פסק דין התובעת הגישה ביום 23.11.06 תביעה כנגד הנתבעות שעניינה, בין היתר, תשלום בגין אשפוז והוצאות רפואיות במהלך שהותה של התובעת בחו"ל בחודש נובמבר 2003, וזאת בהתאם לפוליסת ביטוח רפואי לנוסעים לחו"ל שרכשה בטרם נסיעתה. בראשית ישיבת ההוכחות שנקבעה לפניי, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמות דיוניות לגופה של תביעה (כאמור בפרוטוקול מיום 26.5.08), שניתן להן תוקף של החלטה, ולמעשה נותרה בין הצדדים במחלוקת שאלת עוגמת הנפש וההוצאות. הצדדים טענו בעל פה לעניין זה. בין יתר טענות התובעת נטען כי למעשה תביעתה התקבלה, ועל הנתבעות היה להסדיר את התשלומים עוד בחודש ינואר 2004, לאור העובדה שרכשה פוליסת ביטוח בריאות לנוסעים לחו"ל. טוענת התובעת כי הנתבעות פעלו בחוסר תום לב. נטען שנגרמה לה עוגמת נפש מהפרשה עת נאלצה לעמוד מול דרישות המרכז הרפואי שטיפל בה והיה עליה להשיב לו על מכתבי ההתראה ואי הנעימות נבעה אך ורק מהתנהלות חברת הביטוח. באשר להוצאות משפט נטען שלא היה מקום להגיש את התביעה מלכתחילה, התקיימו 3 ישיבות בית משפט והוגשו בקשות רבות בכתב עקב התנהלות בלתי ראוייה של הנתבעות. מנגד נטען על ידי הנתבעות, בין יתר טענותיהן, שאין לחייב לא בפיצוי בגין עוגמת נפש ולא בגין הוצאות משפט. נטען כי ההסדר נבע מסיבות רבות, בין היתר על מנת להמנע מהצורך להעיד את התובעת שהיא אישה מבוגרת, ולהמנע מהבכתה ואי הנעימות הכרוכה בחקירה נגדית. נטען כי פוליסת הביטוח שנרכשה על ידי התובעת לא כיסתה מצב רפואי קודם שלא היה יציב במהלך 6 חודשים שקדמו לנסיעה, ומהמסמכים שצירפה התובעת עצמה ניתן ללמוד על מצבה הרפואי ולכן בדין נדחתה התביעה על ידי חברת הביטוח. לגבי עוגמת הנפש נטען שהמחלוקת בתיק היתה לגבי 200 $, הם הסכום שאותו הוציאה בפועל התובעת לתשלום עבור התרופות ולגבי הוצאות האישפוז ממילא התובעת לא נשאה בהם, וממילא לא הוצגו במסמכים שהוגשו על ידי התובעת כל תביעות או "איומים" מצד המרכז הרפואי בחו"ל שהתובעת נאלצה להדוף. דיון עוגמת נפש נזק לא ממוני זה של התובעת מופיע בסעיף 38 לכתב התביעה, ובו נאמר כי אם יתברר שטענת חברת הביטוח נכונה, והתובעת כבר לקתה במחלה טרם נסיעתה, הרי משלא העמידה קופת החולים את התובעת על הסכנות לבריאותה בנסיעה הקרה, ולא הזהירה אותה מפני השפעות המחלה, כי אז לא היתה התובעת נוסעת כלל וחוסכת הוצאות רבות - כל שלא היתה נוסעת כלל או למצער על הנתבעות לפצותה בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה ואובדן ההנאה הכרוכים ב"בילוי" אצל רופאים ובתי חולים בחו"ל תחת אשר תמשיך בטיול להנאתה. לעניין דרישות המרכז הרפואי מציינת התובעת בכתב התביעה כי ביום 10.4.04 נדרשה על ידי המרכז הרפואי בארה"ב לשלם את הוצאות הטיפול, וביום 9.6.04 קיבלה מכתב דרישה נוסף מאת המרכז הרפואי, וביום 24.6.04 השיבה התובעת למרכז הרפואי תשובה כי תעביר את התשלום לכיסוי הטיפול לאחר שתתברר תביעתה כנגד חברת הביטוח. המרכז הרפואי מצידו חזר ושלח התראות בחודשים יולי, אוגוסט ואוקטובר 2004. לא מצאתי מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין עוגמת הנפש. המדובר, בסופו של דבר, בתביעה כספית לתשלום הוצאות על פי פוליסת ביטוח. אין המדובר בתביעה נזיקית, וממילא לא הוכחו כל נזקים שנגרמו לתובעת. זאת ועוד; התובעת עותרת לפיצוי בגין עוגמת הנפש כטענה חילופית. אם היה מתברר שאכן שהיא