נכס מקרקעין בקנדה - תביעה כספית

פסק דין 1. עניננו בתביעה כספית שהוגשה לבית משפט זה ביום 10.5.92 בה עותרים התובעים לחייב את הנתבעים לשלם להם סכום של 135,000 דולר בצירוף ריבית מיום 26.4.89, וכן פיצוי בגין הפרת חוזה ע"ס 50,000 ש"ח, ולחילופין לחייבם לשלם להם סך של 286,222 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. הנתבעת מס' 2 לא התגוננה מפני התובענה, וביום 22.6.93 ניתן נגדה פסק דין המחייבה לשלם לתובעים את סכום התביעה בצירוף הפרשים, וכן את אגרת התביעה וכן שכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח + מע"מ. הנתבעת מס' 2 לא שילמה את חובה, ואין ביכולתה לשלמו. נותר לדון בענינו של הנתבע מס' 1 (להלן - הנתבע), שהיה בתקופה הרלוונטית לעניננו, מנהלה של הנתבעת מס' 2, ובעל השליטה בה. 2. התביעה נסבה על התקשרות מיום 26.4.89 בין הנתבע מס' 1 לבין התובעת, לפיו היא מכרה לנתבע זכויות (היינו, מניות שירשה מבעלה המנוח) בחברה מסויימת הפועלת בקנדה, (Montclair Development Ltd.) שהנתבע היה שותף בה ומנהלה והיתה אמורה לקבל בתמורה מאת הנתבע סכום של 135,000 דולר. התמורה הומחתה לבנה של התובעת, הוא התובע אשר לפי המוסכם בינו לבין החברה היה צריך לקבל במקום הסכום הנ"ל נכס מקרקעין (בית מגורים) הנמצא בעיר סט. לזר בקנדה, אותו בנה הנתבע. לטענת התובעים היה עליהם לקבל את הנכס הזה חופשי מכל שיעבוד, אך על הנכס רבצה משכנתא. התובע לא פרע אלא חלק מתשלומי המשכנתא והפר את התחייבותו לשאת בשאר התשלומים. סופו של דבר, שהבנק מימש את המשכנתא, נטל את הנכס לרשותו והתובעים נאלצו לפנותו תוך אובדן כל זכויותיהם בגין הנכס. התובעים הגישו לבית משפט בקנדה תביעה כספית נגד הנתבעים ובסופו של דבר חוייבו הנתבעים על ידי בית המשפט הקנדי לשלם לתובעים סכום של 110,500 דולר בצירוף ריבית ופיצויים. בת.א. (שלום חיפה) 848/94 הגישו התובעים תביעה בה ביקשו להכריז כי פסק הדין הקנדי הוא פסק אכיף, כאמור בחוק אכיפת פסקי-חוץ, תשי"ח1958-. התביעה התבררה בפני כב' השופטת ד"ר נאווה דנון. לפי פסק דינה מיום 10.5.98 הוכרז הפסק כאכיף ובר ביצוע בבתי המשפט ובלשכות ההוצאה לפועל בישראל. היא גם חייבה את הנתבעים לשלם לתובעים את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ. פסק דינה של כב' השופטת דנון נבחן על ידי בית משפט זה בע.א. 4408/98, שהתברר בפני כב' השופטים: ס. הנשיא ש. פינקלמן [אב"ד], ש. שטמר ו-ר. ג'רג'ורה. ברוב דעות הוחלט ביום 14.1.02 לבטל את פסק הדין של הערכאה הראשונה. על פסק הדין בערעור הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט העליון, היא תלויה ועומדת וטרם ניתנה בה הכרעה. 