פסק דין רקע 1. בפני תביעה לתשלום תגמולי ביטוח על פי חוזה ביטוח. 2. התובעת הייתה, במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה, הבעלים של רכב מסוג רנו קליאו (ולא מסוג "סובארו", כפי שנרשם בטעות בסיכומי הצדדים) מס' רישוי 5496129 (להלן: "הרכב"). הרכב היה מבוטח אצל הנתבעת בביטוח מקיף לרכב פרטי על פי פוליסה מס' 02 /038548-64-3 (להלן: "הפוליסה") באמצעות הצד השלישי. תוקף הפוליסה - 1.7.02 - 30.6.03. 3. בהתאם לכתב התביעה - ביום 14.11.02 היה הרכב מעורב בתאונת דרכים ונגרמו לו נזקים, בעקבותיהם הוכרז כ"אבדן כללי". התובעת מציינת כי ברכב נהג בעת האירוע נהג אשר גילו פחות מ-24 שנים והוא היה בעל רשיון נהיגה אשר הוצא פחות משנה טרם האירוע (להלן: "נהג צעיר"). התובעת מציינת עוד כי הנתבעת סירבה לשלם לתובעת תגמולי ביטוח על פי הפוליסה בטענה כי הפוליסה לא כיסתה במועד האירוע נהיגתו של נהג צעיר, למרות שהוצאה על ידי הצד השלישי תוספת לפוליסה המכסה נהיגת נהג צעיר וזאת על פי בקשת התובעת טרם האירוע, אשר אושרה על ידי הצד השלישי. מכאן - התביעה לתגמולי הביטוח 4. לתביעה צורפה הפוליסה שהונפקה ביום 25.6.02 ובה כלול, בין היתר, סייג, על פיו תנאי לחבות הנתבעת על פי הפוליסה הוא כי בעת מקרה הביטוח היה הרכב נהוג על ידי נהג שגילו אינו פחות מ- 24 שנים, אשר רישיון הנהיגה שלו הוצא לפחות שנה לפני קרות מקרה הביטוח. כמו כן צורפה תוספת לפוליסה שהופקה ביום 18.11.02 (להלן: "התוספת") ובה נרשם כי תוקפה מיום 1.11.02 ועד 30.6.03. מהות התוספת, למעשה, שינוי הסייג האמור. בתוספת נאמר כי תנאי לחבות הנתבעת על פי הפוליסה הוא כי בעת קרות מקרה הביטוח היה הרכב המבוטח נהוג על ידי נהג אשר גילו אינו פחות מ- 21 שנים, ללא הגבלת מועד הוצאת רישיון הנהיגה שלו. 5. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי פוליסת הביטוח שהוצאה לרכב ואשר הייתה תקפה למועד האירוע לא כיסתה נהיגת נהג צעיר. נטען כי גם אם נעשה שינוי בפוליסה אשר מוסיף כיסוי שכזה - הרי שהוא נעשה לאחר האירוע ולא לפניו ולכן אינו תקף. נטען כי הצד השלישי הפיק תוספת לפוליסה אשר מכסה נהיגת נהג צעיר רק לאחר האירוע ובכך חרג מהרשאתו וכי אין בפעולותיו כדי לחייב את הנתבעת. בהודעה לצד שלישי ששלחה הנתבעת טענה כלפיו כי אם תחויב בתשלום כלשהו לתובעת הרי שהצד השלישי חייב לשפותה כיון שפעל תוך חריגה מהרשאתו ותוך הפרת חובת אמון כלפי הנתבעת. 6. הצד השלישי בכתב הגנתו טען כי טרם האירוע אישר שינוי בפוליסה אשר כולל כסוי לנהיגת נהג צעיר. הוא הבהיר כי אמנם התוספת עצמה הופקה במחשב לאחר מועד האירוע אך בכך אין כדי לגרוע מתוקפה ומכך שנעשתה במסגרת הרשאתו ועל פי תנאי ההסכם בינו ובין הנתבעת. הראיות 7. מטעם התובעת העידו מר רוזמן נחום, מנהל כספים של התובעת, מר זוארו ניסים עובד התובעת וקצין הרכב שלה ומר שלמה ברוק, אשר הגיש חוות דעת מומחה בנושא בדיקת פוליגרף שערך למר זוארו. מטעם הנתבעת העידו מר שלמה אפלר, מנהל מחוז מרכז של הנתבעת והגב' דליה נדב, מנהלת במדור תביעות רכב של הנתבעת. מטעם הצד השלישי העיד מר דוד אורן, בעלי הצד השלישי. 8. מר רוזמן פירט בתצהירו את מועד התאונה ואת הנזקים שנגרמו לחברה עקב התאונה. בחקירתו הבהיר כי לחברה היו אז 12 כלי רכב וכי מר זוארו הוא זה שטיפל בנושא ביטוחי הרכבים. הוא אישר כי מי שנהג ברכב בעת האירוע היה "נהג צעיר". מר רוזמן העיד עוד כי מר זוארו נשלח לבדיקת פוליגרף על ידי התובעת על פי הנחיות מר אורן, אשר מסר לו כי אלו הן הנחיות הנתבעת וכי זו דרישתה כתנאי לתשלום תגמולי הביטוח על ידה, כאשר מכון הפוליגרף נבחר על ידי מר זוארו. 9. מר זוארו ציין בתצהירו כי בתחילת חודש נובמבר 2002 פנה בכתב לצד השלישי וביקש ממנו להוסיף לפוליסת הביטוח כיסוי ל"נהג צעיר". הוא ציין כי בקשתו זו אושרה על ידי הצד השלישי עוד באותו היום. מר זוארו הצהיר עוד כי על פי דרישת הנתבעת נאלץ לבצע בדיקת פוליגרף לגבי גרסתו כי פנה בבקשה לתוספת לפוליסה טרם האירוע ולא אחריו. מר זוארו ציין כי אכן נבדק בדיקת פוליגרף, כאשר מסקנות הבדיקה היו כי הוא דובר אמת. מר זוארו הציג את ת/3 - מזכר בכתב ידו (ראה פרוטוקול עמ' 9 שורה 22), נושא תאריך 1.11.02, על גבי נייר מכתבים של התובעת. במזכר נרשם כך: "לכבוד אורן ביטוח לידי איריס אבקש להוסיף נהג צעיר מגיל 21 לרכב מס' רישוי 29-961-54, מהיום. לטיפולך המסור ניסים" 10. בחקירתו הנגדית העיד מר זוארו כי אינו זוכר אם אותו מכתב נשלח באמצעות הפקסמיליה או בדואר, אך העיד כי למיטב זכרונו קדם למכתב סיכום טלפוני וכי כך נהג תמיד. הוא לא זכר גם עם איזו פקידה ממשרד הצד השלישי שוחח בטלפון אך סבר כי שוחח עם קרן ואולי גם עם אסנת (עמ' 7 שורה 30). מר זוארו העיד כי קיבל את רשימת מכוני הפוליגרף ממשרדו של מר אורן ומתוך רשימה זו בחר את מכון "אוראן", שם בצע לבסוף את הבדיקה. 