פסק דין 1. בפני תביעה ותביעה שכנגד בין שני בעלי מגרשים גובלים. המחלוקת נסבה סביב שאלת המיקום הנכון של גדר ההפרדה בין המגרשים. 2. התובעים בתביעה הראשית (להלן:"התובע") טוענים שהנתבע בתביעה הראשית (להלן:"הנתבע") הקים את הגדר תוך פלישה למגרשם. בהקשר זה טוענים הם כי המודד שהוזמן על ידם קבע כי הפלישה היא בכחצי מטר וכי גם המודד מטעם הנתבע מצא ואישר כי קיימת חריגה בבניית הגדר, אך חרף זאת המשיך הנתבע בהשלמת הגדר. עוד הם טוענים כי מיקום הגדר במקום שמוקמה, מונע מהם את האפשרות להחנות את ריכביהם בחניה שיועדה לכך. הסעד לו עותר התובע הוא לכן שביהמ"ש יצווה על הריסת הגדר. 3. הנתבע טוען בהגנתו ובתביעה הנגדית שהגיש הטענות הבאות: א. שני המגרשים, זה של התובע וזה של הנתבע הם חלק מחלקה בשטח של 11,371 מ"ר שחולקה גרפית בלבד למגרשים בני 400 מ"ר כל אחד ונמכרו ע"י בעל החלקה ל-17 רוכשים שונים. לאחר שהנתבע רכש את מגרשו ביום 19.3.01, הוא ביקש וקיבל היתר בניה ב-25.9.01, ובנה את ביתו בהתאם להיתר שקיבל. לאחר שסיים את הקמת השלד הוא החל להקים את הגדר על קו הגבול בין מגרשו לבין זה של התובעים כפי שסומן ע"י מודד מוסמך ובהתאם להיתר כדין. באותו שלב התובע החל בהקמת בית על המגרש שהוא רכש. ב. בטרם החל בהקמת הגדר, הנתבע פנה לתובע וסיכם עימו כי שניהם ישתתפו בחלקים שווים בעלות הקמת הגדר. ג. משהחל הנתבע בהקמת הגדר החל התובע להפריע לו בכך, בטענה שהיא חורגת מקו הגבול. התובע הוא שהזמין את המודד הראשי מטעם עירית חדרה, מר אבן צור, וזה הגיע וקבע חד משמעית כי הבניה נעשתה כדין ואין בסיס לטענת התובע. ד. רק מספר חודשים לאחר השלמת הגדר החל התובע בהקמת בית. הוא יכול היה להקימו באופן שלא תיווצר כל בעית חניה, אך הוא בחר להקימו באופן שהקטין את שטח החניה אם כי היא עדיין אפשרית. ה. רק כשנה לאחר שהגדר כבר עמדה על תילה הוגשה התביעה ולכן היא נגועה גם בשיהוי. ו. התביעה הוגשה בין היתר כאקט הרתעתי מפני תביעה לחייב את התובע להשתתף בעלות הקמת הגדר. ז. מוכחשת טענת התובע כי המודד מטעם הנתבע אישר שקיימת חריגה בבניית הגדר וחריגה כזו מוכחשת. ח. לפיכך ביקש הנתבע לדחות את תביעת התובע ולחייב לשלם לנתבע את מחצית הקמת הגדר בסך 7,000 ₪ ועוד סך 15,000 ₪ בגין הנזקים שגרם התובע בשל העיכובים בהקמה להם גרם התובע בטענות שווא ועוד סך 4,000 ₪ דמי נזק שגרם התובע בכך שחתך את כלונסאות הגדר, ובסה"כ 27,000 ₪ . 4. בכתב ההגנה בפי התביעה שכנגד נטענו הטענות הרלוונטיות הבאות: א. לא מוכחשת ההסכמה העקרונית כי שני הצדדים ישאו שווה בשווה בעלות הקמת הגדר, אך נטען כי לאחר שבוצעו הקידוחים להקמת הגדר והתובע נוכח לראות כי יש בהם חריגה, הוא הודיע זאת לנתבע שהגיב באומרו כי אם יש בעיה במדידות הוא יפעל לתיקון המעוות. בעקבות חילוקי הדיעות בין המודדים שהובאו ע"י הצדדים, הציע התובע כי ימונה מודד מוסכם, אך הנתבע סירב. התובע