פ ס ק - ד י ן 1. התביעה תביעה בגין אי התאמה בממכר וליתר דיוק בשטח הגינה. התובע רכש מן הנתבעת, חברה קבלנית לבניה, על פי הסכם ביום 03/11/94 (להלן: "ההסכם") דירה בת 3 חדרים , גינה ומחסן בקומה א' בבניין שבנתה הנתבעת, בשכונת גבעת שאול בירושלים. עפ"י ההסכם והמפרט הטכני המצורף לו, היה על הנתבעת למסור לתובע דירה בשטח 90 מ"ר וגינה בשטח 156 מ"ר. לטענת התובע קיבל גינה בשטח 108.5 מ"ר. בנוסף לכך, טוען התובע, כי זכותו לפרטיות נפגעה בשל הטמנת צובר גז גדול בתוך שטח גינתו ובסמוך לגדר המערבית, המשרת את כל דיירי הבניין וקיימת תנועה של אנשים בשטח גינתו לבדיקה ומילוי של מיכלי הגז. כמו כן, התובע דורש פיצוי על עגמת נפש, סבל ואי נעימות שנגרמו לו כתוצאה ממעשיה ומחדליה של הנתבעת. הנתבעת שלחה הודעת צד ג' לרוכש הדירה הגובלת בדירתו של התובע והאחרון שלח הודעת צד ד' לנתבעת בתביעה המקורית. ביום 23/11/99 דחיתי את הליכי צד ג' והליכי צד ד' ללא צו להוצאות, עפ"י בקשת הצדדים. 2. הפלוגתאות בישיבת ביהמ"ש שנערכה ביום 31/01/2000 ולאחר בירור עם ב"כ הצדדים קבעתי את הפלוגתאות, כדלקמן: האם הוסכם על שטח גינה של 165 מ"ר? האם נפלה טעות ברישום השטח הנ"ל בטבלה שבתשריט? ואם כן, מה נפקותה של הטעות? אם לא נפלה טעות ברישום השטח בטבלה שבתשריט, האם חייבת הנתבעת לפצות את התובע בגין השטח החסר? מהו השטח החסר? ומהו הפיצוי? האם זכאי התובע לפיצוי בגין עגמת הנפש ותרדה מאת הנתבעת, בגין התקנת מיכל הגז בשטח גינתו ומהו הפיצוי? 1. דיון והכרעה פלוגתאות 1 ו-2 התובע טוען, כי שטח גינתו קטן מהשטח אותו אמור היה לקבל עפ"י ההסכם. בטענתו נסמך התובע על ההסכם, המפרט והתשריט. במבוא המצורף להסכם הרכישה (נספח א' לכתב התביעה) נכתב "והואיל ובכוונת המוכרת להקים...בניין דירות.. וביניהן דירה בת 3 חדרים בקומה א' המסומנת בתכנית מס' 4, אליה צמודה גינה בשטח של כ-165 מ"ר.." (הדגשה לא במקור-י.מ). בהמשך ההסכם, נכתב: "והואיל והקונים מעונינים לרכוש את הדירה שתיבנה בהתאם להיתר הבניה שקיבלה המוכרת ובהתאם למפרט הטכני המצורף להסכם.." (הדגשה לא במקור-י.מ) במפרט הטכני, תחת הכותרת "פרטי זיהוי הדירה" מופיע הכיתוב "גינה לפי תשריט" (נספח א' לכתב ההגנה). בתשריט המצורף למפרט הטכני מופיעה טבלת שטחים ובה מצוינים שטחי דירות התובע ושכנו, הגר בסמיכות אליו, ושטחי גינותיהם הגובלות זו בזו. (נספח ב' לכתב ההגנה). שטח גינתו של התובע, לפי טבלה זו, הינו 156 מ"ר. יש לציין, כי עד כה קיימת התאמה בין תנאי ההסכם, באשר לשטח הגינה הנדונה, לבין התשריט והמפרט הטכני. אלא, שאין די בלשון ההסכם, המסמך הסופי המשקף את הסכמת הצדדים, כדי לבסס הסכמה מודעת באשר לתנאי מתנאי ההסכם. "החשיבות העליונה שמעניק החוק לאינטרס ההסתמכות