11. בהתאם לחוות דעתו של מר ברוק ממכון "אוראן" (ת/4), הוא בצע ביום 4.5.03 בדיקת פוליגרף למר זוארו. שתי השאלות אשר הוצגו למר זוארו: "האם הודעת לקרן לפני קרות התאונה על הרחבת הפוליסה לנהג חדש?" וכן: "האם בקשת להרחיב את הפוליסה לנהג חדש אחרי התאונה?". מר זוארו השיב בחיוב לשאלה הראשונה ובשלילה לשאלה השניה. בהתאם לחוות הדעת אובחנה מגמה לאמירת אמת בתשובות מר זוארו. בחקירתו הנגדית שלל מר ברוק את האפשרות שהתנהגות נבדק בבדיקה פרטית תהא שונה מהתנהגותו בבדיקה מוסכמת. הוא אישר שהבדיקה למר זוארו הוזמנה על ידי התובעת. 12. לתיק מוצגי התובעת צורפה עוד חוות דעת של השמאי יצחקי לעניין נסיבות האירוע ופירוט הנזקים וכן עותק בלתי קריא של מסמך מחברת השכרת הרכב אוויס. 13. מר אפלר ציין בתצהירו כי הצד השלישי מורשה להפיק פוליסות עבור הנתבעת על פי נהלי עבודה, הסכמים והנחיות חיתום הניתנים לו מעת לעת על ידי הנתבעת. מר אפלר ציין בתצהירו כי סוכני ביטוח אינם מורשים לתת כיסוי ביטוחי באופן רטרואקטיבי, "לא כל שכן כיסוי ביטוחי רטרואקטיבי במצב בו ארע כבר מקרה ביטוח" וכי בכל מקרה מחויב סוכן הביטוח להודיע לנתבעת על דרישת מבוטח להרחבה רטרואקטיבית. לפיכך, לטענת מר אפלר, הרחבת הפוליסה מיום 18.11.02 מהווה הרחבה רטרואקטיבית ואף לאחר מקרה הביטוח ולכן אינה מחייבת את הנתבעת. בהתאם לתצהירו של מר אפלר - משנהג במועד הארוע ברכב המבוטח נהג אשר נהיגתו מוחרגת על פי הפוליסה - אין חובה על הנתבעת לשלם תגמולי ביטוח. לעניין בדיקת הפוליגרף, ציין מר אפלר בתצהירו כי קויימה פגישה בה השתתפו הוא עצמו, הגב' נדב ומר אורן. לטענתו, מר אורן ציין כי הבקשה להרחבה הועברה באיחור עקב טעות של פקידתו אסנת. באותה הפגישה, טוען מר אפלר, הוצע למר אורן כי הפקידה אסנת תיבדק בדיקת פוליגרף, במכון מוסכם, לעניין מועד קבלת הבקשה להוצאת התוספת לפוליסה וכי בהתאם לכך הצדדים יחתמו על כתב הסכמה. בסופו של דבר לא נחתם כתב הסכמה כזה. מר אפלר הכחיש כי הוסכם כי מר זוארו הוא זה שייבדק בפוליגרף. 14. לתצהירו של מר אפלר צורף ההסכם בינו ובין הצד השלישי וכמו כן צורף העמוד הראשון בלבד של "הוראות וסמכויות מתן כיסוי והפקה" - מסמך מיום 10.10.99 שהוצא על ידי הנתבעת לצד השלישי אשר קובע ומפרט את ההרשאה הניתנת לצד השלישי בקשר ל"קבלה, אישור והפקת פוליסות דירה ורכב פרטי ומסחרי בשם חברתנו" (להלן ייקרא מסמך זה "מסמך ההרשאה"). לאור חשיבות מסמך ההרשאה לענייננו נביא להלן חלק מהוראותיו הרלוונטיות. כאמור, הנתבעת לא מצאה לנכון לצרף לתיק מוצגיה ולתצהיריה את העותק המלא של המסמך ויש להצטער על כך. העותק המלא הומצא על ידי הצד השלישי. 15. סעיף 8 למסמך ההרשאה - כותרתו "תוקף הסמכות" והוא קובע כך : "תוקף הכיסוי מוגבל ל - 14 יום בלבד, בענפים מסחריים, ו - 21 יום בפוליסות רכב פרטי ודירות מגורים. במהלך תקופה זו יש להנפיק פוליסה מאושרת במחשב החברה או לחילופין להעביר הצעה לחברת הביטוח ולקבל אישור לכיסוי הביטוחי. כיסוי ביטוחי בענפים שאינם מפורטים במסמך זה או לחריגים לסמכות מותנה באישור מפורש של החברה בכתב וטרם כניסת הכיסוי לתוקפו ". סעיף 10 למסמך ההרשאה - כותרתו "רכב- סמכות כיסוי והפקה". הוא מפרט הנחיות שונות לעניין עריכת ביטוחי רכב. לא קיימת כל הנחייה לעניין גיל הרשאים לנהוג ברכב. בסוף המסמך - פרק "כללי" וסעיף 2 בו קובע כך: "יש לשים לב לתוקף הסמכות כמפורט בסעיף (8) לעיל. אין לחרוג ממקסימום ימי הכיסוי כמפורט בסעיף זה" (הדגשה במקור). 16. מר אפלר, בחקירתו, הסכים כי מסמך זה הוא המסמך המסדיר את מערכת היחסים בין הנתבעת ובין הצד השלישי (עמ' 14 שורה 21). מר אפלר השיב כי הצד השלישי אכן היה מוסמך להפיק פוליסה לרכב הנדון וכי היה עליו להודיע לנתבעת על פוליסה כזו תוך 21 יום. מר אפלר הסכים כי הצד השלישי רשאי ומוסמך היה להנפיק הפוליסה בתוך 21 יום וכי קיים כיסוי ביטוחי לתקופה זו, גם עד הנפקת הפוליסה. הוא הסכים כי הצד השלישי היה מוסמך לאשר התוספת לגבי נהג צעיר ולהנפיק הפוליסה רק לאחר 21 יום (עמ' 14 שורה 26 ועד עמ' 15 שורה 9). עם זאת, מר אפלר ציין לעניין זה כי במקרה זה בקשת המבוטח צריכה להיות מתועדת בכתב ואין די בשיחה טלפונית, זאת כיוון שלדעתו, כך נדרש על פי דיני החוזים (עמ' 15 שורה 10 - 18). עוד ציין בחקירתו כי הנתבעת סירבה לשלם את תגמולי הביטוח כי "יש לנו חשש שהתוספת נתבקשה לאחר קרות מקרה הביטוח. החשש הוא מעל הסביר" (עמ' 18 שורה 1-2) וכי "לדעתנו הכיסוי ניתן רטרואקטיבי" (שורה 13). הוא הוסיף וציין כי "אם היה מתברר שאסנת דוברת אמת, היינו משלמים" (שורה 23). 