מסכים גם היום לשאת במחצית עלות הגדר ובלבד שהיא תוקם במיקום הנכון. ב. התובע אינו מכחיש שהוא הזמין את מר אבן צור, אך טוען כי הזמינו לא כדי להכריע במחלוקת בענין המדידה הנכונה אלא כדי שזה יבדוק את נכונות טענת החריגה ואם ניתן לפעול להפסקת בניית הגדר. מר אבן צור לאחר שהיה במקום אמר כי ברגע שאין הסכמה בין שני המודדים ניתן לפתור את המחלוקת רק בבית המשפט. ג. עלות הקמת הגדר שנטענה בכתב התביעה שכנגד כמו גם כל הנזקים הנטענים והנתבעים, מוכחשים. 5. בישיבת קדם המשפט הבאתי את הצדדים להסכמה שימונה מודד שיקבע היכן היתה אמורה הגדר להיות ממוקמת, מתוך הנחה שכל צד יתן ממגרשו מחצית מעוביה. המודד שמיניתי קבע בחוות דעתו כי הגדר חורגת בחלק הדרומי ב-35 ס"מ לתחום המגרש של התובע ובחלק הצפוני ב-15 ס"מ. סך כל השטח שתופס הנתבע מתוך מגרשו של התובע הוא כ-7 מ”ר. 6. לא התבקשתי ע"י מי מהצדדים לאפשר הבאת ראיות נוספות ולכן עלי לפסוק על יסוד ראייה זו והטיעונים שהועלו בפני בסיכומים בכתב שהוגשו ע"י הצדדים. 7. העובדות הרלוונטיות לפסיקתי מעבר למימצא שנקבע ע"י המודד שמונה על ידי, הן אלו: א. שטח כל אחד מהמגרשים הוא כ-400 מ”ר ולפי חוזה הרכישה שצורף ע"י הנתבע, התמורה שהוא שילם לבעל המגרש במרץ 2001, היתה 64,000 דולר. מאחר והחריגה הכוללת של 7 מ”ר מגיעה לכדי 1.75% משטח המגרש, הרי ששווי השטח החורג נכון למרץ 2001, הוא 1,120 דולר. העובדה שיש חשיבות לשאלת השווי של הפגיעה בזכות הקניינית עולה מדברי הנשיא שמגר בע.א. 511/88 מנדלבאום נ' הועדה המקומית רשל"צ, פד' מ"ד (3) 522, שם כתב: "לאו דוקא זכות קנינית טהורה היא שתקבע בהתנגדות בין זכויות, אלא יש לבחון את הזכות גם ביחס לערכה הכלכלי". ב. אין מחלוקת כי הנתבע החל בהקמת הגדר בחודשים פברואר, מרץ 2002, ולמרות שמר צור שהוזמן ע"י התובע, לטענתו אמר לו שרק ביהמ"ש יכול להורות על הפסקת הבניה, התביעה הוגשה בסוף יולי 2003!! לא נעשה כל נסיון ע"י התובע לבקש סעד של צו מניעה זמני לפי האמור בס' 10 לכתב התביעה למרות שכבר ביום 20.10.02, המודד מטעם התובע, מר מילק קבע כי הנתבע חורג בכחצי מטר. מכאן שעברה כשנה (אם נביא בחשבון את העובדה שהתביעה הוגשה בפגרת בתי המשפט) עד שהוגשה התביעה. ג. התובע לא הכחיש את טענת הנתבע כי הוא, התובע , החל בהקמת ביתו שלו רק כשנה לאחר שהנתבע השלים את הקמת הגדר ולכן יש ויש רגליים לטענת הנתבע כי התובע יכול היה למנוע את הקושי שנוצר לתובע בענין החניה של מכונית שניה, זאת ע"י שינוי מיקום ההקמה של בית התובע. ד. גם טענת הנתבע בס' 16 להגנתו כי הוא תיכנן את דרך הכניסה לביתו וכפועל יוצא מכך את מיקום הגדר כדי לאפשר לאחיו המשותק והמרותק לכסא גלגלים (העובד יחד עימו במשרד בקומת הקרקע של הבית) גישה, לא הוכחשה ע"י התובע. 