הפוטנציאלית, מעתיקה את מוקד קיומו של מפגש הרצונות מן המועד של כריתת החוזה אל המועד שבו נוצר אינטרס הסתמכות הפוטנציאלית שהחוק מתגייס להגנתו. החוק דורש כי, הסכמתם של הצדדים תתקיים לאו דווקא במועד של כריתת החוזה אלא במועד יצירתו של אינטרס ההסתמכות". (ד' פרידמן נ' כהן, חוזים, תשנ"א-1991, עמ' 153). הן התובע והן הנתבעת מבקשים לבסס טענותיהם על הסכמה מוקדמת טרם חתימת ההסכם באשר לשטחה של הגינה הנדונה. לטענת הנתבעת, בכתב הגנתה המתוקן, כבר במועד חתימת ההסכם הושלמה בניית שלד הדירה, לרבות שטח הגינה. התובע, אשר ביקר באתר, ראה את הגינה לפני מועד החתימה על ההסכם, ואילו את תשריט הגינה והמידות המצוינות בו, ראה רק בעת חתימת ההסכם. מכאן מבקשת הנתבעת להסיק, כי התובע גמר בדעתו להתקשר בהסכם לרכישת הדירה, במחיר בו רכש אותה, על פי גודל הגינה בפועל. עוד טוענת הנתבעת, כי למעשה מדובר בטעות סופר של אדריכל בניין והמידות הרשומות בתשריט האדריכלי הן למעשה המידות הקיימות בפועל במבנה. הדין החל על "טעות סופר" מצוי בהוראת סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"א - 1971 (להלן - "חוק החוזים"), הקובע: "נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בזה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה". קונסטרוקציית טעות סופר לא באה להתמודד עם מצב בו לא קיימת הסכמה ; מדובר בטעות שאיננה אמיתית שכן הנחת המוצא היא, כי קיימת הסכמה בין הצדדים, אלא שזו לא בוטאה כראוי בהסכם הכתוב. (ג' שלו, דיני חוזים, 206, 207). לבחינת אומד דעת הצדדים אימץ הדין הישראלי את המבחן האובייקטיבי, לפיו גמירות דעתם של הצדדים נלמדת על פי אמות המידה של האדם הסביר. לכך ניעזר בבדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שנאמרו לפני ולאחר כריתת ההסכם ובהסכם עצמו. "קנה המידה האובייקטיבי אינו של אדם חיצוני זר להתקשרות, אלא של המתקשרים עצמם, שאת מעשיהם, דבריהם והתנהגותם, יש להעביר במשקפי הסבירות, ולשאול אם מתקשר סביר במעמדם היה מסיק ממה שהתרחש ביניהם כי אכן גמרו בדעתם לכרות חוזה." (ד' פרידמן נ' כהן, שם, 157). לצורך זיהוי נקודת הזמן בה נתגבשה גמירות דעתם של הצדדים וזיהוי ההסכמה האמיתית בין הצדדים, אנו נזקקים לבחון את קיום ההסכם "האמיתי" על פי אמות המידה המוצבות בפרק א' לחוק החוזים. (ג' שלו, פגמים בכריתת חוזה", 84). לאחר שבחנתי את חומר הראיות והנסיבות האופפות את ההתקשרות, ושקלתי אותן, הגעתי לכלל מסקנה, כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בהסכם למכירת גינה כשטח הגינה בפועל וכי, הסכמה זו התבססה על מראה עיניים ועל מצב הדברים בפועל. משהסכמה זו לא מצאה ביטוי בכתבים, הרי שמדובר בטעות סופר אותה יש לתקן. למסקנתי זאת, מצאתי תימוכין, כדלקמן: תמך ראשון- מצאתי בבחינת הנסיבות האופפות את ההתקשרות ובאופי המחלוקת. אבאר: בס' 2 לתצהירו מעיד התובע, כי בביקוריו בשטח ציין בפניו בע"פ מר אוריאל שליט, מנהל הנתבעת, כי שטח הגינה הינו 156 מ"ר. הנתבע מצידו, מכחיש ומצהיר כי לא נתן נתונים מספריים באשר לשטח הגינה בסיורים במקום (ע' 19 ש' 23). בהקשר זה ובאשר להיבט הראייתי נציין, כי בגדרה של טעות סופר תותר הבאתה של ראיה בע"פ להוכחת הטעות שכן כמו במקרה דנן, לעיתים המסמך היחיד שבכתב הוא זה שנפלה בו טעות. (ג' שלו, פגמים בכריתת חוזה, 88). עוד מוסיף התובע, כי כאשר קנה את הדירה, הבניין לא היה גמור, לא היה כביש, לא היו גדרות, וגם אילו רצה למדוד את שטח הגינה, לא יכול היה לעשות כן (ס' 2 לתצהירו). התובע חוזר על דבריו אלו בחקירתו הנגדית: "במהלך הסיורים כשסיירתי במקום..ראיתי את הגינה כמו שאפשר לראות מהחלון ללא גדר ואין תחום לגינה של כל הבניין..התשתית מסביב לא הייתה" (ע' 12 ש' 10-12). הנתבעת טוענת, כי במועד סיוריו באתר הושלמה כבר בניית שלד הדירה וגם שטח הגינה היה ברור לעין. ע"ה/1 מר אוריאל שליט, מנהלה של הנתבעת, העיד, כי סייר עם התובע במקום עובר לחתימת ההסכם : "הראיתי לתובע את הדירה והצבעתי בפניו על שטח הגינה שהוצמד לה, והוא ראה שטח זה בעיניו" (ס' 5 לתצהיר ע"ה/1 אוריאל שליט). בחקירתו הנגדית, מעיד מנהלה של הנתבעת: "כשהיינו בשטח וראינו את השטח לא ציינו מה שטח הגינה. באותו היום שהייתי עם התובע בשטח לא היה לי את הניירת ביד. כשהלכתי עם התובע בשטח לא היה לו ביד את התסריט ורק אח"כ הוא בא למשרד וקיבל את התסריט" (ע' 19, ש' 23). לעניין מצב הגינה בעת הסיורים לא הובאו ראיות נוספות מלבד עדויותיהן הסותרות של התובע וע"ה/1. עדותו של התובע באשר למועד בו ראה לראשונה את הנתונים המספריים, מבולבלת וסתומה: "אם את אומרת שמר שליט עשה איתי סיור בבניין ועבר איתי..אני משיב שהוא לא עבר איתי ואני הסתמכתי על התסריט" (ע' 12, ש' 13). ומאידך, "בשלב החתימה הראו לי את התסריט" (ע' 12, ש' 16). וכן: "..הם אמרו לי תיקח חוזה ותעיין בו ואז גיליתי טעות מרכזית אחת שתיקנתי אותה. זה היה כמה ימים קודם לחתימה..אם את אומרת שההסכם שמצאת בו טעות נחתם ב-11/94 ואת הטעות מצאת חודש לאחר מכן אני משיב שכן אך אינני זוכר , אני זוכר..והם תיקנו באותו מעמד ולא אחרי חתימת החוזה." (ע' 12, ש' 20-26). מכאן ברור, כי התובע ראה לראשונה את ההסכם והנתונים באשר לשטח הגינה מספר ימים לפני החתימה. אילו, אכן, החזיק התובע את מסמכי ההסכם בעת ביקוריו באתר, ובהנחה, כי התובע אינו איש מקצוע המסוגל לאמוד נאמנה את שטח הגינה עפ"י מראית העין בלבד, לא יידרש ממנו להבחין ששטח הגינה בפועל קטן משטח הגינה כפי שמופיע בהסכם. אך, ממכלול הנסיבות נראה, כי