פסק דין ערעור זה מופנה כנגד פסק דינה של המפקחת על רישום מקרקעין בתל-אביב (אורה קניון) מיום 13.7.2005, לפיה נדחתה תביעתם של המערערים למתן צו שיורה למשיבים לאפשר להם שימוש במעלית שבבית המשותף ולמסור לידם מפתחות למרתף המשותף ולחדר הדוודים. הרקע העובדתי: המערערים הם בעליה של דירה בקומה השלישית בבניין בן 4 קומות, ברחוב שינקין 23 בגבעתיים (להלן: "הבניין"). בבניין שתי כניסות, בכל כניסה 8 דירות. בעת בנייתו לא הותקנה בבניין מעלית. לפני כ- 8 שנים הסכימו מרבית בעלי הדירות להתקין מעליות, מעלית אחת בכל כניסה. בכניסה בה מתגוררים המערערים התקבלה הסכמת כל הדיירים למעט המערערים שהתנגדו להתקנתה של מעלית. לאחר שמיצו את כל האפשרויות למנוע את התקנת המעלית (כך לגרסתם) יצאה התוכנית לפועל והמעלית משרתת את דיירי הבניין על פי ההסכמות אליהן הגיעו עובר להתקנתה. את בניית המעלית מימנו בעליהן של 3 דירות מתוך 8 הדירות שבכניסה. בתביעה שהוגשה כ-7 שנים לאחר התקנת המעלית, ביקשו המערערים ליתן צו המורה למסור להם את מפתח המעלית ולאפשר להם לעשות בה שימוש, מאחר שלהשקפתם הם זכאים להשתמש במעלית על פי דין, למרות שלא נשאו בחלק כלשהו מהוצאות בנייתה. כמו כן התבקשה המפקחת להורות לנציגות הבית המשותף למסור להם את מפתחות המקלט וחדר הדוודים. המשיבים הגישו תביעה שכנגד, בה נדרשו המערערים לשלם 720 ₪, חלקם בהחזקת הרכוש המשותף. במהלך הדיון הסכימו המשיבים למסור למערערים את מפתחות המקלט ובאשר לחדר הדוודים טענו כי מדובר בחדר המכונות של המעלית, אליו אין מאפשרים כניסה אלא למטרות טיפול ותחזוקה. כב' המפקחת דחתה את תביעת המערערים וקיבלה את התביעה שכנגד. המחלוקות: המערערים טוענים כי בשל בניית המעלית ברכוש המשותף נמנעה מהם ההנאה מרכושם, מאחר שחדר המדרגות הוצר וחלק מחלונותיו נאטמו ועתה אין הם יכולים לעלות במדרגות לדירתם. עוד טוענים המערערים כי על פי הוראת חוק המקרקעין, תשנ"ט-1969, אין למנוע מהם שימוש במעלית, המהווה רכוש משותף. המשיבים גורסים כי הפירוש שנותנים המערערים להוראות החוק מהווה היתר לעשיית עושר ולא במשפט. עוד נטען כי אין הם יכולים להעלות בשלב זה טענות כנגד בניית המעלית וכי אם מבקשים הם לעשות בה שימוש עליהם לשאת בחלק היחסי של עלות התקנתה. דיון: גם אם נכונה טענתם של המערערים, שהתקנת המעלית פוגמת ביכולתם להשתמש בחדר המדרגות, אין עובדה זו רלבנטית לסעד המבוקש על ידם. מאחר, שכפי שהם עצמם טענו, עובר לקבלת ההיתר לבניית המעלית פעלו המערערים למניעת בנייתה ומשהותרה הבנייה אין הם יכולים לדרוש את סילוקה לאחר שחלפו כ- 8 שנים מאז התקנתה. היה עליהם למצות את זכויותיהם עובר לשלב שבו הותקנה המעלית ולא להמתין שנים רבות בטרם ישובו ויעלו טענה זו. מה גם שסעיף 59ו' (א)(ג) לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: "החוק" או "חוק המקרקעין") קובעת שתנאי לקבלת היתר להתקנת המעלית הוא העדר פגיעה בדיירים אחרים ומשניתן ההיתר ניתק להסיק שסוגיה זו הוכרעה. את השאלה האם זכאים המערערים להשתמש במעלית, שכיום היא עובדה קיימת, יש לבחון לאורן של הוראות חוק המקרקעין. בשנת 1996 תוקן חוק המקרקעין באופן