3. מדובר כאמור בתובענה שהוגשה בשנת 1992, היינו לפני יותר מעשר שנים. הדיון בתובענה נדחה פעמים רבות לפי בקשות חוזרות ונשנות של שני הצדדים הואיל והכרעה לטובת התובעים, לו כך היה, בבקשה לאכיפת פסק החוץ, היתה מייתרת את שמיעת התובענה, שנקבעה לשמיעת ההוכחות פעמים רבות, ולאחרונה ליום 6.11.02. ביום 5.11.02 ביקשו שני הצדדים לבטל את הישיבה שנועדה ליום 6.11.02. הם הגישו לבית המשפט הודעה על הסדר דיוני שלפיו יגישו התובעים תצהירי עדויות ראשיות עד ליום 15.12.02. הנתבעים, כך הוסכם, יגישו גם הם תצהירי עדויות ראשיות ובהם תצהיר של מר דרוקר וכן תצהירים נוספים, עד ליום 31.12.02. בסעיף 3 של ההסדר הדיוני נקבע כי אם "הנתבעים לא יגישו תצהירים כאמור בסעיף 2 לעיל, תתקבל התביעה." בסעיף 7 של ההסדר הודיעו שני הצדדים כי הם מוותרים על חקירת המצהירים על תצהיריהם. עוד הוסכם כי הצדדים יגישו לאחר מכן סיכומים בכתב. לאור כל זה ביקשו הצדדים כי תבוטל הישיבה שנקבעה ליום 6.11.02. עתירה זו לבטל את הישיבה שנקבעה ליום 6.11.02, נדחתה, ובעקבות זה התייצבו באי כוח שני הצדדים ביום 5.11.02 בבית המשפט, פירטו שוב את ההסדר הדיוני שהושג, ביקשו כי בית המשפט יפעל על פי ההסדר; חזרו על עיקריו; וציינו כי "לאחר מכן יוגשו הסיכומים. בית המשפט יוכל אח"כ לתת את פסק דינו, " כך נרשם מפיהם, "לאור מה שייראה לו לאור התצהירים, ללא חקירות כאמור, ... .", וכו'. יש צורך לפיכך, להכריע בתובענה על סמך התצהירים שהצדדים הגישו, בלא חקירה על התצהירים. בדרך הדיון האמורה ובהכרעה כאמור הושאר לבית המשפט שיקול הדעת להכריע במחלוקת "לאור מה שייראה לו לאור התצהירים, ללא חקירות ... " של המצהירים על תצהיריהם. הצדדים לא הודיעו על הסכמה לדרך הפשרה כאמור בסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-, וההכרעה בתובענה תהא על פי הדין, אך הם השאירו לבית המשפט שיקול דעת נרחב באשר לאמינות הצדדים העדפת גירסאותיהם ותצהיריהם וכו', כך שבית המשפט יפסוק ויהכריע בתובענה כפי שייראה לו צודק הוגן וראוי, בנסיבות המקרה שבפניו, ולאור התצהירים שיוגשו. 4. בהתאם להסדר האמור, הגישו הצדדים את החומר הבא: ביום 26.11.02 הגישו התובעים עותקים של תצהיר של התובעת וכן של תצהיר התובע, ולכל תצהיר צורפו מסמכים. ביום 28.11.02 הוגשו התצהירים המקוריים. ביום 29.12.02 הגיש הנתבע שלושה תצהירים: תצהיר של זכריה דרוקר מיום 28.12.02; תצהיר של מר מישל אזוגי מיום 24.12.02 ותצהיר של מר משה קידר מיום 24.12.02. ביום 19.1.03 הגישו התובעים תצהיר עדות ראשית נוסף של התובע. ביום 11.2.03 הגיש בא כח הנתבע תצהיר נוסף של הנתבע, בתגובה לתצהירו של התובע. עוד הוסיף בא כוח הנתבעים וביקש כי אסתמך על תצהיר נוסף מטעם הנתבעים, (המצהיר הוא מר סטיבן פרנקל מיום 17.3.03) אשר צורף לסיכומי הנתבע שהוגשו ביום 25.3.03. הוגשו גם סיכומי הצדדים בכתב. 5. הגשת התצהירים כאמור לוותה בשתי מחלוקות אשר באות לידי ביטוי בשתי בקשות: זו שבבש"א 16317/02 