17. הגב' נדב ציינה בתצהירה, כמו בתצהיר מר אפלר, כי התקיימה פגישה בהשתתפותה והשתתפות מר אפלר ומר אורן. בפגישה, כך לפי התצהיר, טען מר אורן כי התוספת הוצאה באיחור לאור טעותה של הפקידה אסנת. בפגישה הוצע על ידי הגב נדב ומר אפלר כי אסנת תעבור בדיקת פוליגרף. הגב' נדב הכחישה הטענה כי סוכם כי מר זוארו יעבור את בדיקת הפוליגרף וכי בהתאם לתוצאותיה יקבע גורל התביעה. הגב' נדב ציינה עוד בתצהירה כי שרידי הרכב נמכרו על ידי הנתבעת ותמורתם קיבלה הנתבעת סכום של 5120 ש”ח. בחקירתה אישרה כי הכסף, למרות דחיית התביעה, לא הועבר לידי התובעת. מסיכומי ב"כ התובעת עולה כי הסכום הועבר לידי התובעת רק לאחר תום הדיונים, במהלך כתיבת הסיכומים. בחקירתה אישרה הגב' נדב כי הוכנה הוראת תשלום לתשלום תגמולי הביטוח לתובעת אך "אני עצרתי זאת" (עמ' 19 שורה 27). היא השיבה כי היא דברה בדרך כלל עם אסנת ממשרדו של הצד השלישי, בכמה תיקים אחרים. את עמדתה לעניין התביעה הציגה כך: "אנו רצינו הוכחה שהוא ביקש להרחיב את הפוליסה לפני התאונה. הוא הביא מכתב שלא הוכח שזה מולא לפני התאונה. הוא הביא מכתב שכתוב על ידי המבוטח או אני לא יודעת מי שבקשו נהג צעיר...למה אני צריכה לקבל את ת/3 כתורה. אני מבקשת שהיא תלך לפוליגרף. המכתב עצמו לא סיפק אותי...כל השיחות היו עם אסנת ואני אמרתי שאני בלי פוליגרף לא משלמת. אורן לא היה מרוצה מהתשובה וביקש להיפגש עם מנהל מחוז..." (עמ' 21- 22). 18. מר אורן הצהיר כי עובר לאירוע התאונה פנה נציג התובעת לצד השלישי וביקש כי לפוליסת הביטוח יתווסף ביטוח לנהג צעיר וכי הצד השלישי אישר זאת בהתאם לסמכותו. עוד הצהיר מר אורן כי מיד לאחר האירוע הודיע הצד השלישי לנתבעת על האירוע. מר אורן הוסיף בתצהירו כי הנתבעת הודיעה לו כי נציג התובעת יהיה חייב לעבור בדיקת פוליגרף כתנאי לבצוע התשלום וכי אם ימצא דובר אמת ישולמו תגמולי הביטוח. בהתאם לכך תאם מר אורן בדיקת פוליגרף לנציג התובעת. בחקירתו השיב כי הבקשה לתוספת נהג צעיר התקבלה ואושרה טלפונית ולאחר מכן בכתב, ואת השיחה הטלפונית קיבלה אחת מעובדותיו העוסקות בחיתום. מר אורן הבהיר כי השיחה הטלפונית - היה בה די לצורך תוקף הפוליסה. הוא הבהיר כי על פי מסמך ההרשאה- הוא לא נזקק לאישור הנתבעת למתן הכיסוי לתקופה של עד 21 יום. מר אורן השיב כי ייתכן והיה יכול למנוע את ה"מהומה" אם היה מתקשר מיד לאחר האירוע לנתבעת ומבהיר לה כי אין בעיה בכיסוי הביטוחי, אך גם אם לא עשה כן - אין בכך כדי לגרוע מתוקף התוספת לביטוח שנערכה על ידו ומסמכותו לאשר את התוספת. (עמ' 24 שורות 15- 24). מר אורן ציין כי נפגש עם מר אפלר פעמיים. בפגישה הראשונה, ללא השתתפות הגב' נדב, ביקש מר אפלר ממר אורן כי המבוטח יעבור בדיקת פוליגרף. מר אורן השיב כי הוא יפנה למבוטח. בפגישה השנייה השתתפה גם גב' נדב וזו התקיימה לאחר בדיקת הפוליגרף של מר זוארו. בפגישה זו, לפי עדות מר אורן, מסר מר אפלר כי מכון הפוליגרף אינו מקובל עליו, כמו גם תוצאות הבדיקה. מר אורן הסביר כי באותה העת העסיק כתשע פקידות, חמש בחיתום - וביניהן קרן ואיריס, ו"אחת וחצי" בתביעות - ובהן אסנת. את ההודעה הטלפונית קיבלה אחת מהעובדות בחיתום. בתביעה הנדונה, לאחר האירוע, טיפלה אסנת. לעניין המסמך ת/3 - הסביר כי באותה התקופה לא היה נהוג במשרדו להטביע חותמת "התקבל" על כל מסמך אשר מגיע למשרד מכאן העדר חותמת כזו על ת/3. עוד הוסיף מר אורן וציין כי היו מקרים נוספים בהם ארע מקרה ביטוח במהלך 21 היום בהם עדיין לא הונפקה הפוליסה . טענות הצדדים 19. התובעת עותרת לתשלום תגמולי הביטוח על פי הפוליסה והתוספת לפוליסה אשר מכסה את נהיגת הנהג הצעיר שנהג בעת האירוע. התובעת מפנה לבדיקת הפוליגרף שעבר מר זוארו כמחזקת את טענת התובעת והצד השלישי, כי הבקשה לתוספת הוגשה עוד קודם למקרה הביטוח וללא קשר אליו. 20. הנתבעת העלתה בסיכומיה מספר טענות. הטענה הראשונה - אשר יש לומר מיד כי מוטב ולא הייתה נטענת- כי לא הוכח כלל מקרה הביטוח על ידי התובעת. נטען כי לא הובאו ראיות לעניין נסיבות התאונה, מועדה, מי נהג ברכב ופרטים נוספים. הטענה השניה היא כי