שאפשר בנייתן של מעליות בבתים שנבנו ללא מעלית. הוראות החוק נועדו להתגבר על מצב בו שכן בודד יכול היה לטרפד יוזמה לבנייתה של מעלית שנועדה לרווחת כל הדיירים ולשיפור איכות החיים בבית המשותף. סעיף 59 ו' לחוק המקרקעין קובע: "(א) בעלי דירות שבבעלותם שני שלישים מהדירות בבית המשותף, רשאים להחליט באסיפה הכללית על התקנת מעלית ברכוש המשותף, אם נתקיימו תנאים אלה. (1) ניתן לקבל היתר בנייה להתקנת המעלית לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965; (2) ניתן להתקין את המעלית באופן שלא יהיה בו כדי לגרום פגיעה מהותית בדירות האחרות או בחלקן, ברכוש המשותף או בחזית הבית. (ב)(1) בעלי הדירות המחליטים על התקנת המעלית ישאו בהוצאות התקנתה, ורשאים הם להסכים כי רק מקצתם ישאו בהוצאות כאמור; (2) בעלי הדירות בקומת הקרקע לא ישאו בהוצאות התקנת המעלית, אף אם הם נמנים עם המחליטים להתקינה; (3) כל בעלי הדירות יהיו חייבים להשתתף בהוצאת החזקתה והפעלתה של המעלית." עינינו הרואות כי המחוקק ביקש להקל על המבקשים להתקין מעלית בכך שסייע בידם להסיר התנגדות מצד דיירים אשר עלולים להתנגד להתקנתה בשל העובדה שהם מתגוררים בקומת קרקע וכן התיר לחלק את הוצאות ההתקנה על פי שיקול דעתם של הדיירים והסכמתם. אולם, מכאן להסיק כי כוונת המחוקק הייתה לאפשר לדיירים אשר סרבו להתיר התקנת המעלית ולהשתתף בעלות התקנתה להשתמש בה ללא כל תמורה רחוקה הדרך. לא נעלמו מעיני החלטות של מותבים אחרים, אשר סברו כי בהיות המעלית רכוש משותף, אין למנוע את השימוש בה גם ממי שלא השתתף בעלות התקנתה. אולם, להשקפתי, הפירוש המוצע על ידי המערערים מהווה פגיעה בזכות קניינים של הדיירים אשר נשאו בהוצאות ההתקנה ועשיית עושר ולא במשפט ואף אינו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 59 ו' הנ"ל. על פי נוסח התיקון ברור שכאשר סבר המחוקק כי יש לפטור דיירים המתגוררים בקומת קרקע מהוצאות התקנת המעלית אמר זאת מפורשות. באשר ליתר הדיירים הושאר אופן חלוקת התשלום לשיקול דעתם של אלה שהסכימו להתקנה. משתיקת המחוקק ביחס לדיירים שלא הסכימו להתקנה, מבקשים המערערים להסיק כי הם רשאים לדרוש להשתמש במעלית למרות סירובם. הפירוש המוצע על ידי המערערים מנוגד לתכליתו של סעיף 59 ו', אשר נועד לקדם יוזמות לשיפור איכות החיים גם בבתים ישנים. אם תתקבל עמדתם יהיה בכך כדי לעודד "סרבנים" אשר יצאו מתוך הנחה שבבוא היום יזכו ליהנות מפרי השקעתם של שכניהם מבלי להשתתף בהוצאה. ובענייננו הדבר בולט במיוחד, בשל העובדה שערך דירתם של המערערים יעלה ב- 23% (על פי חוות דעת השמאי מטעם המשיבים) אם יתאפשר להם השימוש במעלית. הבית המשותף הנו יציר חקיקה, שנועדה לספק פתרונות למצב עובדתי מיוחד, שהנו תוצאה של אורח החיים המודרני והוא משלב בין זכויות קנייניות "טהורות", שיש לבעלי הדירות בדירותיהם הפרטיות, לזכויות בעלים מוגבלות ברכוש המשותף כפי שנקבע ברע"א 7112/93 צודלר בתיה ואח' נ' שרה יוסף ואח', פ"ד מח(5) 550, 562: "הבית המשותף... הינו תוצאה של המשפט המודרני, ומקורו בתנאים פיסיים וחברתיים של החברה המודרנית. מנקודת ראותו של משפט הקניין הקלאסי, הבית המשותף