והשניה בבש"א 2746/03. כזכור, היה על הנתבעים להגיש את תצהיריהם בהתאם להוראות ההסדר הדיוני. ההסדר ציין כי תצהירי הנתבעים יכללו תצהיר של מר דרוקר וכן כי יש להגיש את התצהירים עד ליום 31.12.02. צויינה סנקציה: היה והנתבעים לא יגישו תצהירים כאמור בסעיף 2 של ההסדר, תתקבל התביעה. ביום 17.12.02 הודיע הנתבע על החלפת הייצוג וביקש ארכה להגשת התצהירים. במעמד צד אחד, על סמך בקשה זאת, הוארך המועד ב - 10 ימים. על כך חלקו התובעים בבקשה שהגישו בבש"א 16317/02 הנ"ל. לאור זה החלטתי כי אשקול את הדברים שנית, במידת הצורך, בפסק הדין ובינתיים נשארה הארכה בעינה. גם לאחר שיקול נוסף לא נראה כי מוצדק לחסום את דרכו של הנתבע להגיש את עדויותיו, אך בשל האיחור בהגשת תצהיריו. בסעיף 3 של ההסדר הדיוני מדובר אמנם בסנקציה למקרה שהתצהירים לא יוגשו כאמור בסעיף 2 של ההסדר, אך אפשר לפרש את הסנקציה כחלה על אי הגשת תצהיר של הנתבע עצמו, ואין הצדקה לפרש את הסנקציה כחלה על איחור לא ממושך בהגשת התצהירים עצמם. בבש"א 2746/03 נטען על ידי התובעים כי התצהיר של הנתבע, כפי שאושר על ידי עו"ד חיים בלנק, אינו יכול להיחשב כתצהיר הממלא אחר דרישות תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984. לטענת התובעים הנתבע נמצא בחו"ל. הצהרה בכתב של מי שנמצא מחוץ לישראל צריכה להינתן בפני נציג דיפלומטי או קונסולרי בישראל ולהיות מאושרת על ידו. כאשר אישר עו"ד בלנק את התצהיר, הוא לא ציין היכן נחתם התצהיר ובקשות בא כח התובעים לקבל הבהרות בנדון זה, נותרו ללא מענה. החלטתי ביום 23.2.02 לקבל בקשר לכך את תגובת עו"ד בלנק תוך 7 ימים והסברו מניח את דעתי. סופו של דבר, שגם בענין זה ההכרעה אינה דרושה, ואני מעדיף להכריע במחלוקת המהותית שבין הצדדים, ולא היה בתצהיר זה של הנתבע כדי להכריע את הכף, לכאן או לכאן. מכל מקום, החלטתי ניתנת על סמך תצהירי הצדדים, ובכללם כל התצהירים שהוגשו מטעם הנתבעים. 6. ועתה לגופה של המחלוקת: אני מעדיף את גירסת התובעים ואת עדויותיהם, המראות במידה מבוססת דיה כי הנתבע קיבל על עצמו באופן אישי לפרוע את המשכנתא, וכי הוא הפר את התחיבותו כלפיהם בהפסיקו לשלם את התשלומים החודשיים השוטפים בגינה, אחרי שכבר החל לשלם, ואכן שילם, כמה וכמה תשלומים לפרעונה. מר דרוקר העיד ביום 3.6.96 בעמ' 9 לפרוטוקול הדיון בפני כב' השופטת דנון: "אשר למשכנתא היא היתה צריכה להיות משולמת על ידינו ... המשכנו לשלם את המשכנתא למרות שמצבנו לא היה מזהיר", ובהסכם ת4/ מיום 11.7.89 הוא ערב באופן אישי להתחייבות חברתו הקנדית בהצהירו כי "ידוע לו, והוא מתחייב יחד עם צד א' ובסולידריות עמו להחזיר את הסכום האמור לטרסט ג'נרל דו קנדה, וליתר דיוק למחוק את המשכון האמור בעוד שישה חודשים מהיום. ...". תאורו כאילו הוא זה שהיה הצד החלש מול התובעים (אלמנת שותפו