עסקאות במקרקעין הן נוגדות, כאשר הן קשורות בנכס ולא ניתן לקיים את האחת מבלי להפר את האחרת. בדין הנוהג, ישנם מגוון של הסדרים, שעניינם עסקאות נוגדות במקרקעין, המפורטות בהוראות חוק מפורשות והחלות בנסיבות כל עניין ועניין, בשים לב לסוג העסקאות הנוגעות בדבר. להלן פסק דין בנושא עסקאות נוגדות במקרקעין לצורך המחשה: פסק דין כללי 1. עניינו של פסק הדין בתביעות הדדיות בקשר לעסקאות נוגדות במקרקעין. על העובדות הטענות וההליכים 2. התובעים (להלן: "לרר") התקשרו עם הנתבעת 3 (להלן: "החברה") בהסכם לחכירת משנה לדורות של בית מגורים, הנמצא ברחוב בוני החומה 8 בירושלים (להלן: "הבית"). לגרסת לרר נמסר הבית, בשנת 1970, על ידי החברה, לצורכי שיפוץ ובשנת 1972, הוחכר והגם, שלא נחתם באותו מועד הסכם מפורט בכתב, שילם לרר לחברה דמי חכירה בגינו וכנגד קבלות (נספחים ב1-ב2 לתצהיר לרר). 3. בשנת 1974 נכנס לרר לגור בבית ובשנת 1976, החלה החברה לשפץ ולחזק את הבניין שגבל עם הבית, במהלך השיפוץ התמוטט חלק מהקיר החיצוני ולאחריו, נבנה בניין חדש צמוד לבית (להלן: "הבית המשותף"), באופן שגג הבית המשותף גבל בגג הבית. לטענת לרר, בעת בניית הבית המשותף סומנו גבולות גג הבית, הגובל עם גג הבית המשותף, במעקה ברזל, שנבנה ע"י החברה על קצה הקיר הגובל (להלן: "מעקה הברזל"). 4. אין חולק, כי הסכם מפורט, בקשר לבית, נחתם רק בשנת 1987 (להלן: "הסכם לרר") ואולם, הצדדים התנו על פיו, כי תקופת החכירה החלה ביום 1/4/1978. זאת ועוד, להסכם צורף תשריט הבית (ת/3), על ארבע קומותיו. 5. הנתבע (להלן: "וינגרטן") התקשר, גם הוא, עם החברה, ביום 19.5.1980, בהסכם חכירה לדורות של יחידת מגורים (להלן: "הסכם וינגרטן") בבית המשותף (להלן: "הדירה"). להסכם וינגרטן צורף תשריט (ת/1), התוחם את גבולות הדירה, בסימון בצבע אדום ולפיו, נכלל בחלק המערבי של גג הבית המשותף, שהוצמד לדירה, חלק שהוגדר שם "מעקה אבן רחב", ברוחב של 1.46 מ' ולאורך צידו המערבי של הגג (להלן: "מעקה האבן"). 6. אין חולק, כי מעקה האבן נמצא מצדו הפנימי של מעקה הברזל ולכאורה, בשטחו של לרר (ת/ 6). 7. מעקה האבן הוא העומד במרכז הסכסוך בתובענה, שבין לרר לוינגרטן, שבתחילתו, גלש לסכסוך אלים ובגינו, הוגשו תלונות הדדיות למשטרת ישראל ובהמשכו, הוגשו התביעה והתביעה שכנגד, בעניין הזכויות במעקה האבן ומכוח הסכמי הרכישה. 8. יצוין, כי רוחבו של מעקה האבן - 1.46 מ' ואורכו מס' מטרים בלבד ולאחר עיון בתמונה - ת/6, נדמה, כי על אף השימוש המוגבל בו, לא השכילו הצדדים, הגובלים בגדר משותפת, ליישב את הסכסוך ביניהם בדרכים חלופיות וכל נסיונותיו של בית המשפט לסייע בידם לא צלחו. משכך, לא נותרה הברירה, אלא להידרש לעניין ולהכריע בו, לגופו. עוד יצוין, כי בתחילה, לא נקטה החברה עמדה במחלוקת ואולם, בהמשך, צידדה בעמדת לרר (פרוט' 11/5/04, כפי שתוקן על ידי הצדדים, בהסכמה) וטענה, כי "שטח המריבה" מצוי בשטח שהוחכר ללרר והוסיפה, כי מצב החזקה, בשנים האחרונות, במעקה האבן, על ידי לרר, משמשת לכאורה, ראיה נסיבתית התומכת בעמדתם. על עניין החזקה במעקה האבן לא חלק ב"כ וינגרטן (שם, שורה 18). עוד יצוין, כי הגם שבתחילה טענו הצדדים, בכתבי טענותיהם, נוסף על טענת הזכויות במעקה האבן, גם לפיצויים בגין נזקים שגרמו האחד כלפי השני, הגיעו בהמשך, להסכמה דיונית, שלפיה, "... הפלוגתא היחידה בתובענה עניינה הבעלות בשטח המריבה המוגדר בכתבי הטענות על נספחיהן "מעקה אבן רחב" (להלן: "המעקה" והאם הזכויות במעקה הינם של התובעים או של הנתבעים" (פרוט' מיום 20/2/05, עמ' 4 שורות 9-7). 