח". ובהמשך נקבע "שילם המבטח למבוטח את מלוא שווי הרכב או החליפו ברכב מסוג ואיכות דומים בשל אובדן גמור או בשל אובדן גמור להלכה תעבור הבעלות בשרידי הרכב למבטח". כזכור, רכב התובעת הוגדר כאובדן להלכה. חברת הביטוח התנהגה באופן ברור, כמי שהרכב הועבר לבעלותה. היא העבירה אותו למגרש של מאגר, נתנה הוראות בעניין, מכרה אותו ואף קיבלה משרידיו את התמורה בגינו. יתר על כן, בסמוך לאחר התאונה, פנתה חברת הביטוח לתובעת ביום 11.9.03, והחתימה אותה על מסמך בו היא נותנת את הסכמתה בין היתר, לכך שהרכב הועבר למאגר למטרת פירוק והוא "יימצא במשמורת עד אשר תקבע החברה עמדתה ביחס לחבותה וביחס לשיעור הנזק שנגרם לטענתי עקב האירוע הנדון. במידה והחברה תדחה התביעה הנדונה, הנני מתחייבת בזאת לקחת את הרכב לרשותי מיד לאחר קבלת הודעת החברה על דחיית התביעה" (נספח י"א לתצהיר). מעדותה של דקל עולה, כי מייד עם קרות התאונה, היא הודיעה לתובעת על היעדר כיסוי ביטוחי, עמוד 8 לפרוטוקול: ש. ש. מתי בפעם הראשונה אחרי התאונה, אמרת ליפה שאין כיסוי ביטוחי? ת. מייד כשקרתה התאונה, הם התקשרו ואמרו שהבן של החבר נהג ברכב, שאלתי בן כמה הוא, היא אמרה לי בן 17, ואז אמרתי לה שאין כיסוי, ואז היא אמרה שאני אעזור לה ואציל אותה, עם כל הרצון הטוב, לא יכולתי, יש את הפוליסה (הדגשות שלי- י.ש.). בענייננו, לאחר שכבר הודע לתובעת על היעדר כיסוי ביטוחי לתאונה, לא פנתה חברת הביטוח לתובעת ובקשה להעביר לה את הרכב, אלא החליטה על דעת עצמה, לפרק את הרכב ולמכור את שרידיו. בהתאם לאמור, טוענת התובעת, כי במעשיה, גם הפרה חברת הביטוח, את התחייבויותיה והצהרותיה, וזאת בניגוד לחוק השומרים, תשכ"ז - 1967 ולחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בנוסף טוענת התובעת, לעוולת הגזל בהתאם לסעיף 52 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968 הקובע כי: "גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא-כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת". עוד ביום התאונה ידעה חברת הביטוח, כי לתאונה לא ניתן כיסוי ביטוחי לפי גרסתה, ולמרות זאת החליטה, כשישה ימים לאחר התאונה, לעשות ברכב כבשלה, ובכלל זה לפרק אותו ולמכור את שרידיו. מטעמיהן בחרו חברת הביטוח והמאגר, שלא להעיד עדים בקשר עם סוגיה זו, ומשכך לא נסתרה אף לא אחת מטענותיה של התובעת בעניין, וכידוע, אי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערערת את גרסתו ולפעמים אף שוללת את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות. המשך גביית דמי הפוליסה 17. הצדדים מסכימים, כי לאורך כל התקופה שלאחר התאונה, המשיכה חברת הביטוח בגביית התשלומים החודשיים בגין הפוליסה. כך מעידה דקל בעמוד 8 לפרוטוקול: ש. ש. הרכב ניזוק טוטלוסט ופירקתם אותו? ח. ת. כן ש. ש. אחרי שפירקתם אותו המשכתם לגבות פרמיה מהתובעת? ח. ת. נכון. ש. ש. גם אחרי שהודעתם לה שאין כיסוי ביטוחי? ת. פשוט לא היה ברור לאן זה הולך. היום בדיעבד אני מסכימה שלא היה צריך לגבות ממנה. התנהלות זו של חברת