אין לקבל את גרסת התובעת וגרסת הצד השלישי על פיה התובעת פנתה בבקשה להכללת נהג צעיר לפני האירוע וכי יש לקבוע כי לא הייתה בקשה כזו. הטענה היא, למעשה, לקבוע כי התובעת והצד השלישי עשו יד אחת כנגד התובעת לרמותה. לעניין בדיקת הפוליגרף - טוענת הנתבעת כי לא נערך כל הסכם בנושא בין הנתבעת ובין התובעת ולכן חוות הדעת שהוזמנה על ידי התובעת ללא הסכמת הנתבעת אינה מחייבת את הנתבעת. בנוסף, נטען, כי הצד השלישי חרג מהרשאתו ומהוראות הנתבעת בכך שהפיק התוספת לפוליסה לאחר קרות מקרה הביטוח וכי לכן אין פעולותיו מחייבות את הנתבעת. לעניין הצד השלישי - נטען כי גם אם תחויב הנתבעת בתשלום תגמולי הביטוח לתובעת - הרי שהצד השלישי אשר פעל ברשלנות ותוך הפרת חובת נאמנות חייב לשפות את הנתבעת בכל סכום בו תחויב. 21. הצד השלישי הצטרף בסיכומיו, למעשה, לטענות התובעת, טען כי היה מורשה להוציא הפוליסה ולהנפיקה רק לאחר מספר ימים, כי בדיקת הפוליגרף מחייבת את הנתבעת וכי יש לקבל התביעה ולדחות את ההודעה לצד השלישי. מקרה הביטוח 22. הנתבעת טוענת כי התובעת לא הביאה ראיות לעניין מקרה הביטוח ולכן יש לדחות התביעה רק מטעם זה. כאמור, אין מקום לטענה זו ועצם העלאתה במסגרת סיכום הטענות מקוממת. כתב התביעה פרט את מקרה הביטוח (סעיף 4) ואת הנזק, בצירוף חוות דעת שמאי (סעיף 5). הנתבעת בכתב ההגנה הכחישה הכחשה כללית את סעיף 4 ואת סעיף 5, כאשר לגבי סעיף 5 טענה כי ערך הרכב נמוך מהערך שננקב בכתב התביעה. כידוע, בהתאם לתקנות 85-86 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") - אין די במסגרת כתב ההגנה בהכחשה סתמית, כללית או מתחמקת אלא יש לדון בכל טענה הנטענת בכתב התביעה באופן מפורש תוך התייחסות עניינית, במיוחד כאשר מדובר בפרט מהותי. מהכחשה מתחמקת ניתן לעיתים ללמוד דווקא על הודייה ( ראה: ע"א 283/88 המזרח שירות לביטוח נ' מומן, פ"ד מה(2) 777, 782; ע"א 78/88 גנור נ' פורת, פ"ד מד(4) 305; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 302 ואילך). אם רצתה הנתבעת לחלוק על עצם קרות מקרה הביטוח או לטעון כי אין בפניה די פרטים - היה עליה לעשות זאת באופן ברור מיד בכתב ההגנה ולא להסתפק בהכחשה כללית וסתמית. יש לציין כי בתיק נוהלו מספר ישיבות קדם, נוהלו הליכים מקדמיים כמו גילוי מסמכים ושאלונים. הנתבעת לא טענה מעולם כי קיימת מחלוקת כלשהי בעניין עצם התרחשות האירוע או נסיבותיו. 23. מר רוזמן בתצהירו חזר על פרטי האירוע. לתיק המוצגים של תובעת צורפה חוות דעת של השמאי יצחקי מיום 26.11.02, חוות דעת אשר מופנית לנתבעת עצמה. בחוות הדעת מובא פירוט גם של נסיבות המקרה, לרבות פרטי הנהג. אך מעבר לכך. מתצהירי ומעדויות עדי הנתבעת עצמה, מר אפלר והגב' נדב, עולה כי לא קיימת כל מחלוקת לגבי נסיבות האירוע, כי פרטי האירוע ידועים לנתבעת היטב וכי הסיבה היחידה לסירוב לשלם את תגמולי הביטוח הייתה הטענה כי התוספת לפוליסה התבקשה לאחר האירוע ולא לפניו. כך, אישרה הגב' נדב כי למעשה הוכנה הוראת תשלום לתובעת אך כי היא עצמה עצרה זאת בשל כך שלא האמינה לתובעת ולצד השלישי כי הבקשה לתוספת הייתה טרם האירוע. עדי הנתבעת העידו באופן מפורש כי אם הפקידה אסנת הייתה נבדקת בפוליגרף ותוצאות הבדיקה היו כי היא דוברת אמת - היו תגמולי הביטוח משולמים, ללא סייג נוסף. טענת הנתבעת בסיכומיה כי לא הוכח מקרה הביטוח מקוממת במיוחד, לאור כך שהנתבעת עצמה קיבלה לידיה את תמורת שרידי הרכב ואף לא העבירה את התמורה לתובעת - למרות שלא שילמה את תגמולי הביטוח. כיצד יכולה הנתבעת, לאחר שקיבלה לידיה את תמורת שרידי הרכב שנזוק בתאונה, לטעון כיום כי כלל לא הוכחה התאונה ולא הוכח מקרה הביטוח? אין מחלוקת כלל בין הצדדים, אם כן, כי הרכב המבוטח ניזוק, כמתואר בכתב התביעה. לא הייתה כל חובה, בנסיבות העניין, על התובעת להביא את נהג הרכב או כל עד ראיה אחר לתאונה לעדות. זו אינה המחלוקת האמיתית בין הצדדים, זו לא הייתה הסיבה לסירוב התובעת לשלם תגמולי ביטוח לתובעת ומדובר בטענת סרק אשר עלתה לראשונה בסיכומים ואשר, כאמור, מוטב היה ולא הייתה נטענת. חבות הנתבעת יחסי התובעת והנתבעת: יחסים חוזיים 24. חבות הנתבעת כלפי התובעת היא חבות חוזית, על פי חוזה הביטוח, חבות של מבטח למבוטח. חבות הנתבעת - בהתאם לתנאי החוזה. חוזה הביטוח, כמו כל חוזה אחר ועל פי דיני החוזים הכלליים, אינו חייב להיות על פי צורה מסוימת, אינו חייב לעמוד בדרישות פרוצדורה מסוימות ואף אינו חייב להיות בכתב (ראה: ע"פ 702/89 אליהו נ' נועם אורים ואח' , פ"ד מה(2) 