10. בנסיבות אלה, עלינו להכריע בשאלת הזכויות במעקה האבן, בלבד והאם ללרר או לוינגרטן. הדיון בסוגיה ייעשה בשני שלבים. בתחילה נבחן את הסכמי הרכישה, שמכוחם טוענים הצדדים, כל אחד מהם בנפרד, לרכישת הזכויות במעקה האבן ונדון בשאלה, האם הוכיח מי מהם "...הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את העדר זכותו של הנתבע להחזיק בהם", שכן רק "... בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה" (רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה(3) 294, 304). בהמשך, אם יקבע, כי החברה התיימרה למכור את הזכויות במעקה האבן, לשניהם, תידרש הכרעה, ביניהם, בשאלת זכויותיהם הנוגדות. הסכם לרר 11. להסכם לרר צורף נספח א' , תשריט הבית על ארבעת קומותיו (ת/3). בחלק המתייחס לקומה הרביעית, בחלקו העליון, נראה לכאורה, מעקה האבן (החלק המסומן ברוחב של 1.46 מ' ולאורך כל הקומה הרביעית), כחלק מהבית. אכן נכון, בתשריט אחר של הבית, מיום 5/6/1980, שערך המודד לובש (ת/4, ת/5), אין רישום מפורט של הקומה הרביעית (גג הבית) וזה, ככל שהיה קיים, לא נמצא במסמכי החברה. אולם, ב"כ החברה לא יכלה לאשר (פרוט' מיום 22.12.04, עמ' 2 שורה 14), אם היה כלל תשריט נוסף והגם שהגב' ניזרי, הצהירה, כי אין בתיק לרר תשריט של גג הבית, אין בכך ולא כלום, שכן, משאין חולק, כי ת/3, הינו תשריט נכון של הבית וזה צורף להסכם לרר, עובר לכריתתו ועל פיו, יש תיאור סביר של מעקה האבן, הגם שלא נרשם כך על גבי התשריט, אינני נזקק ל"חסרונו" של תשריט גג הבית דווקא ולטענה, האם זה "נלקח" או לא "נלקח" מתיק החברה והמשמעות המשפטית שיש ליחס להעדרו. 12. זאת ועוד, עמדת החברה, כפי שהובאה, בהרחבה, באמצעות ב"כ, בדיון מיום 22/12/04 (שם, עמ' 2 שורה 30-7) ולפיה, "... על יסוד כל אלה עמדת הנתבעת 3 כי הזכויות בשטח המריבה הינם של מר לרר" (שורה 30) תומכת אף היא בעמדת לרר ובטענתו, בדבר רכישת הזכויות במעקה האבן ולה משקל רב, בשאלת פרשנות ההסכם והאם רכש לרר, מכוחו, את הזכויות, בעיקר, מקום בו נטען, כי נהוג בחברה להצמיד לכל דירה במבנה בודד את הגג מעליה ומששטח מעקה האבן נמצא מעל דירת לרר (סע' 6.5 לסיכומיה). לחיזוק ותמיכה בטענתו, הגיש לרר חוות דעת מומחה, האדריכל נועם הלוי ולפיה, נמצאה התאמה ורציפות מלאה בין התוכניות לבין הבדיקה שערך בבית ומסקנתו, כי מעקה האבן נכלל בשטח הבית. האדריכל הלוי לא נחקר על חוות דעתו ומכאן, אין סיבה שלא לקבל את הממצאים שהובאו בגדרה ומסקנותיו על פיה. 13. למעלה מן הצורך יצויין כי בתחילת הדיון מינה בית המשפט את המודד יעקב סומך, כמומחה מטעמו וזה קבע בחוות דעתו, לאחר שבחן את התשריטים וביקר בנכסים הרלוונטיים ועל יסוד המסמכים שצורפו ובעיקר, לנוכח מיקומו של מעקה הברזל, כי מעקה האבן הוחכר ללרר, כיוון שהנכס שהוחכר ללרר הינו יחידה אחת ולא יחידה בבית משותף והוסיף בחקירתו, כי המעקה נמצא מעל דירת לרר ולכן מהווה חלק מהבית (פרוט' מיום 13/3/02, עמ' 10 שורה 12). 