הינו מעין יצור כלאיים: ה'דירות' בבית המשותף מצויות בבעלות נפרדת (סעיף 54 לחוק), ובצדן ה'רכוש המשותף' מצוי בבעלות משותפת של כל הבעלים. הוראות השיתוף של הדין הכללי אינן חלות על הרכוש המשותף שבבית המשותף (סעיף 56(א) לחוק), והוראות פרק הבתים המשותפים שבחוק הן ייחודיות לבתים משותפים. ההסדר שקבע הדין לבית המשותף מגביל את זכותם של בעלי הדירות לעשות גם ברכוש המשותף גם בדירות שבבעלותם, וגם בכך ניכרת ייחודיותו הנורמאטיבית של הבית המשותף ושל ההסדרים החלים עליו." הגבלת זכות השימוש ברכוש המשותף כמו גם הוראות נוספות החלות על בעלי הדירות בבית המשותף, המגבילות את זכויות קניינם, נועדו לגשר בין האינטרסים המנוגדים של בעלי הזכויות ולאפשר מימוש מירבי של הזכויות בנתונים המיוחדים של הבית המשותף. ברע"א בעניין צודלר דן בית המשפט העליון בהוראתו המיוחדת של סעיף 60 לחוק, המטיל חיוב על בעל דירה בבית משותף להשתתף בהוצאות הקמתו של בית משותף שנהרס. בפירושו לסעיף 60 הנ"ל נדרש בית המשפט לתכלית הוראותיו של חוק המקרקעין וסעיף 60 בפרט (עמ' 564): "כי זאת נדע ונשמור: חיים יחדיו - וכך בבית משותף - מחייבים מעצמם ויתור אהדדי של כל המעורבים; בשיתוף חייב כל שותף לתרום מעצמאותו טובת זולתו, כשם שזולתו יתרום לו. תרומות הדדיות אלו אינן מעשה חסד, והרי השיתוף אמור להשביח את חייהם - אף את רכושם - של החיים יחדיו. הנה הינו היסוד האישי המייחד את חיי הבית המשותף לעצמו. יסוד זה נעדר הוא מזכות הקניין הקלאסית, זכות האמורה, כעיקרון, להיות זכות 'עצמאית', זכות שלקיומה אין היא נדרשת לזולת." ברוח זו יש לפרש גם את סעיף 59 ו'. דהיינו, תוך איזון בין זכותם הקניינית של הדיירים המתנגדים להתקנת מעלית לזו של המממנים את ההתקנה. כדברי כב' השופט חשין בעניין צודלר: "... ובבוחננו את מוטת כנפיו של הסדר סעיף 60, עלינו להעמיד - זה בצד זה - את ההסדרים החלופיים הנצים ביניהם: הסדר המדבר בהקמה מחדש של הבניין ההרוס והסדר המחיקה והביטול. דומני כי בהעמידנו שתי חלופות אלו זו אל מול זו, נדע כי שומה עלינו להרחיק לכת ככל הניתן בעזרה לשיקום, והרי זו הייתה כוונת ההסדר מעיקרם של דברים. משנמצא לנו שהמחוקק ביקש להתערב בחיי הקניין של הבית המשותף, נכון הוא כי נמלא את המסגרת תוכן ראוי." סעיף 59 ו' התיר פגיעה בזכותם הקניינית של דיירים בבית משותף לתכלית שאותה ראה המחוקק כתכלית ראויה - התקנת מעלית, ואין כל הצדקה שבשם זכות הקניין של הסרבנים תותר פגיעה בקניינם של אלה שנשאו בעלות ההתקנה. באשר לגישה אותה דורשים המערערים לחדר המכונות, מקובלת עלי השקפת כב' המפקחת לפיה דרישה זו הינה קנטרנית ומשנוהגים דיירי הבניין לאפשר כניסה לחדר זה רק לצורך טיפול במנוע המעלית לא הובהר מה צורך להם למערערים להסתכן בירידה בסולם לחדר בו מותקנים מנועים חשמליים. לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערעור. המערערים ישלמו למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ . הפיקדון שהופקד על ידי המערערים ישמש לתשלום ההוצאות והיתרה תישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.4.06 עד למועד התשלום בפועל. מעליתצווים