811). לצורך הוכחת חוזה ביטוח תקף יש להוכיח הצעה וקיבול, בהתאם לדיני החוזים. בהתאם לסעיף 2 לחוק חוזה הביטוח חלה על המבטח, לאחר כריתת החוזה, חובה למסור למבוטח מסמך חתום, אשר מפרט את זכויות וחובות הצדדים, היא הפוליסה, אך הפוליסה אינה תנאי לתוקפו של החוזה. גם תשלום דמי הביטוח אינו תנאי לתוקפו של חוזה הביטוח (סעיף 14 לחוק חוזה הביטוח). מעמדו של סוכן הביטוח: שליחות סטטוטורית 25. סעיפים 32- 36 לחוק חוזה הביטוח דנים במעמדו של סוכן הביטוח. הכלל הרגיל הוא כי סוכן הביטוח משמש כמתווך בלבד בין מבוטחים ומבטחים ( סעיף 32 לחוק חוזה הביטוח וראה גם סעיפים 24-31 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א - 1981). כמתווך - אינו יכול לחייב במעשיו מי מהצדדים. כחריג לעקרון זה קבע המחוקק שלושה סוגי עניינים בהם קיימת חזקה כי הסוכן הוא שלוחו של המבטח: משא ומתן לקראת כריתת חוזה הביטוח וכריתת חוזה הביטוח (סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח), קבלת דמי הביטוח (סעיף 34 לחוק חוזה הביטוח), קבלת הודעות של המבוטח ושל המוטב למבטח (סעיף 35 לחוק חוזה הביטוח). סעיף 36 לחוק קובע כי באותם עניינים בהם נקבע מעמדו של הסוכן כשלוח של המבטח יחולו הוראות חוק השליחות, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק השליחות") בשינויים המחויבים. מדובר, אם כן, באותם סוגי עניינים, בשליחות סטטוטורית. השליחות הסטטוטורית נקבעה לצורך חיזוק נוסף של מעמדו של המבוטח כלפי המבטח והגנה נוספת למבוטח. בהיות חוק חוזה הביטוח חוק צרכני במהותו, המציב לנגד עיניו את אינטרס המבוטח, ולאור כך שהצדדים בחוזה אינם שווי כוחות, נדרש המחוקק להעניק הגנה נוספת למבוטח. צורך זה נבע מהמצב המשפטי שקדם לחוק. בהזדמנויות שונות טענו מבטחים שסוכן הביטוח אינו שלוחם אלא שלוחו של המבוטח. לא הייתה הלכה ברורה בעניין וגמישות ההלכה גרמה לאי ודאות לגבי מעמד הסוכן ולהערמת קשיים בפני מבוטחים אשר סברו, בנסיבות שונות, כי הסוכן מייצג את החברה. המחוקק יוצא מנקודת הנחה כי המבוטח אינו מבחין, בסוגי העניינים שנמנו, בין סוכן הביטוח למבטח. עבורו- שניהם בבחינת היינו הך. עוד מכוון המחוקק לכך שבכל הקשור לפעילות סוכן הביטוח, הנטל לפקח על פעולותיו ולוודא שהוא פועל בהתאם להרשאה שקיבל מן המבטח יוטל על המבטח ולא על המבוטח. על המבטח לוודא ששלוחו פועל על פי הרשאתו ועליו לוודא שהוא בוחר לו סוכן ביטוח מהימן שיפעל לשביעות רצונו. כאשר חורג הסוכן כשלוח מהרשאתו - יעמדו למבטח התרופות המנויות בחוק השליחות. ראה: ע"א 702/89 הנ"ל; ע"א 190/99 נעמט נ' מנורה בע"מ, פ"ד נה(4) 652; ד' ששון, דיני ביטוח (תשס"א), 85-92; י' צ' שטרן, "על מעמדו המשפטי של סוכן הביטוח: יחסי סוכן ומבטח", מחקרי משפט י (תשנ"ג) 93, 95-96; א' ברנר, ביטוח (תשס"א) 306 - 311. אישור התוספת בענייננו 26. סוכן הביטוח, הוא הצד השלישי בענייננו, פועל, אם כן, כשלוח המבטחת, היא הנתבעת בענייננו, בכל הנוגע לכריתת חוזה הביטוח. לעניין זה יש להדגיש כי כריתת חוזה הביטוח כוללת גם כל שינוי בתנאי מתנאי החוזה וגם לעניין זה (כמו התוספת בענייננו) פועל הסוכן כשלוח המבטחת. הכלל הוא, כי משהסכים סוכן הביטוח לשינוי בתנאי חוזה הביטוח - רואים זאת כהסכמת המבטחת וראה: ת"א (י-ם) 1318/85 וולפסון נ' כלל, פס"מ תשמ"ט (3) 322, 323. כאמור, כפי שכריתת החוזה אינה טעונה כל דרישת צורה או פרוצדורה מסוימת, כך גם שינוי, בהסכמה, של תנאי מתנאי החוזה אינו צריך לעמוד בדרישה שכזו, וגם לא צריך שיהיה בכתב. הכלל לעניין שינוי בתנאי חוזה הביטוח, אם כן, הוא, כי אם קיימת הסכמה של סוכן הביטוח לשינוי אשר הוצע על ידי המבוטח - הרי שהסכמתו זו מחייבת את המבטחת שהרי סוכן הביטוח פועל כשלוחה, אלא אם הכפיף הסוכן את שסוכם, כתנאי מתלה,לאישור המבטחת וראה: ע"א (ת"א) 4620/98 שמשון בע"מ נ' ניר מנחם (פורסם במאגר "נבו"). בענייננו, סוכן הביטוח, הוא הצד השלישי, אישר בשם המבטחת, היא הנתבעת, הנפקת תוספת לפוליסה שמועדה החל מיום 1.11.02 ובה בוטל סייג הנהג הצעיר. סוכן הביטוח פעל כשלוח המבטחת. האישור לא הותנה בכל תנאי ולא הוכפף לאישור המבטחת. מדובר בשליחות סטטוטורית, קוגנטית, הקבועה בחוק חוזה הביטוח. חזקת השליחות מובילה לקביעה שהתוספת מחייבת את המבטחת כאילו היא אישרה אותה בעצמה. מדוע, אם כן, הנתבעת טוענת כי התוספת אינה מחייבת אותה? הרשאת סוכן הביטוח 27. טענה אחת של הנתבעת היא כי הצד השלישי לא היה כלל מורשה להנפיק פוליסה עם תחולה רטרואקטיבית, לאמור, להנפיק