14. ואכן, גם מיקומו של מעקה הברזל מהווה ראיה נסיבתית, התומכת בעמדתו של לרר, בעניין רכישת הזכויות במעקה האבן, משנמצא כי מעקה הברזל, נבנה על ידי החברה, לצורך תיחום גבולות גג הבית ובנסיבות בהן מעקה האבן נמצא מצדו הפנימי ובכך, יש לבסס את טענת לרר בדבר רכישתו מהחברה. לסיום, גם המצב בשטח, מלמד על משטר הזכויות במקרקעין, משלכאורה לרר, הוא זה שהחזיק במעקה האבן בכל התקופה הרלוונטית (פרוט' מיום 11/5/04, שורה 18 למטה), הגם שוינגרטן טען בתצהירו, אחרת. 15. מכל המקובץ עולה, כי פרשנות תכליתית של הסכם לרר, בצרוף נסיבות אחרות, מלמדת כי לרר רכש את הזכויות במעקה האבן וכך אני קובע. אולם, אין בקביעה, שלפיה, לרר רכש מהחברה את הזכויות במעקה האבן, כדי לסיים את המחלוקת בתובענה ובטרם יקבעו זכויותיו הנוגדות של וינגרטן. הסכם וינגרטן 16. הטענה המרכזית של וינגרטן, בקשר למעקה האבן, סומכת על ת/1, התשריט שתוחם, לכאורה, את גבולות הגג, לרבות מעקה האבן ואשר צורף כנספח להסכם הרכישה. ת/1 הינו התשריט המקורי, שצורף להסכם וינגרטן וזה הוצג רק במהלך עדותה של הגב' ניזרי ולאחר שהביאה, לצורך עדותה, את תיקו של וינגרטן מהחברה (פרוט' מיום 13/3/02, עמ' 6 שורות 20-14). 17. במהלך עדותה, אישרה הגב' ניזרי, כי על פי ת/1, גבולות הגג סומנו בצבע אדום ולפיהם, מעקה האבן הוא חלק מהנכס שנמכר לוינגרטן (שם, שורות 26-25). 18. גם המומחה, המודד מר סומך, לאחר שעיין בתיק החברה ובת/1 שם והגם שקבע, כי מעקה האבן נמצא מעל דירת לרר, הוסיף, "... זה שמכרו את זה למר וינגרטן אולי נעשה בטעות" (שם, עמ' 10, שורה 12) שכן לדבריו, לפי ת/1, מעקה האבן נמכר למר וינגרטן (שם, שורה 15). 19. אין חולק שת/1 הינו מסמך אותנטי של החברה וכי עובר לחתימת הסכם וינגרטן, צורף כנספח (סע' 7 לתצהיר וינגרטן, פרוט' מיום 20/2/05, עמ' 9 שורה 26) ולפיכך, לסימון גבולות הדירה על פיו, בצבע אדום, יש משקל רב. החברה לא הצליחה להפריך את גרסת וינגרטן, לעניין סימון גבולות דירתו ואין בטענתה, שלפיה לא ידוע מי סימן באדום את גבולות הנכס, כדי להפחית ממשקלו של ת/1, שכן אין חולק כי ת/1 היה מצוי ברשותה, עובר לחתימת הסכם הרכישה ועד להצגתו בבית המשפט. לפיכך, הגם שנטל ההוכחה לרכישת מעקה האבן, מוטל על וינגרטן (רע"א 5518/98), נדמה כי לנוכח ת/1, המהווה בנסיבות העניין "הודאת בעל דין", על החברה מוטל הנטל להבאת ראיות, שיש בהן כדי להפחית ממשקלו - נטל, שהחברה לא עמדה בו. 20. זאת ועוד, בחקירתה הודתה הגב' ניזרי, כי סימון בעט אדום של גבולות הנכס איננו תמוה, שכן "... כך נהגו כאשר יש שכנים סמוכים" (שם, עמ' 5 שורה 22) והוסיפה, כי ת/1, בהיותו מסמך מקורי של החברה, נמצא בפיקוח מתמיד ואין לאחר, מלבד נציג החברה, נגישות אליו (עמ' 6 שורות 3-1) והעיקר, כי סימון גבולות הנכס איננו חריג, שכן "... אני יודעת שזה כך נעשה במקרים דומים. בדרך כלל הפקיד שעושה את החוזים הוא זה שמסמן בעת אדום... זה נעשה ישירות במועד חתימת החוזה" (שם, שורות 12-10) ובהמשך, "... זה נכון שגם בחוזים אחרים נעשה סימון דומה על גבי התשריט של אותם יחידות. נכון שמדובר בהרבה תיקים" (שורות 22-21). 