התובע לא התעניין רבות בשטחה של הגינה; התובע לא טרח להשיג את מסמכי ההסכם נכון למועד ביקוריו באתר ולא ביאר את סיבת התעניינותו ברכישת דירה עם גינה ולא הביע, בכל משך ההתקשרות, כל דרישה או בקשה באשר לשטחה של הגינה. לפיכך, לא עלה בידי התובע להוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, שאכן הייתה לו ידיעה כלשהי באשר לשטח הגינה, מלבד שטחה כפי שראו עיניו בעת סיוריו באתר. תמך שני- מצאתי בעדותו של ע"ה/2, האדריכל מנחם גרוס, האחראי לתכנון הבניין הנדון עבור הנתבעת ועורך התוכניות לקבלת היתר הבניה ותוכניות העבודה לביצוע והאחראי על הביצוע בפועל. הנתבעת טוענת, כי גרפית , תואם התשריט את צורת הגינה ואת גודלה בפועל (ס' 9 לתצהירו של ע"ה/1 אוריאל שליט). על כן, קשה להניח שלא מדובר בטעות סופר וכי למעשה הביצוע בפועל תואם גרפית לתשריט כאשר קיים פער של 46 מ"ר, לכל הפחות, בשטח גינתו, בכוונה ובתכנון מוקדם של הנתבעת. הלה מעיד "גבולות הגינה הינם בתכנית בתסריט כפי שהן מופיעות גם בתכנית העבודה וגם בפועל" ( ע' 21, ש' 3). ועוד, "כשאני מסתכל היום על הגרפיקה של התסריט, היא משקפת את המציאות לגבי הגינה בדירת התובע" (ע' 21, ש' 9). וכן, "הפרוספקט הזה (נספח א' 2 לתצהירו של ע"ה/2 אוריאל שליט, התשריט-י.מ) הוכן על ידי כנגזרת של תוכנית ההיתר וכן תוכניות העבודה, כמו גם הביצוע בפועל שאני עקבתי אחריו...למיטב זכרוני וידיעתי אין בו משום שינוי מהמציאות בשטח". (ע' 20, ש' 24-26) (הדגשה לא במקור-י.מ). עוד הוסיף, כי: "אין להוציא מכלל אפשרות שיש פה טעות סופר..כאשר גבולות הגינה הינם בתוכנית בתסריט כפי שהן מופיעות גם בתוכנית העבודה וגם בפועל. (ע' 21, ש' 1-8) (הדגשות לא במקור-י.מ). התובע אינו חולק על טיעון זה של הנתבעת ומודה: "היום כשאני מסתכל על שטח הגינה שלי ועל התסריט זה זהה. הצורה הגרפית זהה" (ע' 14,ש' 5-6). יתרה מזאת, העובדה, כי התובע הגיש התביעה רק כעבור 3 שנים מיום חתימת ההסכם מעוררת תהיות באשר למניעיו. התובע מצידו, לא נתן הסבר מספק לשאלה זו: "אני לא זוכר למה לקח לי כשלוש שנים מאז שגיליתי שחסר לי שטח בגינה והגשתי את כתב התביעה" (ע' 14, ש' 21-22) מכל האמור לעיל עולה, כי הנתבעת גמרה בדעתה למכור לתובע גינה כפי שטחה בפועל, יהא אשר יהא ואילו, התובע מנסה להתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעת ולפיכך, דין תביעתו להידחות. לתוצאה זו נגיע גם בהנחה שסובייקטיבית, האמין התובע ששטחה של הגינה, לכשתסתיים בניית הדירה, יעלה על שטחה כפי שהוא כיום; "לפי החוק, אין צורך במפגש רצונות סובייקטיבי מלא, אלא די שההסכמה עולה מן הנסיבות. כפועל יוצא מגישה זו, הרי מקום שקיים פער בין הכוונה הפנימית של שני הצדדים, אך קיים גילוי דעת חיצוני ברור של כוונתם 'המשותפת', גילוי הדעת החיצוני גובר, גם כאשר אינו תואם את רצונו הפנימי של אחד הצדדים". (ע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה, פ"ד מז (2) 598, 603). ס' 16 לחוק החוזים (חלק כללי) , תשל"ג-1973 קובע, כי תיקון הטעות ייעשה לפי "אומד דעת הצדדים". "...