רחוב עולי ציון - צו הריסה

החלטה בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' אהד), מיום 6.12.04, שניתנה בב"ש 93663/04, לפיה נדחתה בקשתו של המבקש להורות על עיכוב ביצוע צווי הריסה מנהליים שמספרם 227/02, 400/02 ו- 422/02, נושאי התאריכים 24.7.02, 15.12.02 ו- 1.1.03, בהתאמה (להלן: הצווים), עד למתן פסק-דין בערעור שהגיש המבקש בתיק עפ"א 80310/04. שלושה צווי הריסה מנהליים הוצאו כנגד המבקש משום שבנה מבנה שלא כדין, ברחוב עולי ציון 11 בתל-אביב. בבית-המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט י' בשן), התקיימו מספר ישיבות באשר לבקשת המבקש לבטל את צו ההריסה המנהלי הראשון. ביום 16.2.03 הורה בית-המשפט לעניינים מקומיים, לאור הסכמת הצדדים לדחות את מועד ביצוע הצו ליום 18.5.04, ובתמורה לכך התחייב המבקש שלא להמשיך את עבודות הבניה. ביום 5.1.03 הוגשה על-ידי המבקש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בקשה לביטולו של הצו השני. בית-המשפט לעניינים מקומיים עיכב את ביצועו של הצו השני עד למתן החלטה אחרת. ביום 22.1.03 הגיש המבקש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בקשה לעיכוב ביצועו של הצו השלישי. ביום 17.3.03 הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה יעוכב גם ביצועם של הצווים השני והשלישי עד ליום 18.5.03. בית-המשפט לעניינים מקומיים אישר את ההסכמה ונתן לה תוקף של החלטה. המבקש, שלא חדל מעבודת הבנייה במקום, נשוא צווי ההריסה, על-אף התחייבותו לכך, הגיש ביום 21.5.03 בקשה דחופה לבית-המשפט לעניינים מקומיים לעיכוב ביצוע נוסף של הצווים המנהליים. המשיב התנגד בטענה, כי המבקש ממשיך את עבודות הבנייה ובכך למעשה הפר הוא צו הפסקת העבודה השיפוטי. בית-המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט א' אטיאס) דחה את הבקשה. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר). בית-המשפט המחוזי דחה ביום 26.10.03 את ערעורו של המבקש בציינו, כי אין מקום להאריך פעם נוספת את עיכוב הביצוע וזאת משום שההחלטה בעניין כבר ניתנה וכי ניתן יהיה לבצע את הצו החל מיום 15.12.03. ביום 30.10.03 הגיש המבקש ערר לועדת הערר המחוזית על החלטת רשות הרישוי המקומית וזו טרם נתנה החלטתה. כשהתקרב מועד כניסתם של הצווים לתוקף, הגיש המבקש בקשה נוספת לבית-המשפט לעניינים מקומיים לעיכוב ביצוע הצווים ב-6 חודשים נוספים. ביום 15.12.03 דחה בית-המשפט לעניינים מקומיים את הבקשה בקובעו, כי למבקש כבר ניתנו ארכות מעל ומעבר וכי יש לקיים את הצווים. גם על החלטה זו ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטות צ' ברון ו-י' שיצר), בדחותו את הערעור ציין, כי השתלשלות העניינים בתיק זה היא חריגה ובמידה רבה מקוממת. על-אף דחיית הערעור ניתנה ארכה לביצוע הצווים עד ליום 19.10.04. ביום 18.10.04 הגיש המבקש בקשה חדשה לבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו, לעיכוב ביצוע הצווים. בית-המשפט דחה את הבקשה ביום 24.10.04 וקבע, כי יש ליתן את התוקף הראוי לצווים. בעקבות החלטה זו הגיש המבקש, ביום 18.11.04, בקשה לעיון חוזר לבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו. ביום 11.11.04 דחה בית-המשפט (כב' השופט א' אטיאס) את הבקשה. ביום 15.11.04 הגיש המבקש ערעור נוסף - השלישי במספר - על החלטתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים (עפ"א 80310/04), אשר במסגרתו הגיש בקשה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה (ב"ש 93663/04). בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' אהד) דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע בקובעו, כי פעולות המבקש נועדו להרוויח זמן ולאיין את תכלית החוק והכל במטרה להגיע לתוצאה הרצויה לו. על החלטת בית-המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע הצווים, הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשתו המפורטת למתן רשות ערעור טוען המבקש, כי תהליך קבלת האישורים לצורך קבלת היתר בנייה, נמצא בעיצומו וכי אישורים רבים נמצאים כבר בהישג ידו. בבקשתו מנמק המבקש נימוקים שונים באשר לאישורים שטרם השיג, ומפרט הוא את השלבים בהם מצוי כל אישור ואישור. בבקשתו טוען המבקש, כי שגגה יצאה תחת ידו של בית-המשפט המחוזי עת שלא נתן דעתו לעצם קבלת הבקשה להיתר הבנייה ומשמעותה. עוד טען הוא, כי כאשר המבנה נשוא הצווים מקבל גושפנקא של ועדת ערר מחוזית, עוקצו המהותי והרעיוני של צו ההריסה המנהלי מתבטל. לטענת המבקש, המשיב הוא אשר מעכב את הליך האישור וכי בכך נוצר מצב אבסורדי, לפיו מצד אחד המשיב הוא המאשר ומאידך הוא הפועל להריסתו של המבנה נשוא הצווים. עוד טוען המבקש, כי טעה בית-המשפט המחוזי עת שלא איזן כראוי בין תכלית צווי ההריסה המנהליים לבין הפגיעה ההרסנית הצפויה לקניינו ולכבודו של המבקש באם תאושר ההריסה וכי בעצם אישור בקשה זו לא ייגרם למשיב כל נזק. המשיב מתנגד לבקשת רשות הערעור תוך הכחשה כללית של כל האמור בבקשה. החלטתי לדחות את הבקשה. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). גם לגופם של דברים דין הבקשה להידחות. הועדה המקומית הציבה למבקש בחודש אפריל 2004, ארבע עשרה דרישות על-מנת לקבל את ההיתר המבוקש. בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אהד) קבע, כי שני האישורים המצויים ברשותו של המבקש, אישורים פרלימינאריים הם ואינם באים כחלק מאותה דרישה. בבקשתו מיום 24.12.04 להוספת מסמך הגיש המבקש שני אישורים אותם קיבל זה לאחרונה ואולם לסברתי גם באלו אין די. בהחלטתו קבע בית-המשפט המחוזי בזו הלשון: "משטוען המבקש כי הוא ראוי להיות מוכלל כחריג, עליו להציג ולשכנע את בית המשפט כי יש לראותו כזה, אך לדאבון הלב, לא הציג לבית המשפט מאומה לבד מטיעון שאינו נתמך בדבר, העולה כדי לפחות הוכחה לכאורה, שהרשיון המיוחל בפתח... כל תכלית הוצאת צווי הריסה מנהליים מאויינת בדרך זו". צווי ההריסה בענייננו הוצאו בחודשים יולי, דצמבר 2002 ובינואר 2003. מאז ועד היום עומדים הם ריקים מתוכן. על תכליתו של צו ההריסה המנהלי עמד חברי השופט י' טירקל ברע"פ 1288/04 נימר נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים (לא פורסם): "תכליתו של צו הריסה מנהלי הוא סילוק בניה בלתי חוקית מעל פני השטח על אתר וכדי למנוע קביעת עובדות" כמו כן, צו הריסה מנהלי הוא אחד האמצעים החשובים לאכיפתם היעילה של דיני התכנון והבניה משום כך, משניתן צו הריסה כדין, נודעת חשיבות מרובה לביצועו במסגרת המועד הקבוע לביצוע". בנייתו של המבנה בנייה אינה חוקית היא. לו הייתי סבור, שהרישיון המבוקש הוא בהישג ידו של המבקש, כי אז בקשתו יכלה הייתה, אולי, להימלא תוכן. משלא כך הם פני הדברים ומשחזר והגיש בקשות רבות שנדחו פעם אחר פעם, וכמו מי שעושה דין לעצמו, לא נראה לי בנסיבות העניין, כי יש מקום להיעתר לבקשתו של המבקש. דין הבקשה להידחות. צו עיכוב הביצוע שניתן על-ידי ביום 8.12.04, מבוטל בזאת. הריסת מבנהצו הריסהצווים