ובנה) וכאילו "זו היתה חולשה שלי עם המשפחה הזאת ובעסקים כנראה אסור שתהיינה חולשות", נראה בעיני רחוק מן המציאות. ברור שהוא היה הצד החזק, המחליט, המביא והמוציא, ומי שיכול להתחייב, ואכן התחייב, לפרוע את ההלוואה, או להסיר אותה מן הבית שמכר לתובעים, הכל על חשבונו או על חשבון חברתו הקנדית. היה על הנתבע להביא הרבה יותר ראיות משכנעות מאלה שהובאו בפני על מנת לשכנעני לקבל את גירסתו. 7. אני קובע על כן, כי התובעים הצליחו להוכיח את גירסתם; החוזה הופר על ידי הנתבע אשר לא סילק את המשכנתא ולא הסיר מן הבית את המישכון, על מנת שהתובע יוכל לקבלו לרשותו נקי מכל שעבוד. הדבר גרם לאובדן הבית ולפינוי התובעים ממנו, מן הבית שהם רכשו תמורת מניותיהם בחברה הקנדית וששימש למגוריהם. לא שוכנעתי שלא היה בידי הנתבע להעביר ולהשלים את העברת המניות מאת התובעת אליו, וכמו כן איני סבור שהיתה מצידה מניעה כלשהיא להעברה זאת. הנסיבות מראות כי השליטה בכל אשר התרחש בחברות אותן הפעיל הנתבע היתה בידיו. ההסכם ת4/ אינו כולל התנאה כי אם התובעת לא תעביר את המניות, יהיה הנתבע פטור מהתחיבותו כלפי התובע. התנאה כזו גם אינה מתיישבת עם התחלת פרעון המשכנתא על ידי הנתבע. אם אקבל את טענות הנתבע, פירוש הדבר כי בידי התובעים נותרו מניות חסרות ערך, ולא רק זאת, אלא שהם גם חייבים היו לשלם סכומים ניכרים לבנק. לא זאת היתה, על פי הבנתי, כוונת הצדדים בעת ההתקשרות. אני דוחה את טענת התובע כאילו מר בורשטיין לא היה יכול להתחייב בשמו במסמך ת4/. הנטל להראות חריגה מן השליחות שניתנה מאת הנתבע למר בורשטיין ביפוי הכוח הנזכר בת4/, רובץ עליו. כזכור, נרשם שם כי הנתבע מתחייב לשאת בחוב לבנק בגין המישכון של הבית ואף להסיר את המישכון "תוך ויתור על כל מחלוקת ודיון", היינו, לפי התחייבות בלתי מותנית בפעולה כלשהי של התובעת. 8. עוד ראוי להפנות לנספח ה' לתצהירו של הנתבע. זהו מכתב מיום 9.8.89 בו הוא מאשר את חובתו לשלם ואף לפצות על אי העברת הבית על שמו של התובע. המכתב נושא את פרטי החברה הקנדית, והנתבע מתואר שם כנשיא החברה, אך הכותב מדבר במפורש על עצמו כמי שהתחייב, ולא על החברה. 9. לאור זה, נראה לי מוצדק לקבל את עיקרה של התביעה, כך שהנתבע יחוייב, ואני מחייבו בזה, לשלם לתובע את הסכום של 110,500 דולר קנדי, בשקלים על פי שערו היציג של הדולר האמור ביום 17.6.91, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מן המועד האמור ועד לתשלום בפועל. כמו כן אני מחיבו לשלם לתובעים את הוצאות המשפט שנגרמו להם וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20 אחוזים מן הסכום העומד לגביה בצירוף מע"מ. היה ופסק הדין הקנדי יוכרז בסופו של דבר כאכיף, כל סכום שייגבה מכוחו ייחשב כתשלום על חשבון החיוב דלעיל. החיוב הוא הדדי,ביחד ולחוד, עם החיוב שהוטל על הנתבעת מס' 2. מקרקעין