יש שהחוזה עצמו מצביע על הטעות ועל תיקונה, ויש שהתיקון ייעשה תוך הזדקקות לאמצעים חיצוניים, כמו מסמכים שנרשמו, דברים שהוחלפו, אמרות של הצדדים ונסיבות העניין בדרך כלל...". (ג' שלו, דיני חוזים, 209). במקרה דנן, לצורך תיקון הטעות שנתגלתה, אני נזקק לשאלת שטחה של הגינה בפועל. הדעות, כנזכר, חלוקות בעניין זה; לטענת התובע, כאמור, שטח גינתו בפועל הוא 108.5 מ"ר, זאת בהתבסס על חוות דעת מומחה שצורפה לכתב התביעה כנספח ב', ואילו הנתבעת מצידה טוענת, כי השטח הינו 119 מ"ר. לאחר שקילת הראיות וחוות הדעת, הגעתי לכלל מסקנה, כי שטח הגינה בפועל הינו 119 מ"ר. אבאר טעמי: במקרה דנן, המדובר לכאורה בשתי חוות דעת מומחים סותרות, העומדות זו מול זו, אלא שע"ת/ 2 מר יעקב תמוז, המומחה מטעם התביעה, הודה, כי אינו מודד במקצועו כך שלמעשה עסקינן בחוות דעת אחת - מטעם הנתבעת. "מעבר לזה שאני שמאי מקרקעין אני אגרונום אני לא מודד" (ע' 15, ש' 14). יתרה מזאת, חוות הדעת, עניינה " שווי גינה, חלקה..בגוש.." (הדגשה לא במקור-י.מ), היינו מדובר במומחה בתחום השמאות. תרשים המדידה מטעם הנתבעת, נערך והוגש ע"י מודד מוסמך, המודד מירמן. די בעובדה זו, כדי שלא להיזקק לחוות דעתו של מר תמוז בכל הנוגע לשטחה של הגינה, וזאת מטעמי אי קבילות הנעוצים בדין. כעולה מס' 5 לפקודת המדידות : "שום מפה, תרשים או דיאגרמה של קרקע שנראה מתוכם שהם הוכנו לאחר תחילתה של פקודה זו או של פקודת מודדי הקרקעות, 1925, לא יקובלו במשרד ספרי האחוזה ולא יקובלו כעדות בשום בית משפט, אלא אם כן הוכנו ונחתמו ע"י מודד בתנאי שלעולם יכול בית המשפט, לאחר שהראו לו סיבה מספקת, לקבל כעדות, כל מפה תרשים או דיאגרמה שלא הוכנו ע"י מודד". (הדגשה לא במקור - י.מ.). במקרה דנן, לא הראה התובע סיבה כלשהיא ולא רק סיבה מספקת, מדוע יקבל בית המשפט את חוות דעתו של שמאי מקרקעין מטעמו במקום חוות דעתו של מודד. "מודד" לפי ס' 2 לפקודה הנ"ל הוא "מודד ממשלתי או מודד בעל רישיון", כלומר מודד מוסמך. מדברים אלו ברור, כי הנתון הקובע לעניין שטחה של הגינה בפועל, הוא תרשים המדידה של המודד מירמן מתוקף היותו מודד מוסמך. לעניין תרשים המדידה של מירמן, ייאמר אך זאת: התובע, לא זו בלבד, שלא סתר את תרשים המדידה של המודד מירמן אלא שהתעלם ממנו באופן המעורר תמיהה; הן במהלך ההוכחות, משלא דרש לחקור את המודד, והן בסכומיו. אשר על כן, מאמץ אני את חוות הדעת של המודד המוסמך א' מירמן, לעניין