פוליסה ביום 18.11.02 עם כיסוי אשר תוקפו מיום 1.11.02. בטענה זו אין כל ממש. בהתאם לסעיף 8 להסכם ההרשאה, אשר הובא לעיל, נתונה לצד השלישי באופן מפורש הסמכות להנפיק פוליסה בענף זה עד 21 יום ממועד תחילת מתן הכסוי הביטוחי. מר אפלר בחקירתו אף הסכים כי הצד השלישי היה מוסמך ומורשה להעניק כיסוי ביטוחי ולשנות תנאי כיסוי ביטוחי, כאשר חובתו היא להנפיק הפוליסה או התוספת במחשב, תוך דיווח לחברה, בתוך 21 יום. הסכם ההרשאה אינו מחייב את הצד השלישי לדווח כל דיווח אחר ולא הוצגו גם הנחיות אחרות אשר מחייבות אותו לפעול אחרת. ניתן לומר בברור, כי מעצם ההרשאה לתת כיסוי לתקופה של 21 יום עד לדיווח למבטחת - הסכם ההרשאה צפה את האפשרות כי יתרחש מקרה ביטוח באותה התקופה, לאמור, יכול ויהיה מצב בו יהיה כיסוי ביטוחי אשר ניתן על ידי הסוכן, אך זה עדיין לא הנפיק את הפוליסה או את התוספת במחשב והמבטחת עדיין לא ידעה על אותו הכיסוי. מקרים דומים לאלו אף אירעו בעבר. אפשרות זו היא אפשרות סבירה אשר עולה מהסכם ההרשאה והנתבעת אינה יכולה לבוא ולטעון כי הצד השלישי כלל לא היה מוסמך להעניק כיסוי כזה, רק בשל העובדה שבתקופת 21 הימים התרחש מקרה הביטוח. טענה זו מנוגדת להסכם ההרשאה ואינה יכולה לעמוד. בענייננו - תוקף התוספת מיום 1.11.02, התוספת הונפקה במחשב ביום 18.11.02 - ומדובר בפעולות אשר נעשו בהתאם להסכם ההרשאה. מרמה 28. הטענה האמיתית והעיקרית של הנתבעת היא הטענה כי התובעת והצד השלישי עשו יד אחת, קנוניה, על מנת לרמותה. הטענה היא כי כלל לא התבקש כיסוי לנהג צעיר טרם האירוע וכי רק לאחריו, ובכוונת מרמה, נרשם ת/3, אשר על גבו תאריך מזויף, והופקה התוספת עם כיסוי רטרואקטיבי. הטענה היא כי לא היו כלל הצעה וקיבול לגבי התוספת לפוליסה טרם מועד האירוע אלא רק לאחריו וכי לאחר האירוע לא היה הצד השלישי מורשה להסכים למתן הכיסוי ולתת הודעת קיבול בשם המבטחת. 29. אכן, לכאורה, אם פעלה התובעת בכוונת מרמה יחד עם הצד השלישי הרי שבנוסף להפרת חובת תום הלב והטעיית הנתבעת והתרופות בגין כך, בהתאם לחוק חוזה הביטוח לא חלה עליה חובת תשלום תגמולי הביטוח (ראה סעיפים 6-8 , 25 לחוק חוזה הביטוח וכן סעיף 16(א) לחוק לגבי מקרה ביטוח שכבר קרה בעת כריתת חוזה הביטוח). כמו כן, מקום בו בצע סוכן ביטוח מעשה מרמה וזיוף - יש בכך חריגה חמורה מהרשאתו ולכן, על פי סעיף 6 לחוק השליחות, אין המבטחת מחויבת בפעולות אלו והיא אינה נושאת באחריות שילוחית לפעולות אלו וראה לעניין זה: א' ברק חוק השליחות, תשנ"ו, כרך א', עמ' 705 ואילך; ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה ואח',פ"ד מח(5) 799; רע"א 7662/00 כנעאן מחמוד נ' הסנה, תק-על 2002 (2) 2525 . 30. עם זאת, כאשר מעלה בעל דין טענה המייחסת לצד שכנגד מעשים שיש בהם לכאורה משום ייחוס עבירה פלילית, נוטל על עצמו הטוען עול הוכחה כבד במיוחד. כאשר נטענת כנגד בעל דין טענת מרמה, נטל הראיה על הטוען טענה זו הוא מוגבר מנטל הראיה הרגיל. לצורך קבלת טענה זו, אשר היא בעלת היבטים פליליים משמעותיים, נדרשות ראיות ממשיות, בעלות משקל מוגבר (ראה: קדמי, על הראיות, תשס"ד, חלק ג' , 1554 ואילך; ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, פ"ד מ(1) 589; ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605). אומר כבר עתה, כי לא השתכנעתי מהראיות בענייננו כי התובעת והצד השלישי פעלו במרמה. 31. טענת המרמה מתבססת, למעשה, על כך שעל גבי ת/3 אין כל אסמכתא לגבי מועד קבלתו במשרדי הצד השלישי - לא אישור העברת פקסמיליה, לא חותמת "התקבל". עובדה זו, יחד עם מועד אירוע התאונה , מבססים, לטענת הנתבעת, את טענת המרמה. 32. העד המרכזי לעניין מועד הבקשה לשינוי הפוליסה הוא מר זוארו. מר זוארו העיד בפני ועדותו הותירה רושם מהימן ביותר. מדובר באדם אשר הותיר רושם של בעל נסיון בטיפול בנושאי ביטוח רכבי החברה השונים, אחראי ואמין. מר זוארו הסביר מדוע ביקש את תוספת הנהג הצעיר: "הבחור שנהג ברכב ביקש ממני שאוסיף נהג צעיר" (עמ' 8 שורה 15). מר זוארו אכן לא זכר היטב מי הפקידה, מבין מספר פקידות במשרד הצד השלישי שהכיר, עמה שוחח טרם רישום ת/3. הוא סבר כי מדובר בקרן ולא זכר אם דיבר גם עם אסנת. הוא גם לא זכר אם שלח את ת/3 בפקסמליה או בדואר. דווקא כנותו בדבר הפרטים שלא זכר היטב, דבר טבעי בעיני לאור כך שמדובר באירועים משנת 2002, בשיחות טלפון שגרתיות במהלך יום העבודה הרגיל, בהיותו מטפל במספר כלי רכב של התובעת בין יתר פעילויותיו - הותירה רושם מהימן