התובעים ביקשו פיצוי על אי יכולת למכור דירה בשל העדר רישום, על עגמת הנפש שנגרמה להם ועל אבדן זמן. לא נטען כי התובעים ניסו למכור את הדירה וכי נתקלו בקושי או כי הקונים היו מוכנים לשלם מחיר נמוך. בית המשפט פסק כי ידוע לכל שמירב הדירות בישראל עוברות מיד ליד ללא שתהיינה רשומות בלשכת רישום המקרקעין. להלן פסק הדין: פסק דין 1. ביום 26/2/1978 חתמו התובעים על הסכם שלפיו רכשו מהנתבעת מס' 1 דירה בגוש 7166 חלקה 225/226 תת חלקה 7. אין חולקים כי התובעים שילמו את מלוא התמורה עבור הדירה. הנתבעת מס' 2 שימשה כמתווכת בעסקה. בשנת 1978 נמסרה לתובעים החזקה בדירה שבגוש 7166 חלקה 223 תת חלקה 42 הקטנה ב-8.4 מ"ר מהדירה שצוינה בחוזה. על-פי הסכם המכר שילמו התובעים גם סכום של 360 דולר ארה"ב עבור רישום הדירה בלשכת רישום המקרקעין. הרישום בוצע רק ב-2001 לאחר פתיחת הליך משפטי זה. 2. משרצו התובעים למכור את דירתם ב-1999, גילו כי זו מעולם לא נרשמה על שמם. כאשר פנו, לבא-כוחם התברר, כי אפילו הערת אזהרה לא נרשמה. בתביעה שהוגשה נדרשו הנתבעות לרשום את הדירה בשם התובעים. כן נתבעו פיצויים על אי רישום זכויותיהם של התובעים במשך תקופה ארוכה מאוד ועל הנזק שנגרם להם עקב אי רישום הדירה ועקב היות הדירה קטנה ב-8.4 מ"ר מהאמור בהסכם. 3. הנתבעות טוענות ובצדק, כי יש לדחות את התובענה מחמת התיישנות. כאמור, נרכשה הדירה ב-1978, ונמסרה לתובעים. התובעים, שחיים מחוץ לישראל, לא התעניינו באשר לרישום זכויותיהם בדירה, ולטענתם, סמכו בעניין זה על הנתבעות. רק ב-1999 כאשר חפצו למכור את הדירה התברר להם שזו לא נרשמה בשמם. באוקטובר 1999 רשם בא כוחם של התובעים הערת אזהרה בגין הדירה. ב-1.4.00 הוגשה תובענה זו ובה נתבע רישום הדירה בשם התובעים וכן פיצויים על הנזק שנגרם לתובעים עקב אי רישום הדירה בשם התובעים וכן פיצויים על הנזק שנגרם לתובעים עקב אי רישום הדירה, על ההפרש בשטח הדירה, על הפסד ימי עבודה ועל עגמת נפש. אין חולק כי לאחר הגשת התביעה נרשמה הדירה בשם התובעים כך שנותרה רק תביעתם הכספית. 4. הנתבעות טענו כי על התביעה חלה התיישנות ואין מנוס מלקבוע שאכן כך הוא. כאמור, כל שתובעים כיום התובעים הוא פיצוי על הפרת התחייבויות חוזיות. הדרכים להתגבר על טענת ההתיישנות הן שתיים: לראות בתביעה תביעה של זכות במקרקעין, או לאחר את תחילת מרוץ ההתיישנות. כאמור, כל שנותר מהתביעה הוא הסעד הכספי. זכות לפיצוי של הפרת חוזה אינה זכות במקרקעין. לכן, על התביעה חלה תקופת התיישנות של שבע שנים. 5. טיעונם העיקרי של התובעים הוא שעד שהתעניינו ב-1999 לא ידעו כי שטח הדירה שקיבלו קטן מאשר נאמר בחוזה וכן לא ידעו כי זכויותיהם לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין. אם אכן כך הוא מצויים התובעים בתחומו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"א-1958, שבו נאמר: ”8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה”. בנסיבות העניין שבפני נקל היה לתובעים לברר את העדר הרישום ואת שטחה המוקטן של הדירה. סעיף 8 לא נועד לאפשר לבעל דין להימנע מכל התעניינות בזכויותיו, בציפייה כי בכל מועד שבו יתעורר להתעניין, וילמד כי זכויותיו נפגעו, יוכל לתבוע על הפרתן במשך שבע שנים. המשתמע מהוראתו של סעיף 8 הוא שניתן להיעזר בו כאשר העובדות נעלמו מהתובע בנסיבות שאינן תלויות בו. גם אם האשם לאי רישום הדירה הוא לפתחה של הנתבעת מס' 1 , לא הייתה כל מניעה במהלך השנים הרבות כי התובעים יתעניינו במצב הרישום של זכויותיהם. המאמץ הכרוך בכך הוא מזערי גם למי ששוכן מעבר לים. לכן, לו נהגו התובעים בזהירות סבירה יכלו ללמוד עוד בתקופת ההתיישנות כי דירתם לא נרשמה. 6. גם על ההפרש הנטען בשטח הדירה ניתן היה לעמוד בבדיקה סבירה, בסמוך לקבלת הדירה על ידי התובעים. לעניין זה ניתן ללמוד מהוראותיו של חוק המכר, תשכ"ה-1968. בסעיף 14 לחוק נאמר: ”14. (א) על הקונה להודיע למוכר על אי-התאמה מיד לאחר מועד הבדיקה לפי סעיף 13(א) או (ב) או מיד לאחר שגילה אותה, הכל לפי המוקדם יותר. (ב) לא הודיע הקונה על אי ההתאמה כאמור בסעיף קטן (א), אין הוא זכאי להסתמך עליה." לפי סעיף 15 לחוק רק אם אי ההתאמה אינה ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה, זכאי הקונה להסתמך על אי ההתאמה על אף האמור בסעיף 14. כאמור, בעניין שבפני נמנעו התובעים מגילוי עניין כלשהו בדירה אשר רכשו. לאור האמור, אין מקום למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד שבו נודעו לתובעים הפרות החוזה. 7. על מנת להפיס דעתם של התובעים אוסיף ואומר, שאפילו לא נדחתה תביעתם מחמת התיישנות, סביר להניח שמירב טענותיהם היו נדחות לגופן. התובעים ביקשו פיצוי על אי יכולת למכור את הדירה בשל העדר רישום, על עגמת הנפש שנגרמה להם ועל אבדן זמן. לא נטען כי התובעים ניסו למכור את הדירה וכי נתקלו בקושי או כי הקונים היו מוכנים לשלם מחיר נמוך. ידוע לכל שמירב הדירות בישראל עוברות מיד ליד ללא שתהיינה רשומות בלשכת רישום המקרקעין. 8. לפיכך, הנני דוחה את התביעה. אינני פוסק הוצאות לאור התנהלות הנתבעת 1 בתובענה זו ולאחר שרישום הדירה נעשה רק לאחר הגשת תביעה זו, הנני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעת 2 את הוצאות המשפט בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. מכירת דירהפיצוייםרישום זכויות