שטח הגינה. התובע בהעידו את המומחה יעקב תמוז, ניסה, ככל הנראה, להוכיח, כי שטח הגינה כפי שנקבע בתרשים המדידה שנערך ע"י המודד א' מירמן, איננו רלוונטי להוכחת שטחה של הגינה, כיוון שהמדובר בגינה אחרת. כך בעדותו: "התסריט שאת מציגה לי של המודד מירמן, הוא לא דומה למציאות" (ע' 16, ש' 14). ואולם, עדותו של ע"ה /2 מר מנחם גרוס, אדריכל הנתבעת מקובלת ואמינה עליי, בקובעו חד משמעית: "כשאת מציגה לי את תרשים המדידה ושואלת האם מדובר בחלקה שבה אנו עוסקים בתיק הזה אני משיב שכן.(לעד הוצג נספח ב' לתצהיר אורי שליט-תוכנית מדידה של המודד א' מירמן) " (ע' 21, ש' 11). יתר על כן, המבקש להשיג על מפה או תשריט שנערכו בידי מודד מוסמך, יכול לעשות כן ע"י הגשת מפה, תשריט שנערכו ע"י מודד מוסמך מטעמו. התובע לא עשה זאת, ובמקום זאת הוא טען "למותר לציין שחוות דעת מומחה מטעם הנתבעת לא הוגשה כלל" (ע' 2 לסיכומי התובע, למטה). טענה זאת, אין בידי לקבלה. הוגשה מפה/תשריט ע"י המודד המוסמך א' מירמן, ובכך יצאה הנתבעת ידי חובתה לפי ס' 5 לפקודת המדידות. ע"ה/2 , אדריכל מ' גרוס העיד, כי: "גבולות הגינה הינם בתכנית בתסריט כפי שהן מופיעות גם בתכנית העבודה וגם בפועל" ( ע' 21, ש' 3). עדותו של האדריכל, שהוא עורך תוכניות בניה, בתוקף מקצועו, תומכת במפת המדידה של המודד המוסמך. לפיכך, מקבל אני את תרשים המדידה שנערך ע"י המודד המוסמך, מירמן כמסמך המשקף אל נכון את שטחה של הגינה בפועל. לאור כל האמור לעיל אני קובע, כי יש לתקן את שטח הגינה ל- 119 מ"ר. אשר על כן, מתייתר הצורך לדון בפלוגתא 3. פלוגתא 4 לעניין צובר הגז, טוען התובע, כי בתוך שטח גינתו טמון צובר גז המשרת את כל דיירי הבניין וקיימת תנועה של אנשים בשטח גינתו הפרטית, לצורך מילוי ובדיקה של מיכלי הגז. הנתבעת טוענת, כי עובדת קיומו של הצובר צוינה בכתב יד בתשריט הדירה שצורף להסכם (נספח ב' לכתב ההגנה) וכי, קיומו של צובר הגז היה ידוע לתובע מראש. התובע עצמו מעיד, כי ידע והסכים לעניין קיומו של צובר הגז עובר לחתימת ההסכם: "חתמתי על גבי התסריט שאני מסכים שבשטח הגינה שלי יהיה צובר" (ע' 15, ש' 4). וכן: "לשאלה אם שרכשתי את הדירה ידעתי שיש צובר גז בגינה, אני משיב שידעתי שיש צובר גז בגינה" (ע' 12, ש' 27). הצדדים חלוקים לעניין קיומו בפועל של צובר הגז בשטח הגינה לפני חתימת ההסכם ובעת סיוריו של התובע באתר הבניה ואולם מחלוקת זו נעדרת חשיבות לאור העובדה שהתובע חתם על ההסכם עם הנתבעת תוך מודעות והשלמה עם קיומו של צובר גז בחצרו. יתרה מזאת, התובע העיד, כי חתם על התשריט לפני שחתם על הסכם הרכישה (ע' 13, ש' 2) . מעדותו של התובע, עולה חד משמעית, כי החתימה על ההסכם נעשתה לאחר בחינת כדאיות ושקלול הנתונים ותוך מודעות מלאה למשמעויות החתימה בהקשר צובר הגז. כך בעדותו: "נודע לי שיש לי מיכל גז בשלב המאוחר שלא הייתה לי ברירה, לאחר ששכנעתי את כולם לקחת את הדירה עשיתי שיקול כדי לקבל את המצב הזה". (ע' 13, ש' 5-8). עוד מעיד התובע: "לא היה לי נוח שגיליתי שיש לי מיכל גז בגינה, כי ידוע שצובר גז בגינה זה כמו עצם בגרון" (ע' 13, ש' 21) (הדגשות לא במקור-י.