פסק דין התובע, תושב כפר ירכא, הגיש נגד המועצה המקומית ירכא תביעה לסילוק יד מחלקת מקרקעין, לה הוא טוען לבעלות, וידועה כחלקה 14 בגוש 18886 (להלן: "המקרקעין"). לחילופין, תבע התובע כי המועצה תפצה אותו בגין תפיסתם הבלתי חוקית, ביצוע עבודות שלא בהסכמתו או בהסכמת אביו. סוגיית הסמכות העניינית: על מנת להגיע לתוצאה הסופית, נדרשתי לקבוע, לכאורה בלבד, סטטוס של המעורבים בשרשרת העסקאות, אך מאחר והסמכות לקבוע בעלות המקרקעין נתונה לבית המשפט המחוזי כאמור בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לכן קביעות אלה אינן מחייבות אלא לפסק דין זה בלבד. המקרקעין: אין חולק כי על פי נסח הרישום, הבעלות בזכויות במקרקעין היא ליוסף סרחאן X, נושא ת.ז. X . (נסח הרישום מיום 10/2/94) . גלגלת הזכויות: התובע: התובע הוא בנו של הבעלים הרשום. התובע אוחז בידיו יפוי כח בלתי חוזר מיום 1/9/97 וכן אישור רישום הערת אזהרה מיום 26/10/97 . בפרשת אהרונוב הוגדר המצב המשפטי של התובע כבעל התחייבות לרישום המקרקעין על שמו או כבעל זכות קנין מהיושר. (ראה: ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב פ"ד נג(4), 199 ,עמ' 245-246) מר סעיד בזבז: בין אביו של התובע ובין מר בזבז נחתם הסכם מר ביום 7/5/80. חוזה זה, על פי הראיות שהוצגו בפני, מעולם לא התמלא תוכן, שכן על פי מסמך מיום 23/11/98, שבתחילה היתה מחלוקת אם נחתם על ידי מר בזבז, באה הודעה כי לא שילם לבעל המקרקעין אגורה שחוקה, וכי לאחר החתימה על ההסכם חזר בו מכוונתו לרכוש את המקרקעין ומעולם לא נהג בהם מנהג בעלים. חוזה זה הבטל מעיקרו, מביא למסקנה כי למר בזבז מעולם לא היו זכויות כלשהן במקרקעין, אך בכך לא הסתיימה נדנדת הטענות. משהיה ברור לכאורה כי הטענה בדבר זיוף חתימתו של מר בזבז על המסמך משנת 98 נזנחה, העלה טענה חדשה כי אולץ לחתום על מסמך זה. שינוי עמדה זה מעורר יותר מתהייה ואין אני נכון לקבלו. הכיצד בענין כה מהותי משנה מר בזבז עמדתו חדשות לבקרים, והטענה כי הערבית אינה שגורה בפיו, נראית מאולצת ונולדה אך ורק לתרץ טענתו הקלושה. אני קובע לצורך פסק דין זה כי למר בזבז לא היו זכויות כלשהן במקרקעין. סלמאן קדמאני: מוטב כי עדותו של זה לא היתה נשמעת, שכן הותירה בליבי מחשבות נוגות באשר לדרך התנהלות הנתבעת בפני בית המשפט. אך לא רק סוגיית המהימנות הביאה אותי לדחות גירסתו מיני ובי, אלא העובדות לאשורן: בין מר קדמאני ומר בזבז לא נחתם הסכם כלשהוא. ב"כ הנתבע מבקש לראות בהסכם בעל פה כהסכם מחייב (?!). סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, דורש "מסמך בכתב" כתנאי לעסקה במקרקעין והלכה היא כי דרישת הכתב היא מהותית ולא רק ראייתית. אמנם, דרישת הכתב ירדה מגדולתה, ובמרוצת השנים, ריככה ההלכה את דרישות הכתב ובפסיקה היתה נכונות, במקרים מסוימים, לתת תוקף להתחייבות להקנות זכות במקרקעין גם כאשר אלה לא הועלו על הכתב. על פי גישה זו ניתן "במקרים מיוחדים ויוצאי דופן", אשר עולה מהם "זעקת ההגינות" המצדיקה סטייה מעקרון הכתב, לעשות שימוש בעקרון תום הלב כדי להתגבר על עקרון הכתב. מדובר, בעיקר, במקרים של הסתמכות של הצד המבקש קיום, או של אשם מצידו של המבקש להתנער מההסדר, שלא קיבל ביטוי בכתב. (ראה: ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ (1) עמ' 189 בעמ' 197) במקרה דנן הייתי נכון לבחון סוגיה זו אילו היו מציגים בפני יפוי כוח, הצהרות למס שבח, התנהגות המצביעה על המקרקעין כבעליו, אך לא מיני ולא מקצתי. שוב אנו נדרשים למסקנה כי למר קדמאני לא היתה כל זכות במקרקעין. המועצה המקומית: המועצה המקומית ומר קדמאני טענו בפני בית המשפט כי המקרקעין ניתנו כמתנה על ידי מר קדמאני למועצה. תמהני ! הכיצד? אם במתנה עסקינן היכן עמידתה בדרישת הכתב? כאמור בסעיף 5 (א) לחוק המתנה תשכ"ח-1968 "התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב". היכן אישורה על ידי המוסמכים בדבר? והיכן פעולה כלשהיא ברשויות הרישום המביאות לידי מחשבה שמא דברים בגו'? אין לי אלא להצר ולומר כי נראה לי שגירסה זו באה כדי לכסות על מחדלים ומעשים אשר מקומם לא יכירם במשטר נהיר. לזאת יש להוסיף כי שעה שקבעתי כי למר קדמאני אין זכויות כלשהן במקרקעין, הרי הכלל "שאין אדם יכול להעביר יותר משיש לו" ולמר קדמאני במקרקעין אלה לא היה דבר. רשלנות המועצה: כבר ציינתי בפסק דין אחר 4695/00 עבאס חאתם נ. המועצה המקומית ינוח ג'ת, כי "אין חולק, כי חובת הזהירות המושגית של המועצה כלפי התובע קיימת, וזאת הופרה, ואילו חובת הזהירות הקונקרטית ודאי שקיימת בעצם הפעילות אשר נקטה המועצה, יש בהם משום רשלנות". ובמה מתבטאת הרשלנות?? המועצה לא בדקה הזכוית של מעניק "המתנה", כגוף שלטוני עליה לנקוט משנה זהירות בהתקשרויות חוזיות, והיתכן כי לא יהא הסכם בכתב חתום על ידי ראש המועצה, הגזבר או המזכיר (על פי הענין) כדרישת החוק. הכיצד זה במקום שבו העובדות עוברות מפה לאוזן לא קמו האורגנים של המועצה ושאלו היכן הבעלים הרשום? לשאלות אלה יכולנו להוסיף כהנה וכהנה תהיות ושאלות, אך די בהן כדי לקבוע כי חובת הזהירות הקונקרטית התמלאה תוכן. (לאחריות המדינה בנזיקין וכן באשר לנכונות להכיר בחובות זהירות בהתייחס להפעלתן של סמכויות שלטוניות ראו: "ע"א 337/81 בוסקילה נ' מ"י פד מח (3)337, ע"א 429/82 מ"י נ' סוהן, פד מב(3) 733, ע"א 915/91 מ"י נ' לוי, פד נח(3) 45, ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וצפורה נ' עירית תל-אביב-יפו פ"ד נג(5), 817 ,עמ' 844-845). הנזק: בענין הנזק לא הובאה כל חוות דעת מטעם המועצה, בנקודה זו יפים דבריו של י' קדמי, בספרו על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), בעמוד 917: "הימנעות מהבאת ראיה ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע". לפיכך סבורני שיש לקבל את כלשונה את חוות הדעת מטעם התובע, אשר המומחה מטעמו נחקר בבית המשפט וגירסתו נמצאה אמינה עלי. סופו של יום: · הנתבעת תסלק ידה מהמקרקעין תוך 90 יום מיום מתן פסק הדין, לאחר שמצבם יוחזר לקדמותו, אז תהיה הנתבעת פטורה מתשלום הפיצוי נשוא תובענה זו. · בחלוף 90 יום, ובאם לא יוחזר המצב לקדמותו, יהיה זכאי התובע לפיצוי בסך 476,240 ₪ נושאי הפרשי הצמדה וריבית מיום 26/2/98 ועד יום התשלום בפועל. · כמו כן תשלם הנתבעת לתובע סך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ עבור שכ"ט עו"ד וכן הוצאות משפט אשר ישומו על ידי רשם בית המשפט. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. מועצות מקומיות