בעני. מר זוארו לא ניסה "לבנות גרסה" אשר תראה טוב יותר, הוא סיפר את גרסתו בטבעיות ובכנות, בדיוק כפי שזכר ורק את מה שזכר, ואני מוצאת אותה מהימנה. יש לציין כי אם אכן ת/3 היה נרשם לאחר האירוע, סביר להניח כי לא היה נרשם עליו כי הוא מיועד ל"איריס" - שם אשר כלל לא עלה בשיחות עם הנתבעת ולא היה מוכר לנתבעת, וסביר יותר שהיה נרשם השם "קרן" או אסנת". דווקא רישום השם "איריס", פקידה אחרת, מראה כי מר זוארו לא ניסה להתאים את ת/3 לגרסה מאוחרת יותר וייתכן שנאמר לו להפנות את המכתב ל"איריס" או שאולי עמה שוחח באותו היום. זאת ועוד. אם ת/3 היה מסמך שנערך לאחר האירוע, כנטען, ומתוך כוונת "מרמה" ו"זיוף" תאריכו, במסגרת קנוניה בין התובעת והצד השלישי, מה פשוט יותר היה מאשר להטביע עליו חותמת "נתקבל" עם תאריך רטרואקטיבי של משרד הצד השלישי או תיעוד אחר לגבי משלוח או קבלת המסמך? דווקא הצגת המסמך כפי שהוא וללא נסיון "להתאימו" לגרסה, על ידי הוספת חותמת וכיו"ב, מראה בעני כי אכן מדובר במסמך אמיתי. 33. גרסתו של מר זוארו נתמכת על ידי הצד השלישי. מר אורן העיד כי בקשת מר זוארו אושרה טלפונית על ידי אחת הפקידות וכי המסמך ת/3 היה בתיק. הוא העיד כי באותה התקופה לא היה נהוג במשרדו להחתים כל מסמך בחותמת "התקבל". דבריו היו מהימנים בעני והתרשמתי כי מר אורן לא היה נותן יד למרמה כנגד הנתבעת, חברת ביטוח עמה עבד שנים רבות, ובכך היה מסכן את פרנסתו ומשלח ידו. 34. מכלל נסיבות העניין עולה, וכך אני קובעת, כי הנתבעת אינה עומדת בנטל המוגבר המוטל עליה להוכיח מרמה מצד התובעת בהתייחס לבקשתה לתוספת לפוליסה. מדובר בחשדות שהועלו על ידי נציגי הנתבעת. חשדות אלו נסמכים על עובדה אחת בלבד - העדר חותמת "התקבל" של הצד השלישי על גבי פניית התובעת להרחבת הפוליסה. אל מול חשדות אלו עומדות גרסאות מהימנות של נציג התובעת ונציג הצד השלישי, כמו גם הגיון הדברים. בחשדות אלו אין כדי לבסס את טענת המרמה כלפי התובעת. על הנתבעת לקיים את חובותיה החוזיות ולשלם לתובעת על פי חוזה הביטוח המתוקן, כפי שנכרת עמה, באמצעות הצד השלישי אשר היה מורשה לעשות כן. התנערותה מחיוב זה עומדת בניגוד לחוק חוזה הביטוח. בדיקת הפוליגרף 35. הצדדים חלוקים לעניין קבילות בדיקת הפוליגרף כראיה בתיק זה. התובעת והצד השלישי טוענים כי הוסכם בין הצדדים כי בדיקתו של מר זוארו בפוליגרף תהווה ראיה מכרעת לעניין חובתה של הנתבעת לשלם לתובעת תגמולי ביטוח על פי התוספת לפוליסה. הנתבעת טוענת כי כלל לא היה הסכם בין הצדדים וכי דובר רק על אפשרות על פיה פקידתו של הצד השלישי היא זו שתעבור את הבדיקה. 36. לא אוכל לקבל את עמדת התובעת והצד השלישי לעניין זה. אמנם, בהליכים אזרחיים הגישה לעניין קבילות בדיקות פוליגרף היא מקלה יחסית. על פי ההלכה הפסוקה, מאז ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ"ד מב(1) 446, רשאי בית המשפט, בהסכמת בעלי הדין, לקבל כראיה את תוצאות הבדיקה בפוליגרף וזו יכול ותהיה ראיה מכרעת בעניינם. עם זאת, לצורך כך, על בית המשפט להיווכח כי קיימת הסכמה ממשית של הצדדים. ההסכמה צריכה להתייחס הן לעריכת הבדיקה, הן להגשת תוצאותיה והן למשקל הבדיקה: האם ראיה מכרעת או ראיה בין יתר הראיות. בהעדר הסכמה ברורה בין הצדדים לא ניתן לקבל את תוצאות הבדיקה כראיה. כמו כל הסכם, יש לבדוק מה הייתה גמירות הדעת לעניין הסכם הפוליגרף וראה: ע"א 678/86 חניפס נ' סהר בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 181; ע"א 1742/90 בית חרושת לנרות נ' אררט; ע"א 4022/97 סולפרדנ' עמישי, פ"ד נג(2) 522; רע"א 6383/98 הפינקס נ' סרחאן. בענייננו, לא השתכנעתי כי הושגה הסכמה ממשית ומפורטת בין הצדדים לעניין קבילות ממצאי בדיקת הפוליגרף שעבר מר זוארו כראיה. הצדדים בענייננו הם הנתבעת והתובעת. הצד השלישי אף אינו משמש כשלוח של מי מהצדדים לעניין זה ושימש כמתווך בלבד, שאינו יכול לחייב את התובעת או את הנתבעת. כל שהוכח הוא כי התנהלו שיחות בין הנתבעת ובין הצד השלישי לעניין עריכת בדיקת פוליגרף, לאור כך שהנתבעת העלתה ספקות בהתייחס לגרסת התובעת והצד השלישי כי התוספת לפוליסה התבקשה טרם האירוע. הצד השלישי טוען כי הוצע שמר זוארו יעבור את הבדיקה. הנתבעת טוענת כי רצתה שדווקא פקידתו של הצד השלישי היא זו שתעבור את הבדיקה. ייתכן ודובר על שתי האפשרויות, ייתכן שגרסתו של מר אורן, על פיה ביקש תחילה מר אפלר כי מר זוארו יעבור את הבדיקה ורק לאחר מכן עלתה הדרישה כי הפקידה תעבור הבדיקה, נכונה - אך בכל מקרה לא הוכח על ידי מי