8. השאלה שעלי לדון בה עתה היא האם יש בכח כל העובדות דלעיל כדי להתגבר על זכות התובע להגנה על זכות הקנין שלו לגבי 7 המטרים שנלקחו ממנו ע"י הנתבע כאשר ברי לביהמ"ש כי אכן לקיחה זו גורמת לו, לתובע, קושי ואי נוחות באפשרות החניית מכונית שניה במגרשו. במילים אחרות, האם אין מנוס מקבלת התביעה ומתן צו להריסת הגדר החורגת או שמטעמי צדק ויושר ניתן להימנע ממתן צו כזה ע"י פיצוי כספי הולם שיפוצה התובע. 9. אודה ולא אבוש כי רגש הצדק המקנן בי הכתיב לי מראש את השאיפה להימנע מתוצאה לפיה יהיה על הנתבע להרוס את הגדר ולבנותה מחדש בעלות גבוהה יותר ותוך פגיעה באפשרות הגישה של האח הנכה כאשר מנגד עומדת הפגיעה המזערית למדי בתובע. כל שנותר לי לכן הוא רק לבדוק אם ניתן ליישב במקרה זה בין ה"צדק" ל"משפט" ולהגיע לתוצאה הצודקת בעיני. 10. בטרם אעבור לדון בשאלה זו אעיר מספר הערות לטענות שנטענו בכתבי בי דין לרבות הסיכומים, ותחילה לגבי הנתבע: א. אינני מקבל את עמדת הנתבע כי נוכח זאת שכל החלקה טרם עברה פרצלציה למגרשים ולטובת בעליהם רשומות רק הערות אזהרה, אין להגדיר את זכות התובע כזכות קניינית. ראה בהקשר לכך ע.א. 68/76 אטיאס נ' הממונה על המירשם, פד' ל' (3) עמ' 527 וע"א 2643/97 גנז שלמה נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פד' נז' (2) 385, כי הזכות היא ייצור כלאיים שלו קוי אופי קנייניים ולא קניינים כאחד. זאת ועוד, בעניננו מדובר לא רק ברישום הערת אזהרה בספרים אלא ב"רישום" חזק בהרבה והוא הקמת בית המגורים על המגרש. לדידי, חוזה הרכישה של התובע בצירוף הערת אזהרה מגיע לכדי זכות קניינית לפחות שביושר הראויה להגנה בדיוק כמו זכות קנינית שרישומה הושלם. ב. אני מתעלם מהצעת המחיר להריסת הגדר ובנייתה מחדש בסך 96-92 אלף ₪ שצורפה ללא רשות ושלא כדין ע"י הנתבע לסיכומו. עם זאת, ברי הוא שעלות ההריסה וההקמה מחדש יעלו עשרות מונים משווים של 7 המטר שנלקחו ע"י הנתבע מהתובע. ג. גם טענת הנתבע שהריסת הגדר ובנייתה במקום הנכון לא תפתור את בעיית החניית המכונית השניה לא הוכחה ולא הובאה כל ראייה לגביה. 11. לגבי הנטען בסיכומי התובע ברצוני להעיר: הטענה כי הנתבע בחר במודע להקים את הגדר תוך סטייה מהגבולות של מגרשו תוך פלישה למגרש התובע, אינה נכונה בעיני. הנתבע פעל בתום לב, שכן המומחה מטעמו אישר כי הוא מקים הגדר במקום הנכון. נכון הוא שאין בידיו אישור של מר אבן צור, המודד מטעם העיריה כי כך הוא, אך מהעובדה שהנתבע קיבל טופס 4, עולה שמר אבן צור לא אישר את טענת התובע כי יש חריגה. טופס 4 ניתן לנתבע למרות מכתבו של ב"כ התובע מיום 30.1.03, שצורף לסיכומים (אף זאת ללא רשות!!) בו ביקש להקפיא כל בקשה של הנתבע עד למתן החלטה ע"י בית המשפט. מכאן שגם ניתן ללמוד מ"סוף מעשה" על תחילתו ולא נוכל לומר שהנתבע פעל במודע שהוא פוגע בזכות התובע כאשר הקים את הגדר במקום שהקימה. כשמדובר בחריגה כה זעירה, חילוקי דעות בין מודדים הם אפשריים ועובדה היא שגם המומחה שבית המשפט מינה מצא חריגה קטנה בהרבה מזו שמצא המודד מטעם