פסק דין 1. לפנינו ערעור על החלטה מיום 5/3/03, שניתנה על ידי ביהמ"ש לעניינים מקומיים בחיפה בתיק ב"ש 58/99, לפיה נדחתה בקשתם של המערערים להורות על עיכוב ביצוע מיידי של צו הריסה מינהלי מיום 18/7/98 ועל ביטולו. 2. בימ"ש קמא כתב בהחלטתו, עליה הערעור, כי "המבקשים מגישים ללא הפסקה בקשות שכולן נדחו עד היום בכל הערכאות. גם בקשה זו הינה בקשה חסרת בסיס שכל מטרתה להביא לעיכוב ביצוע צו הריסה מינהלי שהיה צריך להיות מבוצע זה מכבר". דעתנו היא, שקביעותיו אלה של בימ"ש קמא, נכונות הן. כך היא החלטתו, שהמערערים חוזרים ומגישים בקשות חדשות לבקרים, שמטרתן אחת, שלא לאפשר להרוס את תוספת הבניה, שבנו ללא היתר כדין, על אף שצו ההריסה, לאחר שנבדק מספר פעמים עקב טענות שונות של המערערים, הן על ידי ביהמ"ש לעניינים מקומיים והן על ידי ערכאת הערעור, הפך להיות חלוט. כך היא גם החלטתו של בימ"ש קמא, שגם הבקשה האחרונה, כמו קודמותיה, חסרת בסיס משפטי או עובדתי. עומד לפנינו תיק עב כרס, שממלאות אותו בקשות חוזרות ונשנות, על רובן כתבו השופטים שישבו בדין, כי הבקשות הן חסרות בסיס, וכולן נדחו על ידי השופטים השונים בבימ"ש קמא, ואף על ידי ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון, שדנו בחלק מההחלטות כערכאות ערעור. הרושם הקשה שנוצר מקריאת התיק וההחלטות של בתי המשפט הוא, שהמערערים ניצלו את הליכי ביהמ"ש באופן בוטה, כאשר התוצאה היא שצו מינהלי שניתן כדין לפני כ5- שנים וצווים חוזרים ונשנים, חלקם גם הם מלפני מספר שנים, של בתי המשפט שדחו כל בקשה לבטלו, נשארו כאות מתה על הנייר. 3. נביא סקירה של הבקשות וההחלטות בתיק זה, ויתכן שאף נשמטו מאיתנו אחת או שתיים בשל ריבויין. א. ראשיתה של הסאגה היתה בבקשה שהוגשה ביום 28/7/98 לביטול צו הריסה מינהלי, שניתן ביום 8/7/98 (בש"א 7299/98). הצו התייחס לעבודות בנייה שעשו המערערים בגוש 1089 חלקה 599 ברח' יאיר כץ בחיפה. העבודות שנעשו על פי הצו היו אלה: במרווח הקדמי והצדדי של הבניין הקיים, בצמוד לו, הם יצקו תשעה עמודים בגובה 3.1 מ' ומעליהם יצקו משטח בטון בשטח של כ39.00- מ"ר מעל המשטח הם החלו לבנות ארבעה קירות חיצוניים מבלוקים. כמו כן הם סגרו בקומת הקרקע מקלט בשטח של כ32- מ"ר ע"י אטימת ארבעה פתחים. יצויין עוד, כי מדובר בבית דו משפחתי, וכי הבניה החורגת נעשתה על אף התנגדותם של השכנים בבית המשותף. השופטת וילנר דחתה את הבקשה בהחלטה מנומקת מיום 4/8/98. ב. המערערים ערערו לביהמ"ש המחוזי בחיפה (ע"פ 961/98). בעוד הליכי הערעור נמשכים, במטרה לאפשר למערערים להגיש בקשה להיתר, פנו המערערים לוועדה המקומית וביקשו היתר, אולם הוועדה דחתה את הבקשה בהחלטה מיום 21/12/98, בקובעה, כי המקלט והבניה במרווח הם בגדר סטיה