21. טענתה המרכזית, העיקרית, של החברה, בעניין רכישת הזכויות במעקה האבן, נשענת על פי חישובי השטחים של הדירה, כפי שמופיעים הן בת/1 והן במסמכי המכרז, שקדמו למכירת הדירה וכפי שהובאו בחוות דעתו של מר ציון שרון. בתמצית, טוענת החברה ולרר בעקבותיה, כי חישובי השטחים של הדירה מלמדים ששטח מעקה האבן איננו כלול בהסכם הרכישה של וינגרטן ומכאן, יש לדחות את טענתו. האמנם? 22. אינני סבור, שיש, בנסיבות העניין, להטיל לפתחו של וינגרטן, את הנטל בדבר חישובי השטחים, מקום שלא ניתן היה לברר בנקל את גודלם (ע"א 10944/02 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' שושי ואלברט אוחנה ואח, פ"ד נח (3) 673). הנני סבור, כי בנסיבות העניין עומדת לוינגרטן טענה טובה בדבר אינטרס ההסתמכות, שלפיו רשאי היה לסמוך על ת/1 ועל מצגים שניתנו לו, עובר לחתימת הסכם הרכישה, משת/1 מעיד בעליל על כוונת החברה לכלול את שטח מעקה האבן כחלק מהדירה. 23. זאת ועוד, בנסיבות העניין, וינגרטן רשאי היה לסמוך על כי מעקה האבן נכלל בהסכם הרכישה, בשים לב, כי מעקה האבן נבנה באבנים חדשות זהות לאלו שנבנתה דירתו. 24. לפיכך ולנוכח התשתית הראייתית שהובאה בפני, אין מנוס, אלא מלקבוע, כי וינגרטן עמד בנטל המוטל עליו, להוכחת טענתו, כי רכש מהחברה את הזכויות במעקה האבן. משנמצא, כי החברה התיימרה למכור הן לוינגרטן והן ללרר את הזכויות במעקה האבן, עולה השאלה, זכויותיו של מי עדיפות. עניין זה מעורר שאלה מתחום דיני העסקאות הנוגדות ואליה נעבור לדון בסמוך. המסגרת הנורמטיבית 26. עסקאות הן נוגדות, כאשר הן קשורות בנכס ולא ניתן לקיים את האחת מבלי להפר את האחרת (ע"א 2643/97, גנז שלמה נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385, 397 (להלן: "עניין גנז")). זה המצב בענייננו. אין כל אפשרות לקיים את ההסכם שבין החברה ללרר בלא להפר את ההתחייבות שנטלה על עצמה החברה כלפי וינגרטן וההפך. בדין הנוהג, ישנם מגוון של הסדרים, שעניינם עסקאות נוגדות, המפורטות בהוראות חוק מפורשות והחלות בנסיבות כל עניין ועניין, בשים לב לסוג העסקאות הנוגעות בדבר. 27. לצורך בחינת זכויות הצדדים בעסקאות הנוגדות שעשו במעקה האבן, הנני סבור, כי יש לפנות להוראת סע' 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "החוק" או "חוק המקרקעין"), הקובעת: "עסקאות נוגדות: התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום-לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב - זכותו עדיפה". 