לקתה במחלה טרם נסיעתה, כי אז, לשיטתה, היו חייבות הנתבעות לפצותה בגין אובדן ההנאה הכרוך בשהות בבית החולים ואצל רופאים. משהגיעו הצדדים להסדר פשרה מבלי שייקבעו כל ממצאים וקביעות שבעובדה, הרי נבצר מבית המשפט לקבוע שאילו קופת החולים היתה מסבירה לתובעת את הסיכונים הכרוכים בנסיעה כי אז לא היתה נוסעת לחו"ל, ולפיכך לא ניתן לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. באשר למכתבים והתראות מאת המרכז הרפואי - הרי עוגמת הנפש בתביעה לא בוססה עקב ההתראות אלא עלתה רק בשלב הסיכומים ולכן ממילא התובעת לא זכאית לפיצוי בגין אי הנעימות הכרוכה בקבלת המכתבים - אולם גם לו היתה התובעת עותרת בהתאם, לא היה מקום לפסוק כל תשלום. התובעת קיבלה מכתבי דרישה סטנדרטיים ולגיטימיים (שפסקו בחודש אוקטובר 2004 ומאז לא נטען שהתקבל כל מכתב), וכל שעשתה התובעת הוא להודיע למרכז הרפואי כי היא מתחייבת להעביר את התשלום לאחר שתתברר תביעתה כנגד חברת הביטוח. לא נטען, וממילא לא הוכח שהמרכז הרפואי בארה"ב נקט בהליכים כנגד התובעת או פעל כנגדה לגביית חובה. התובעת ענתה למרכז הרפואי פעם אחת בלבד, ולא ניתן היה ללמוד כי נגרמה לה חוסר נעימות כלשהי. סביר שלו היו נגרמים לתובעת אי נעימות ואי נוחות היתה מציגה מסמכים נוספים, או למצער היתה משלמת את חובה, וממילא במסגרת התביעה היתה דורשת שיפוי ופיצוי בגין התשלום, אולם כאמור - לא מצאתי לפסוק תשלום בגין ראש נזק זה. באשר להוצאות משפט נקודת המוצא לעניין זה היא כי בעל דין שזכה בדינו זכאי לפסיקת הוצאות שהוצאו על ידו לשם ניהול ההליך, אולם זאת בכפוף לכך שמדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. לעניין קביעת גובה ההוצאות על בית המשפט לשקול, בין היתר, את היקף הסכום השנוי במחלוקת, את היחס בין שכר הטרחה וההוצאות, את מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו, ובית המשפט רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון. אכן, בסופו של יום, הגיעו הצדדים להסדר פשרה בתיק זה בו סוכם כי כי חברת הביטוח תסדיר מול המרכז הרפואי את החוב הקשור לאישפוז וכי תשלם את החזר ההוצאות בגין התרופות. למעשה תביעתה של התובעת בעניינים אלו התקבלה, אמנם מבלי להודות בחבות או באחריות, ולפנים משורת הדין, אולם מבחינתה השיגה את מבוקשה. יחד עם זאת, אני סבור שהתובעת לא השכילה לנהל את ענייניה באופן נמרץ ויעיל, ואף נאחזה בקרנות הפרוצדורה תחת ניהול יעיל וענייני של ההליך (אני מפנה לפרוטוקול יום 28.1.08 ולהחלטה שניתנה בעקבות בקשות התובעת). בנסיבות אלה יש לקחת גם עניין זה בחשבון בעת פסיקת הוצאות משפט. בטרם אשלים את פסק הדין אבקש להדגיש שלדעתי יש להבחין הבחן היטב בין פרוצדורה לבין מהות. לא ניתן להתעלם מהפרוצדורה, ולבטח לא ניתן לעשותה הפקר, אולם במקרים המתאימים ניתן לחייב את הצד המפר בהוצאות מתאימות לטובת הצד שכנגד ואף לטובת אוצר המדינה. מנגד - לא ניתן להתעלם מהמהות ומהחובה לשמוע את התביעות לגופן ולבררן לאשורן. לבו של ההליך השיפוטי הוא בירור הסכסוך לגופו. במכלול השיקולים והנסיבות בתיק זה, ותוך התחשבות בהחלטה מיום 28.1.08, ואף בבקשות שהוגשו בתיק, אני פוסק שעל הנתבעות לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן לשאת בשכ"ט עו"ד בסכום של 800 ₪ + מע"מ כדין שישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. רפואהביטוח בריאות