ניכרת וכי מרפסת הזיזים שנבנתה מפריעה לשכנים. ביום 4/5/99, מיד לאחר שבקשתם נדחתה, פנו המערערים בבקשה נוספת לועדה, שנדחתה אף היא. בינתיים פנו המערערים בבקשה חדשה לביהמ"ש לענינים מקומיים (ב"ש 2543/99) וטענו כי מי שייצג את התביעה בהליכים עד הנה, לא היה מוסמך לייצגה. השופטת וילנר, דחתה בקשה זאת. ערעור על החלטה זאת נדון בביהמ"ש המחוזי בחיפה (בע"פ 1147/99), ונדחה בפסק דין מיום 25/5/2000. באותה החלטה כתב ביהמ"ש המחוזי, בין היתר, כי: "התוצאה היא, שצו הריסה שהוצא ביום 8/7/98, ואמור היה להיות מבוצע תוך 30 יום, לא בוצע עד היום מחמת "תרגילים" שעושים המערערים כדי למנוע את הריסת מה שבנו ללא היתר, מבלי שיש להם עילת תקיפה כחוק נגד הצו ומבלי שיש להם סיכוי לקבל היתר לבניה. יש בכך ניצול לרעה של הליכי בית משפט, וראוי שניצול זה יופסק". 4. על פסק דין זה הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, והיא נדחתה בהחלטה מיום 16/10/00 (רע"פ 4709/00), כאשר ביהמ"ש העליון כתב, כי "אין סיכוי שערעור המבקשים יתקבל". עם מתן החלטה זאת הפך הצו להיות חלוט. 5. המערערים לא נרתעו מדחיות בקשותיהם והגישו בקשה נוספת לביהמ"ש לענינים מקומיים, בטענה שהם הגישו תוכניות חדשות, וביום 28/8/01 ניתנה החלטה נוספת של השופטת וילנר, אשר דחתה את הבקשה. השופטת ציינה כי הבקשה החדשה למתן היתר זהה לקודמותיה, למעט ויתור על מרפסת זיזית שאינה קשורה לצו ועל שטח של 4 מ"ר מתוך 38 מ"ר, שהמערערים הציעו להרוס. השופטת הדגישה, כי הבקשות הן בקשות סרק. לא מן המותר לצטט לעניין זה מהחלטתה של כב' השופטת וילנר: "אין לאפשר למבקשים, אשר הפרו את החוק, להתחמק מביצוע צו ההריסה, על ידי הגשת בקשות חוזרות ונשנות חדשים לבקרים, שהרי אין לדבר סוף, ועל כל דחיית בקשה ניתן יהיה תמיד להגיש בקשה חדשה, שונה במשהו מקודמתה, ולבקש בעקבות כך, ביטול ו/או עיכוב צו ההריסה" 6. המערערים חזרו והגישו ביום 24/9/01 בקשה נוספת, שגם היא נידונה לפני השופטת וילנר. הפעם טענו המערערים, שהם הגישו תוכניות חדשות לאשרור למפרע של הבניה. גם בקשה זאת נדחתה, לאחר שבאת-כוחה של המשיבה הודיעה, כי תוכנית זאת זהה כמעט לחלוטין לתוכניות קודמות, שנדחו על ידי הוועדות. 7. המערערים, בלא להרוס את הטעון הריסה על פי הצו שאושר כדין, חזרו ופנו בבקשה, עליה נתנה שוב החלטתה של השופטת וילנר הפעם מיום 24/10/01. השופטת קבעה, שאין בבקשה זאת כל ממש. אמנם המערערים הגישו תוכנית לאישור, אולם התברר כי תוכנית זאת זהה כמעט לחלוטין לתוכניות הישנות שהוגשו ונדחו על ידי הוועדות. השוני היחיד היה בכך שהם ויתרו על ממ"ד. בימש קמא קבע, כי הוא שוכנע שהתוכנית החדשה איננה מהווה שינוי נסיבות. ביהמ"ש חייב את המערערים בהוצאות בסכום של 2,000 ₪ בהביעו כך את תקוותו ש"יתכן ופסיקת הוצאות היא זו אשר תגרום למבקשים לחדול מהגשת בקשות חוזרות ונשנות". נתברר כי תקוותה נכזבה. 