התובע. לא אוכל לכן לקבוע כי הנתבע פעל שלא בתום לב. לעומת זאת, אי בקשת סעד זמני מביהמ"ש להפסקת המשך הבניה עד לבירור העובדות בזמן שניתן היה לעשות כן ופניה לביהמ"ש, רק לאחר שהגדר הושלמה, היא שצריכה להיבדק אם אין היא נגועה בחוסר תום לב. 12. אם כך, שתי שאלות עולות בענין זה, והן - האם עצם העמידה על זכות קניינית כפופה לחובת תום הלב? במידה וכך הדבר - האם בנסיבות המקרה הספציפיות, ובכלל זה אופן ומועד שימוש התובע בזכותו הקניינית, מהווה חוסר תום לב. 13. המגמה כיום היא להשליט את חובת תום הלב בכל ענין וענין, מעין "עקרון מלכותי" כלשון כב' השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת רוקר [רע"א 6339/97 משה רוקר ואח' נ' משה סלומון ו-3 אח', תק-על 99(4), 1]. בפרשת רוקר רוב השופטים היו תמימי דעים כי זכות הקנין ככל זכות אחרת איננה מוחלטת וכי יש תחולה לתום הלב בדיני קניין ובשימוש בזכות הקניינית. [כן ראו: ספרו של מוטי בניאן, דיני מקרקעין - עקרונות והלכות, מהדורה שניה, עמ' 375] וכלשון כב' הש' ברק כתוארו אז: " אין בתכונות אלה של זכות הקנין כדי להעמיד חסינות של הזכות מפני עקרון תום הלב". 14. באותו פסק דין בית המשפט העליון דן באפשרות של תחולת חובת תום הלב, על עמידה של דייר על זכותו הקניינית בסרבו לבניית השכן ברכוש המשותף. אמנם דעת הרוב בפסק דין זה היתה כי מאחר ומדובר בבניה ללא הסכמת הדיירים ברכוש המשותף, יש להקשות עם הבונה, ובסופו של דבר אף הורה בית המשפט העליון על מתן צו הריסה, אך נסיבות אותו מקרה היו שונות מהותית מנסיבות המקרה שלפני, בייחוד העובדה שבאותו מקרה הנתבע לא היה תם לב, בניגוד למקרה דנן. 15. על אף התוצאה הנ"ל, קביעות בית המשפט העליון בפרשת רוקר יפות גם לעניינינו. להלן דברי כב' הש' ברק (בתוארו אז) בפרשת רוקר: "מתחולתו של עקרון תום הלב על השימוש בזכויות (במובן הרחב) על פי חוק המקרקעין מתבקשות מספר מסקנות: ראשית, השמוש בזכויות על פי חוק המקרקעין צריך להיעשות מתוך הגינות. מושג תום הלב בהקשר זה משמעו אמת מידה אובייקטיבית. לא נדרש, לשם פגיעה בעקרון תום הלב, כי בעל הזכות יפעל מתוך זדון או רוע לב. די בכך שפעולתו אינה עולה בקנה אחד עם "הערכים הראויים של החברה הישראלית כפי שבית המשפט מבין אותם מעת לעת" (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה (835 ,828 (1); שנית, השימוש בזכות כולל בחובו גם הגשתה של תביעה. אין מקום להבחין בין השימוש בזכות לבין היכולת לממשה בבית המשפט (ראו דברי השופט ש. לוין בע"א 815/81 כליפא נ' שאול, פ"ד לו(78 (3, 84). הן הזכות והן כוח התביעה בגין הזכות כפופים לעקרון תום הלב; שלישית, תום הלב חל על כל שימוש בזכות, בין שימוש בזכות הקנין הגורם נזק לזולת, ובין שימוש בזכות הקנין שנועד להגן על זכות הקנין (או זכות אחרת) מפני מתנכלים לה; רביעית, לשופט נתון שיקול דעת - בגדרי המרחב הניתן לו מכוח פעולתו של