הביטוח, בצירוף עם העובדה, כי על דעת עצמה החליטה לפרק את הרכב ולמכור את שרידיו, מראה כי היא המשיכה לראות עצמה, כאחראית לרכב על פי הפוליסה, וזאת בניגוד גמור להצהרתה ולמסקנתה בדבר היעדר כיסוי ביטוחי. הנזק 18. בהתאם לכתב התביעה, מורכב הנזק הנתבע ע"י התובעת, מורכב משלושת הפרמטרים הבאים: א- א- ערך הרכב על פי מחירון (49,687 ₪) ב- ב- נסיעות ו/או שווי רכב חלופי (5,000 ₪) ג- ג- עוגמת נפש (10,000 ₪) ערך הרכב בצירוף לתצהיר עדות ראשית, הציגה לי התובעת, חוות דעת שמאי של חברת הביטוח, מיום 8.9.03 לפיה, ערך הרכב הינו בסך של 47,025 ₪. בכתב ההגנה טוענות הנתבעות 1 ו-2, כי "ערך הרכב בשוק הרכבים היה נמוך מהנטען" (סעיף 54 לכתב הגנה מתוקן). בעניין זה, לא הציגו לי הנתבעות חוות דעת נוספת או כל מסמך אחר באמצעותו ניתן לסתור את קביעתו של השמאי, ובלאו הכי היות ומדובר בשמאי מטעם חברת הביטוח, אין מקום לטענתן של הנתבעות. נסיעות ורכב חלופי התובעת טוענת, כי בעקבות התאונה שארעה עם רכבה, היא נאלצה לנסוע במוניות. יחד עם זאת, התובעת לא הוכיחה ולא פירטה בפני כמה זמן נאלצה לעשות שימוש במוניות, לא הציגה לי חשבוניות או קבלות של הנסיעות שביצעה, ובלאו הכי לא הוצגו לי הראיות הנחוצות בכדי להוכיח, כי הסכום הנתבע (5,000 ₪), אכן מהווה בפועל את עלותו של רכב חלופי. עוגמת נפש לטענתה של התובעת, כתוצאה מהתאונה נגרמה לה עוגמת נפש היות והיא אלמנה עם ארבעה ילדים שגרים איתה, וכי הרכב היה לה "כמו רגליים" (סעיף 73 לתצהיר עדות ראשית). גם בעניין זה התובעת לא הרחיבה דברים, ובכלל זה לא הראתה כיצד אמדה גובהו של רכיב נזק זה. בהתאם לאמור, אני קובע, כי מכלל רכיבי הנזק הנתבעים, על הנתבעות לשלם לתובעת רק עבור ערכו של הרכב על פי חוות דעת מאי, ויודגש, כי סכום זה כולל בתוכו הפרשי הצמדה וריבית. הכרעה 19. לאחר ששמעתי את העדויות והובאו בפני כל הראיות, אני מגיע למסקנה, כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח, כי השינוי המופיע בפוליסה נעשה בניגוד גמור למוסכם ובניגוד לרצונה ולכוונתה, ובהתאם למוסכם בין התובעת לבין הגב' דקל, בוטח הרכב ללא שינוי, ולפיכך יש לראות בחברת הביטוח, כמי שביטחה את הרכב בזמנים הרלוונטיים לתובענה. חברת הביטוח התרשלה בהתנהלותה מול התובעת, הן בשלב ההתקשרות לגבי חידוש הפוליסה, הן בעת הנפקתה והן לאחר התאונה, והיא האחראית העיקרית לעצם הגשת התובענה שבפני, מקום שהיה ביכולתה למנוע בנקל, כל מחלוקת שנוצרה ו/או הייתה עלולה להיווצר בין הצדדים, בקשר עם הכיסוי הביטוחי שניתן על ידה. סוף דבר 20. לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה, ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 50,451 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 7.9.03 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ + מע"מ. מאחר ואני מקבל את התביעה, הרי שבלאו הכי נדחית גם הודעת צד ג' שכן לא קימת כל עילת תביעה כנגד הצד השלישי, שנהג ברכב בהתאם להרשאתה של המבוטחת ובלאו הכי בהתאם לתנאי הפוליסה . ביטוח רכב