8. לא עברה עת ארוכה, ובחודש נובמבר 2001, הגישו המבקשים בקשה נוספת לביהמ"ש לענינים מקומיים. הפעם העילה היתה שהריסת חלק הבנין עליו חל הצו, תגרום לנזקים בלתי הפיכים לבניין. הם צרפו חוות דעת של המהנדס קרמר לתמיכה בעמדתם זאת. כמו כן טענו, כי ישארו בחזית האבן חריצים אשר יפגמו במראה החיצון של הבית. לפיכך הומלץ ע"י המהנדס שלא להרוס את תקרת הבטון במרפסת. מנגד הוגשה חוות דעת של מומחית מטעם המשיבה, הגב' נדל דנוטה, קונסטרוקטור ראשי של העיריה ומנהלת היחידה למעקב ובקרה על בנייה ציבורית. לפי חוות הדעת של גב' דנוטה, ניתן לבצע את צו ההריסה ללא כל סיכון למבנה. בחוות דעתה גם ניתנו הוראות כיצד יש לבצע את ההריסה מבלי לפגוע במבנה, ויצויין, שלא עולה מהן כי מדובר באמצעים בלתי סבירים, כאלה שלא ניתן לעמוד בהן בהוצאות סבירות ונמוכות. בהתייחס לבקשה זאת ניתנה החלטתה של השופטת וילנר מיום 18/4/02. 9. על ההחלטה האחרונה של השופטת וילנר ערערו המערערים לביהמ"ש המחוזי, ובפסק דינו מיום 11/7/02 (ע"פ 2378/02) דחה ביהמ"ש המחוזי את הערעור, תוך שהוא כותב, כי המערערים חוזרים ומטרידים את בתי המשפט לערכאותיו וכפסע בינם לבין חיוב בהוצאות. לעניין הטענה, כי הריסת הבניה הבלתי חוקית, תהווה סכנה לבנין כולו, כתב ביהמ"ש המחוזי, כי: "הגשת הבקשות החוזרות ונשנות על אף מה שנפסק וגם הבקשה הנוכחית היה בהם ניצול לרעה של הליכי ביהמ"ש והטדת ביהמ"ש שלא לצורך, על אף זאת שקלה כב' השופטת וילנר את הנתונים שבפניה. היא הגיעה בצדק למסקנה שלא תהא סכנה לעבודת ההריסה באמצעות מסור יהלום ואף הלכה לקראת המערערים שקבעה שבליטת בטון מסויימת שמהווה לדעתם מקור סיכון לא תהרס". רע"פ נדחתה על ידי ביהמ"ש העליון (רע"פ 637/02) ביום 14/8/02 מהנימוק שהמבקשים לא טרחו לצרף את ההחלטות עליהן ערערו. 10. לא יבשה הדיו על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי ועל החלטתו של ביהמ"ש העליון, וביום 8/9/02 חזרו המערערים והגישו בקשה לביטול הצו, הפעם שוב בנימוק שבבוא העירייה לבצע את צו ההריסה ועם הסרת הקורה הראשונה, כך לטענתם של המערערים, נתגלע שיש סיכון למבנה אם ימשיכו בהריסה בשל כך שהופיעו סדקים. 