עקרון תום הלב - בהענקת סעדים הפוגעים בזכויות על פי חוק המקרקעין (ראו ע"א 782/76 רדומילסקי נ' פרידמן, פ"ד כה(523 (2). היקפו של שיקול דעת זה נגזר מעוצמת פעולתו של עקרון תום הלב. ובהמשך:- "עקרון תום הלב קובע, כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם (ראו בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 834 ,828). ..... סוג שני של שיקולים סובב סביב מהות היחס עם הזולת, ומידת ציפיותיו והסתמכותו ("ההקשר החברתי", במינוחו של דגן, שם, עמ' 60). בהקשר זה יש להתחשב בשאלה, אם מתן פיצוי עשוי להוות תרופה מספיקה בגין הפגיעה בקניין. סוג שלישי של שיקולים נוגע למידת הפגיעה באינטרס העצמי. היקפה של ההגינות הנדרשת הוא פרי איזון בין שיקולים אלה ואחרים. על השופט לעמת השיקולים השונים אלה באלה. עליו לקבוע, ידו של מי על העליונה". [ההדגשות לא במקור] 16. בענייננו, כאשר אני בוחן את כלל מעשי ומחדלי התובע, ובפרט העובדה שבמשך תקופה ארוכה הוא לא פעל נגד בניית הגדר (ואף לא בדרך של בקשת צו מניעה זמני), אני מגיע לכלל מסקנה שהתובע עשה שימוש בזכותו הקניינית שלא בתום לב. בבואי לאזן בין כלל השיקולים ובין התנהגות הצדדים, עמדה נגד עיני העובדה שבזכות קניינית עסקינן. יחד עם זאת, נסיבות המקרה הספציפיות, קרי, היות הנתבע תם לב [לא הרי מסיג גבול בתום לב כהרי מסיג גבול במצח נחושה - י' ויסמן דיני קניין - בעלות ושיתוף (תשנ"ז) 63)]; קביעת המודד הראשי מטעם עיריית חדרה שהוזמן על-ידי התובע (לאחר שהנתבע החל בהקמת הגדר) כי הבניה נעשתה כדין וכי אין חריגה מקו הגבול; הסתמכות הנתבע על שתיקת התובע לאחר בדיקות מודד העירייה ובהתאם לכך השקעת הכספים הניכרת בבנית הגדר ובדרך הגישה לבית בעקבות זאת; כמו גם התנהגות התובע והעובדה המהותית שבמשך תקופה ארוכה התובע לא פעל נגד בניית הגדר (ואף לא בדרך של בקשת צו מניעה זמני), ובנוסף - הפגיעה הקשה האפשרית בנתבע אם אתן צו להריסת הגדר אל מול הפגיעה המזערית למדי בתובע אם לא אעשה כן, הביאוני לכלל מסקנה שמתן פיצוי לנתבע מהווה תרופה מספיקה וראויה בנסיבות הענין וכי אין הצדקה ליתן את הסעד הקשה של הריסת הגדר. 17. בנסיבות הענין, תחושת הצדק מתקוממת מול התוצאה של מתן צו להריסת הגדר. תוצאה זו אינה הוגנת ויש בה כדי לפגוע קשות בנתבע, והלוא המשפט חותר להשגת תוצאה צודקת ועל בית המשפט מוטלת החובה לשקול שיקולים המביאים לתוצאה הוגנת, אשר תהווה תוצאה צודקת, בהתחשב בכלל הנסיבות. הצדק הוא מנשמת אפו של המשפט בישראל. הוא האידיאל המופשט אליו חותרת מערכת המשפט. הוא "מבטא את ההסדר האידיאלי ביחס למשפט כמערכת כללים בינאישיים. הוא קנה המידה הערכי של המשפט" [י' אנגלרד, מבוא לתורת המשפט (תשנ"א) בעמ' 42; דנ"א 2401/95 רותי נחמני נ' דניאל נחמני ו-2 אח', פ"ד נ(4), 661, עמ' 732]. בד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2) 91, 96, כתב השופט