החלטה א. זו בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטת ש' דותן) בתיק ע"א 1558/03 מיום 25.7.04, שבו נתקבל ערעור על החלטת המפקחת על רישום המקרקעין בתל אביב (כבוד המפקחת מ' אריאלי) בתיק 397/03 מיום 31.12.03. ב. עניינו של ההליך בשאלת שיעור ההשתתפות של דיירי הבית המשותף באחזקת הרכוש המשותף על פי הסכם הרכישה שנערך עם רוכשי הדירות. המחלוקת נסבה על סעיף 28(א) להסכם זה, בו נעשה שימוש באשר לתשלומים הכרוכים ברכוש המשותף במונחים "שווה בשווה" ו"חלקו היחסי". מחד גיסא, נקבע כי הרוכש ישא ב"חלקו היחסי" בתשלומים, ומאידך גיסא נקבע, כי התשלומים יתחלקו "שווה בשווה" בין הדירות. על פי הסדר דיוני בפני המפקחת, הוצבה להכרעה שאלת הפרשנות של הסעיף האמור (ועמו סעיפים רלבנטיים אחרים בהסכם הרכישה) אל מול הוראות סעיף 58(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, והתקנון המצוי. ג. המפקחת סברה, כי הביטוי "שווה בשווה" פירושו שוויון בין בעלי הדירות כמשמעו, ללא זיקה להוראת סעיף 58(א) לחוק המקרקעין (הקובע חלוקה בהתאם לחלק ברכוש המשותף בהעדר קביעת אחרת בתקנון), ו"החלק היחסי" הוא חלוקת כלל ההוצאות להחזקת הרכוש המשותף במספר הדירות. ד. בית המשפט המחוזי, בערעור, סבר אחרת. הוא ראה את הסעיף בהסכם כיוצר עמימות ואי ודאות בין המונחים "שווה בשווה" ו"חלק יחסי" באשר לחלוקת התשלום בין הדיירים. לדעת בית המשפט, קיומה של עמימות - על פי הפסיקה - מחייב חלוקה יחסית לפי האמור בסעיף 58(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969; זאת, שכן עמימות מנוגדת, לדעת בית המשפט, לתכליתו של חוק המכר (דירות), תשל"ג-1973, הדורש בהירות. ה. המבקשת עותרת לרשות ערעור כדי לשכנע לשוב להחלטתה של המפקחת. עיינתי בטענותיה הכתובות בטעם, אך לא מצאתי - בכל הכבוד - כי עומדות הן בתנאים שנקבעו בפסיקה לעניין מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). פסיקה זו היא הכלל, וכדי לחרוג ממנו יש צורך בטעמים טובים ביותר. המבקשת ערה לכך, וניסתה לשכנע כי המקרה דנן נכנס בגדרי המקרים שבהם "החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (שם, בעמ' 128). ואולם, משבפרשנות סעיף בהסכם ספציפי ומקומי בין צדדים, אף לא בפרשנות חוק, עסקינן - איני רואה מקום לכך. ו. אכן, כדברי השופט ש' לוין (תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, סעיף 185 עמ' 179) "אין בית המשפט נוטה ליתן רשות לערער בגלגול שלישי לגבי פרשנות מסמך פרטיקולרי, אך יתכן שמדובר בטופס המקובל בציבור, ואשר שאלת אופן פרשנותו מעסיקה חדשות לבקרים את בתי המשפט. במקרה זה עשוי בית המשפט לראות את שאלת פרשנותו של המסמך כבעלת חשיבות ציבורית, המצדיקה מתן רשות לערער". אולם, אף שהמבקשת ביקשה לשכנע כי העניין דנא הוא סוגיה שטרם הוכרעה ויש לה חשיבות ציבורית, בסופו של יום המדובר בהסכם ספציפי ומקומי כאמור, ולכן אין אינטרס ציבורי המגיע עד כדי מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. ז. נוכח אי ההעתרות לבקשת הרשות לערער, אין אני רואה מקום להביע דעה במחלוקת המשפטית לגופה; וראו באנלוגיה, בין השאר, דברי השופט ש' לוין, שם, סעיף 200 בעמ' 191, וכן פרק תשיעי, שם, בעמ' 195-191. ח. אזכיר אגב אורחא, כי המשפט העברי מצא, כשמדובר בצרכי ציבור, פתרון משולב למקרים שבהם מתעוררת השאלה האם לחייב אדם לשאת בחלקו בהם לפי גודל משפחתו או לפי ממונו. בשולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות סימן נ"ג סעיף כ"ג נאמר: "שכר שליח ציבור פורעים מקופת הקהל, אף על פי ששליח הציבור מוציא הדל כעשיר, מכל מקום אין יד העני משגת כעשיר", כך קביעת המחבר ר' יוסף קארו. ור' משה איסרליש (הרמ"א) מוסיף בהגהתו "ויש אומרים שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי הנפשות (ההדגשה הוספה - א"ר), וכן הוא מנהג הקהילות". כלומר, נמצא בדעת הרמ"א סוג של פשרה הבא לאזן בין שיקולים שונים, וזו גם דעת המחבר ר' יוסף קארו עצמו בסימן נ"ב סעיף כ"א באשר לקיום מניין בימים הנוראים (וראו גם פירוש ר' ישראל מאיר הכהן בעל משנה ברורה, בסימן נ"ג, שם); וכן ראו חושן משפט סימן קס"ג ושו"ת איגרות משה לר' משה פיינשטיין חלק חושן משפט א' סימן מ', הפוסק בעניין צרכי ציבור בעיר פלונית: "הנה צריך לחלק החצי לפי נפשות והחצי לפי ממון ... ואף שיש כמה דברים שיש לחלק לפי מידת הדין, אבל בדרך זה מפשרין ברוב צרכי ציבור...". ט. כאמור, אין בידי להעתר לבקשה. בתים משותפים