11. כב' השופט אליקים ביקש חוות דעתה של המומחית מטעם המשיבה, אשר נדרשה גם לבקר בבניין. ביום 30/12/02 נתן כב' השופט א. אליקים החלטה, לפיה נדחתה שוב בקשתם של המערערים לבטל את צו המניעה. יצויין כי בישיבה שקבע בימ"ש קמא לשמיעת הבקשה, לא הופיעו המערערים ולא המצהיר מטעמם ואף לא המומחה מטעמם. המערערים גם לא טרחו להגיש סיכומים מטעמם, על אף שהמועד להגשת הסיכומים חלף עבר לו. בימ"ש קמא העדיף את עדותה של המהנדסת דנוטה נסל, אשר הצהירה, כי מהתבוננות בקיר החיצוני של הבנין הקיים, היא לא הבחינה בסדקים קיימים או חדשים וכן כי העבודה לא בוצעה בהתאם להנחיותיה. המהנדסת נאלצה להסתפק בבחינה חיצונית של המבנה הלא חוקי, שכן המערערים סרבו לתת לה להכנס לבניין. בימ"ש קמא קבע שהמערערים גילו זלזול בבימ"ש וכל כוונתם לא היתה אלא להשיג עכוב ביצוע שלא כדין. השופט כתב לעניין זה: "עיון בהליכים שקדמו לבקשה זו מראה כי לא מדובר בהתנהגות מקרית. כב' השופטת וילנר תארה בהחלטתה מיום 24/10/01 את דרכם של המבקשים בהגשת בקשות חוזרות ונשנות כדי להתחמק מביצוע צו הריסה, גם טענת המבקשים בדבר הסיכון למבנה כבר הועמדה לדיון והוכרעה בבית המשפט זה, בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון ועל המבקשים היה לפעול בהתאם לאמור בהחלטת כב' הש' וילנר מיום 18/2/02". ביהמ"ש דחה את הבקשה והורה על ביצוע הצו תוך 30 ימים. 12. על ההחלטה מיום 12/2/03 הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי, שגם הוא נדחה על ידי ערכאת הערעור. 13. המערערים לא נואשו גם הפעם, ועל אף שגם פסק-דינו האחרון של ביהמ"ש המחוזי הפך להיות חלוט, הם חזרו והגישו שלוש בקשות שונות לביהמ"ש קמא, בתאריכים 26/01/03, 12/02/03 ו16/02/03-. הצו העומד לבדיקתנו, הוא הצו של השופט אליקים מיום 5/3/03 אשר הורה על הריסת המבנה באופן מיידי. החלטה זאת ניתנה על בקשה של המערערים לבטל את צו ההריסה כאשר הנימוק היה שהמהנדס מטעם המערערים חזר וקבע, לאחר שהחלו עבודות ההריסה על ידי העיריה, כי יש סכנה למבנה כולו. הנימוקים בערעור: 14. טוענים המערערים כי עם התחלת ההריסה, כפי שעולה ממכתבו של המהנדס קרמר, התברר שוב, כי ההריסה מסוכנת. זאת כיוון שלאחר שהחלו בהריסה, נתגלו סדקים נוספים בבנין. המהנדס קרמר סבור, שקיימת סכנה כי יווצרו סדקים נוספים, אשר עלולים להביא להתמוטטות. המהנדס גם טען, כי "הברזלים נשארו גלויים וכתוצאה מהרטיבות יעלו חלודה שמסכנת את יציבות המבנה". לטענתו, יתכן שבעת בניית הבניין היה בארץ חוסר בצמנט ובברזל, ובגין בנייה בתנאים אלה, יש חשש שחוזק הבניין אינו עומד בדרישות התקן של היום. לעמדתם של המערערים היה על ביהמ"ש להורות על דחיית ביצוע צו ההריסה ועל קיום דיון נוסף בנוכחותו של המומחה קרמר והמערערים והיה על בימ"ש קמא לדון שוב בבקשתם, שנימוקיה מסתמכים על מצב חדש בשטח (של תוספת סדקים). 