28. סעיף 9 לחוק חל מקום בו ראובן מתחייב לעשות עסקה במקרקעין, כלפי שמעון ובטרם נגמרה העסקה ברישום - חוזר ומתחייב לעשות עסקה במקרקעין כלפי לוי. האם החברה התחייבה לעשות "עסקה במקרקעין" כלפי אחד מהצדדים וחזרה והתחייבה לעשות עסקה דומה כלפי הצד השני? שאלה זו מעוררת טענה בדבר אפיון החוזים שכרתה החברה עם לרר ווינגרטן, שכן "... כל סוגיו של הסדר ודיניו שלו" (ע"א 4796/95 אלחוברה חסין איברהים נ' אלעוברה עלי, פ"ד נא (2) 669) ולצורך קביעת המשטר שיחול, יש לאפיין תחילה את סוג העסקאות הנוגדות, שהרי לא הדין החל על עסקאות נוגדות במקרקעין, כדין החל על עסקאות נוגדות במטלטלין (ס' 12 לחוק המטלטלין, התשל"א - 1971), לדין החל על עסקאות נוגדות בזכויות (סע' 4 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט - 1969) והפתרון לכל אחת מהמערכות הנורמטיביות הללו, עשוי להיות שונה. "איפיונו של החוזה - או אם תרצו סיווגו - נקבע, בראש ובראשונה על פי לשון החוזה ותכליתו" (עניין גנז, פסקה 5, עמ' 393; ע"א 4869/96 מליליין בע"מ נ' The Harper group ואח', פ"ד נב(1) 845; רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145; ע"א 6701/00 קאלש מרדכי חברה לבנין בע"מ נ' אבנר מרים, פ"ד נו(5) 799; ע"א 8567/02 גליק משה ואח' נ' מיוסט אליעזר, פ"ד נז(6) 514). 29. בענייננו, פרשנות תכליתית של הסכמי הרכישה של הצדדים, מלמדת בעליל שכוונתם היתה להתקשר בעיסקה לרכישת זכות שכירות במקרקעין, שעניינה חכירת משנה לדורות. בהסכם לרר נקבע, כי "... מתחייבת בזה החברה להחכיר את המוחכר לחוכר בחכירת משנה לדורות" (סע' 2). כך גם נקבע בהסכם וינגרטן (סע' 2). 30. משהצדדים התחייבו לעשות עסקה במקרקעין, תחול בעניינם הוראת סע' 9 לחוק (ראה עניין גנז לעיל) ואין בעובדה, שעובר לכריתת ההסכמים, החברה לא היתה בעלת זכויות במקרקעין ולא כלום (שם, פסקה 10, עמ' 396). 31. משהסרנו מעלינו את השאלה המקדמית, בדבר תחולתו של הדין הרלוונטי ומצאנו, כי לנוכח פרשנות ההסכמים, הדין החל, הינו חוק המקרקעין, יש לעבור עתה, לבחינת הוראת סע' 9 לחוק, לגופה. הכלל הבסיסי הקבוע בסע' 9 לחוק קובע, כי כאשר אדם מתחייב בעסקאות נוגדות "... זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה". בענייננו, טען וינגרטן, כי התקשר עם החברה במועד שקדם להסכם ההתקשרות עם לרר ומשכך, זכותו עדיפה. בחינת מכלול הראיות ובכלל זה הוראות הסכם לרר והקבלות שניתנו בגין תשלום דמי החכירה, כמו גם עמדת החברה, באשר למועד תחילת החכירה, על פי ההסכם, מלמדות אחרת ותומכות בטענתו של לרר, שלפיה התקשר במועד, שקדם להסכם הרכישה של וינגרטן ולכל המוקדם בשנת 1978, במועד תחילת החכירה. 32. מעדותו של לרר עולה, כי קיבל את החזקה בבית, בשנת 1972 והחל בתשלום דמי חכירה במועד סמוך לאחריו. משקבענו, כי הדין החל הוא חוק המקרקעין, עולה השאלה, האם יש בקבלות כדי לעמוד בדרישת יסוד הכתב הקבוע בסע' 8 לחוק? בע"א 235/75 חסן ערפאת קאדרי נ' מסדר האחיות צ'רלס הקדוש, פ"ד ל(1) 800, נקבע, בנסיבות דומות לענייננו, כי די בקבלה על תשלום בגין רכישת הזכות, כדי לעמוד בדרישת הכתב, שכן תנאים הנכללים מכח החוק או ההלכה, אין צורך לפרשם בגוף המסמך, כדי שיהיה מסמך שלם ותקף כמשמעו בסע' 8 לחוק (שם, עמ' 803). זאת ועוד, כוונת החברה, כפי שעולה מההסכם, בדבר תחילת החכירה משנת 1978 ומעמדתה