מ). וכאמור, לתובע נודע על הימצאות צובר הגז בחצרו לפני מעמד חתימת ההסכם. מכל האמור לעיל עולה, כי לתובע אין כל עילת תביעה כנגד הנתבעת: המדובר במפגש רצונות מלא אשר בוצע לאשורו; התובע ידע, הסכים וחתם על הימצאותו של צובר הגז בגינתו; לא זו אף זו, התובע ידע את משמעויות הדבר, שקל בשנית והחליט בעצמו על הימצאות צובר הגז בחצרו. באספקלריה חוזית, משמעות הדברים, היא שבין הצדדים השתכללה הסכמה חוזית ברת תוקף ומחייבת באשר להימצאות צובר הגז בחצר; ההסכמה מעידה באופן חד משמעי על גמירות דעתם של הצדדים והיא מסויימת דייה. לעניין גמירות הדעת, ידוע שהדגש מושם על הגילוי החיצוני של ההסכמה ולא על הכוונות או המחשבות המלוות אותה, אלא שבעניינו, הן הגילוי האובייקטיבי-חיצוני והן המחשבה הסובייקטיבית פנימית (כפי שזו נלמדת מעדותו של התובע) , מעידים על רצון וכוונה מגובשים להתקשר בחוזה על תנאיו, בכל הנוגע לעניין צובר הגז. אלו הם פני הדברים ולא ניתן לפרשם אחרת. משכך הוא, נמצאת תביעתו תמוהה וטענתו משוללת כל בסיס. יתרה מזאת, התובע לא ציין את עובדת קיומו של צובר הגז כליקוי או אי התאמה בפרוטוקול מסירת הדירה על אף שידע על קיומו (ע' 14 ש' 12-13). כאשר נשאל מדוע לא ציין עובדה זו בפרוטוקול, השיב התובע: לא ציינתי את צובר הגז כי הגינה נראתה לי יותר חשובה" (ע' 14, ש' 18). בדברים אלו יש משום הודאת בעל דין לפיה התובע לא ראה בהימצאות צובר הגז בגינתו משום ליקוי או אי התאמה. יתר על כן, מדבריו עולה, כי התובע חתם על ההסכם תוך מודעות מלאה לתנאי זה ומודעותו פירושה הסכמתו ולפיכך, אין לו אלא להלין על עצמו. יתר על כן, התובע לא הוכיח נזקיו ולא טרח להעיד את אביו לעניין הנזקים הנטענים על אף שבנקל יכול היה לעשות כן. כך בעדותו: "אין לי מושג כמה פעמים נכנסים אנשים לגינה כדי למלות (למלא-י.מ) את צובר הגז. צריך לשאול את אבי" (ע' 14, ש' 27). מלבד זאת, מדברים אלו ניתן ללמוד על כך שהתובע, למעשה, לא ראה בהימצאות צובר הגז משום ליקוי או מטרד. לפיכך, ברור שדינו של ראש נזק זה להידחות גם מן הטעם של העדר הוכחה. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה טענה זו מכל וכל. אשר על כן, נשללת תביעתו של התובע לפיצוי בגין טרדה ועגמת נפש, שכן התובע הסכים וקיבל על עצמו תנאים אלו. 4. סוף דבר 4.1 התביעה נדחית. 4.2 מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. חוזהגינה