15. דעתנו היא שאין ממש בערעור. לא השתכנענו, כפי שגם לא השתכנע בימ"ש קמא, שיש סיכון ממשי או סיכון שלא ניתן להסירו בנקיטת אמצעים סבירים. כך טענתם של המערערים, כי זיזי ברזל, שישארו חשופים, יחלידו. גם אלמלא ניתנה חוות דעתה של המהנדסת נדל, כי ביצוע צו ההריסה של הבניה הלא חוקית, לא תגרום נזק למבנה הקיים, ניתן לקבוע, שקיימים ודאי פתרונות לבעיה זאת, כמו ציפויים בשכבה מגינה, אולי של בטון. כך גם טענתם של המערערים, כי הריסת המרפסת שנבנתה ללא היתר תפגע בבטיחות הבניין על ידי יצירת סדקים, שגם יגבירו את הסכנה בעת רעידת אדמה. המערערים מתבססים על מכתב, סתמי למדי, של המהנדס קרמר, שניתן ביום 19/2/03. לא מצאנו טיעונים חדשים בחוות דעתו. טענתו כי נתגלעו סדקים חדשים, אינה מבטלת את החלטתו החלוטה של ביהמ"ש, שאין סיכון למבנה. יצויין גם שאין במכתב זה כל התייחסות לשאלה אם השקעה כספית מתאימה אינה יכולה למנוע את הסיכון של יצירת סדקים, או האם לא ניתן בהשקעה כספית מתאימה לסתום את הסדקים או לחזק את חלק המבנה, שיתערער (ואין בכך כדי להסכים שאכן הריסת המרפסת תערר את יסודותיו של המבנה). מבלי להכריע בשאלה, אם יש מקרים בהם מוצדק יהיה שלא לבצע צו הריסה, אפילו אושר בפסק דין חלוט של בית משפט, הרי אין המקרה שלפנינו נופל בגדרם. כאמור, מכתבו הסתמי של המהנדס קרמר, אינו מביא כל נסיבות חדשות המצדיקות סטיה מהכלל של סופיות הדיון. בנסיבות אלה, צדק בימ"ש קמא משדחה בקשתם של המערערים להמשיך ולעכב את הביצוע של צו ההריסה עד לקיום דיון נוסף במעמד כל הצדדים ומתן החלטה חדשה. לשם מה צריך לזמן את הצדדים, אם יש החלטה חלוטה לפיה הריסה באופן מקצועי לא תסכן את הבנין?! מדגישים אנו: המערערים הם שיצרו את הסיכון, ככל שקיים סיכון כזה, ועליהם להסיר אותו על ידי העסקת מהנדסים מיומנים, השקעת כספים, ככל שיידרשו על מנת למנוע סיכון הבניין, בעיקר בהתחשב בדיירים הנוספים, והריסת הבניין תוך כדי פיקוח של מהנדסים מיומנים אם אין הם מסתפקים בהוראותיה של הקונסטרוקטורית של העירייה. מאחר והמערערים לא ביצעו את ההריסה, הרי היא תבוצע על ידי העיריה, וחזקה עליה, שהיא תעשה כך בליווי של אנשי מקצוע על מנת שלא יגרמו נזקים בניין. 16. לפיכך אנו דוחים את הערעור. אנו מורים למערערים להרוס את הבניין תוך 30 יום מהיום, שאם לא יעשו כן, תהא המשיבה רשאית להרוס את המבנה הבלתי חוקי, הכל כמפורט בצו ההריסה ובהחלטות של בתי-המשפט, עד תום 90 מהיום. הוצאות ההריסה יהיו על חשבון המערערים. 17. בשל נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, בהתחשב בכך שלעירייה היו הוצאות בסכום של 7,880 ש"ח כאשר החלה להרוס את המבנה על פי צו ההריסה, ופעולותיה הופסקו על-פי צו זמני של בימ"ש זה, שבדיעבד הסתבר שלא היתה לו הצדקה, ומשום ששוכנענו כי הערעור, כמו הבקשה לפני בימ"ש קמא, היה ניצול מובהק של הליכי משפט, אנו מחייבים את המערערים לשלם למשיבה את הוצאותיה בערעור בסכום של 15,000 ₪ + מע"מ. עיכוב ביצועהריסת מבנהצו הריסהצווים