מהצדדים כי הושגה הסכמה ברורה וממשית לעניין קיום הבדיקה, לרבות זהות הנבדק, המכון הבודק, השאלות שיוצגו לנבדק, המשמעות שתהיה לבדיקה (ראיה מכרעת או ראיה בין יתר הראיות) ועוד. בנסיבות אלו לא אוכל לקבוע כי בדיקת הפוליגרף היא ראיה קבילה בענייננו. אחריות הצד השלישי 37. לנתבעת טענות כלפי הצד השלישי. היא טוענת כי זה חרג מהרשאתו, הפר הוראותיה, הפר חובות נאמנות כלפיה, פעל ברשלנות ופעל בחוסר תום לב. 38. טענות אלו, בעיקרן, היה להן מקום רק אם היה מוכח כי הצד השלישי פעל מתוך קנוניה ומרמה עם התובעת על מנת לחייב את הנתבעת בתשלום תגמולי ביטוח, מקום בו התוספת לפוליסה התבקשה רק לאחר מקרה הביטוח או אם הייתה מתקבלת הטענה כי פעל בניגוד להרשאתו. כמפורט לעיל, קבעתי כי לא הוכחה כל מרמה על ידי התובעת וממילא גם לא על ידי הצד השלישי וקבעתי כי הצד השלישי פעל בתחום הרשאתו. 39. הנתבעת לא הוכיחה כי הצד השלישי פעל בניגוד להוראות כל שהן אשר ניתנו על ידה ואף לא כי פעל ברשלנות או תוך הפרת חובה כלשהי שהוא היה חב כלפי הנתבעת כשלוחה. הצד השלישי פעל על פי סמכותו. בהתאם להוראות שניתנו לו, לא חלה עליו כל חובת דיווח לנתבעת או קבלת אישור ממנה או התליית התוספת לפוליסה, כתנאי מתלה, באישור הנתבעת. לא הוכח כי הצד השלישי סטה מסטנדרט התנהגות של סוכן ביטוח סביר, לא הוכח כי היה עליו לנקוט פעולה אותה לא נקט בפועל ולא הוכח כל פגם בפעולותיו. הצד השלישי אמנם הסביר, בכנותו, כי ייתכן ואם היה יוצר קשר טלפוני עם הנתבעת מיד לאחר מקרה הביטוח ומסביר כי הבקשה לתוספת התבקשה עוד טרם מקרה הביטוח - הייתה נמנעת ה"מהומה", אך מכאן אין ללמוד על כל חובה שהפר אלא על כך שאולי לא צפה כי הנתבעת תנהג כפי שנהגה בסופו של דבר והתנערה מחוזה הביטוח אשר מחייב אותה. לאור כך, אני דוחה את ההודעה לצד השלישי. הנזק 40. בהתאם לשתי חוות הדעת של השמאי מר יצחקי מיום 26.11.02 ומיום 24.12.02 ערך הרכב שניזוק עמד, ביום האירוע, על סך 57,600 ₪. התובעת עותרת בתביעתה לפיצוי נוסף בגין שכירת רכב חילופי לתקופה של שמונה חודשים. כיוון שעילתה של התובעת כלפי הנתבעת היא עילה חוזית ולא נזיקית וכיוון שהתובעת לא הוכיחה כי בהתאם לחוזה הביטוח חבה הנתבעת בתשלום כלשהו בשל שכירת רכב חילופי - התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין כך, וזאת אף מבלי להתייחס לכך שעותק האסמכתא שצורף לעניין שכירת הרכב היה בלתי קריא ובלתי מובן וממנו לא ניתן היה ללמוד דבר. סוף דבר 41. לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את התביעה. הנתבעת חבה בתגמולי ביטוח לתובעת בקשר למקרה הביטוח מיום 14.11.02. בהתאם לכך עליה לשלם לתובעת סכום של 57,600 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם להוראות סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח. מסכום זה יש לנכות את הסכום שהועבר על ידי הנתבעת לתובעת בגין שרידי הרכב, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומו לתובעת ועד יום תשלום תגמולי הביטוח בפועל. ההודעה לצד השלישי נדחית. בשולי פסק הדין אעיר, כי יש להצטער על כך שהנתבעת בחרה להתנהל כפי שבחרה, בעניין תביעת התובעת ובראיית חבותה כלפי התובעת. בנסיבות העניין, בהן משמש הצד השלישי כשלוחה של הנתבעת על פי שליחות סטטוטורית ובנסיבות בהן הודיע הצד השלישי כל העת כי התוספת להסכם הביטוח אושרה על ידו טרם מקרה הביטוח, לא ראוי היה שהנתבעת תתנער מחבותה ותאלץ את התובעת לנהל הליכים משפטיים, רק על סמך חשדות חסרי בסיס ראייתי כלשהו. לא ראוי היה שהנתבעת תטען כי הצד השלישי חרג מהרשאתו בעוד שהסכם ההרשאה קובע בדיוק ההפך. לא ראוי היה כי התובעת תמתין עד היום לקבל תגמולי ביטוח לגבי מקרה ביטוח שארע בשנת 2002. עוד יש להצטער על כך שהנתבעת לא קיבלה את המלצת השופט בכר עוד בישיבת קדם המשפט מיום 29.4.04 לסיים את התיק לעניין יחסיה עם התובעת כבר אז ובחרה לנהלו עד תום. על הנתבעת, ובמיוחד כאשר אנו עוסקים בחברת ביטוח אשר נהנית משירותי ייעוץ משפטי, להבין, כי לא ניתן לדחות סתם כך, על סמך "תחושות" או "חשדנות", תביעת מבוטח ולהאשימו במרמה ובקנוניה, כאשר הנתונים המשפטיים מחייבים באופן ברור קבלת החלטה אחרת. הנתבעת תשא בהוצאות המשפט של התובעת ושל הצד השלישי בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד יום התשלום בפועל וכן בשכ"ט עו"ד של התובעת ושל הצד השלישי, כל אחד מהם, בסך 12,000 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל. אובדן גמור (טוטאלוס)נזק לרכב