כיום, מלמדת בעליל על כוונת הצדדים ויש ליתן לה משקל מכריע. למעלה מהצורך עומדת לזכותו של לרר ההלכה, כיום, שלפיה ומכח עקרון תום הלב, ניתן להתגבר על דרישת הכתב בנסיבות מיוחדות כבמקרה דנן (ע"א 8144/00 עלריג נכסים (1987) בע"מ ואח' נ' יוסף ברנדר, פ"ד נז(1), 158) וזאת, מקום בו הוכח שכוונת הצדדים, בשנת 1972, היתה להקנות ללרר זכות חכירה בבית. 33. מכל המקובץ עולה, כי לרר רכש את הזכויות במעקה האבן, במועד שקדם לרכישתם ע"י וינגרטן ועל יסוד סע' 9 רישא לחוק (משהסיפא, איננו רלוונטי לענייננו) זכותו עדיפה. יחד עם זאת, חשוב להדגיש, כי: "... הכלל הבסיסי, הקובע את עדיפות בעל העיסקה הראשונה, אינו מבוסס על בטלותה של העיסקה השניה. עיסקה זו בעינה עומדת. היא תהווה מקור לתרופות של בעל העיסקה השניה כלפי המתחייב בגין הפרתה" (עניין גנז, פיסקה 11, עמ' 397). 34. האם יש בעקרון תום הלב כדי למנוע מלרר מלממש את זכותו, במעקה האבן, כלפי וינגרטן. לשון אחר, האם עשה לרר שימוש בזכות, המוענקת לו מכח הכלל הבסיסי שבעסקאות נוגדות, שלא בתום לב? (שם, עמ' 408-405). טענת חוסר תום לב מצד לרר, לא נטענה בפנינו וממילא לא הוכח כלל הדבר, מקום שהנטל להוכיח את אי-עמידתו של לרר בחובת תום הלב מוטל על וינגרטן (ראה: עניין גנז, פסק דינו של השופט מצא, עמ' 426-425) ומשאין לזקוף לחובתו את העדרה של רישום הערת אזהרה, שכן "... פשיטא שאין לרשום הערת אזהרה שאין כל אפשרות כדין לרשום הערת אזהרה " (שם , פסקה 21, עמ' 405). זאת ועוד, לא ניתן לבחון את תום ליבו של לרר, מבלי שנקח בחשבון את תום ליבו של וינגרטן. בענייננו, וינגרטן ביקר בדירה בטרם רכישתה (סע' 15 לתצהירו), הבחין במעקה הברזל, התוחם לכאורה את גג לרר וכולל את מעקה האבן ונמנע מלטעון כנגדו. בנסיבות אלה, יש בהתנהגותו משום "עצימת עיניים", המגיעה כדי חוסר תום לב (ע"א 7785/99 ארוך שלמה נ' ג'רארד פאריינטי, פ"ד נה(3) 85 פסקאות 12-11; עניין גנז, פסקה 22, עמ' 406) ומשכך, אין ליתן לו עדיפות על פני לרר. יחד עם זאת, משעניין תום הלב לא נטען ולא הועמד כפלוגתא בין הצדדים, אינני נדרש להרחיב והדבר נעשה, בבחינת למעלה מן הצורך. 35. מכל המקובץ עולה, כי זכותו של לרר עדיפה על פני וינגרטן, משרכש את הזכויות במעקה האבן, במועד שקדם לרכישתן ע"י וינגרטן ומשלא נפל כל פגם בתום ליבו, עובר לרכישה. משמצאתי, כי זכויות לרר עדיפות, אין מנוס, אלא מלקבוע, כי הזכויות במעקה האבן שייכות ללרר. אולם, אין בכך כדי לשלול מוינגרטן להטיב את נזקיו מהחברה, בשל הפרת הסכם הרכישה ולהיפרע ממנה, בהליך אחר ועל יסוד ראיות מוכחות. סוף דבר 36. על יסוד הסכמתם הדיונית של הצדדים בדבר הפלוגתא היחידה שבמחלוקת, הנני קובע, כי הזכויות בשטח מעקה האבן, הינן בבעלותו של לרר בלבד ומורה לוינגרטן להימנע מלהסיג את גבולו של לרר במעקה האבן, כאמור. בנסיבות העניין ובשים לב לטיבה של המחלוקת, הנני מחייב את וינגרטן לשלם ללרר את אגרת בית המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ ומע"מ כחוק. לא מצאתי מקום, בנסיבות העניין, לעשות צו להוצאות בעניינה של החברה. מקרקעיןעסקאות נוגדות