ברנזון: "אצלנו, אולי יותר מאשר אצל כל עם אחר, משפט וצדק הם שמות נרדפים, והמושג משפט צדק מושרש עמוק עמוק בתודעת העם... " בפרשת נחמני הנ"ל סקר בית המשפט העליון הרבה מאוד מקרים בהם מוצאת השאיפה לצדק את ביטויה בחקיקה הישראלית והסיק כי המחוקק הציב "פתרון צודק" כיעד בפני עצמו, כל אימת שראה בצדק מנגנון הולם לפתרון. יש לציין שמגמה זו באה לידי ביטוי אף בהצעת הקודקס האזרחי החדש בו הוכנס הערך של "הבטחת צדק, הגינות וסבירות" בראש רשימת תכליות החוק. 18. בנסיבות הענין, נחה דעתי שניתן גם ניתן ליישב בין ה"צדק" וה"משפט" ולכן אני דוחה את בקשת התובע לצוות על הריסת הגדר. יחד עם זאת, נראה לי כי התובע ראוי לפיצוי עקב הסגת גבול הגדר אל תוך מגרשו. 19. בדרך כלל העיקרון הוא שבית המשפט לא יפסוק לטובת התובע סעד, שאותו הוא לא ביקש. אולם ישנם מקרים שבית המשפט אף בשלב של ערעור נותן לתובע סעד, שאותו הוא לא ביקש, אם הסעד נובע באופן ישיר מהסעד העיקרי, אשר נתבקש בכתב התביעה - וזה בדרך של תיקון כתב-תביעה, אף בשלב של ערעור, ולפעמים אף בלי צורך בתיקון כתב-תביעה. [ע"א 365 ,359/79 יפה אלחנני ואח' נ' מרגליט רפאל ו-6 אח', פ"ד לה(1), 701 ,עמ' 717-718] בע"א 69/98 נהאד מחמד אסעד מחאג'נה ואח' נ' המשיבים, תק-על 2005(2), 2566 ,עמ' 2573, שניתן ביום 8.6.2005, ציין הש' לוי, כי בנסיבות מיוחדות רשאי בית-המשפט היושב לדין ליתן סעד שלא התבקש לו מפורשות, אם ראה כי הדבר מתחייב מן הרצון להגיע לתוצאה צודקת, או מתוך צורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת. בענייננו, כל התנאים הדרושים לשם מתן סעד שלא נתבקש מפורשות, מתקיימים: הצדק מחייב את מתן הסעד על אף שלא התבקש; הסעד נובע ישירות מן הסעד שהתבקש וכל העובדות הדרושות להענקת הסעד בוררו, ובפני מונחות כל הראיות המאפשרות לי ליתן הכרעה לגבי הסעד הנוסף, עד כי אין עוד צורך בקיומה של התדיינות נוספת (ע"א 253/84 ספיר ואח' נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18). במילים אחרות, בית המשפט רשאי, ולו גם מכח סמכותו הטבועה, או משיקולי צדק, לפסוק לתובע את הסעד החלופי הטבעי, המתבקש בנסיבות הענין, הוא סעד הפיצוי. זאת ועוד, מאחר ולמעשה מדובר בסעד שחומרתו פחותה ביחס לסעד שנתבקש בתובענה, הרי שמקל וחומר, רשאי בית המשפט לתיתו. 20. בתביעה שכנגד כאמור מבקש הנתבע כי אחייב את התובע לשלם לו עבור עלות הקמת מחצית הגדר בסך 7,000 ₪ ועוד 15,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לו בשל העיכובים בהקמה להם גרם התובע בטענות שווא, לטענתו, ובסכום נוסף של 4,000 ₪ דמי נזק שלטענתו גרם התובע בכך שחתך את כלונסאות הגדר, ובסה"כ - 27,000 ₪. אף לא אחד מהפרמטרים שנתבעו במסגרת התביעה שכנגד הוכחו בפני. באשר לתביעה של מחצית עלות הקמת הגדר - אמנם בשעתו היתה בין הצדדים הסכמה עקרונית כי שניהם ישאו שווה בשווה בעלות הקמת הגדר, אך לא מתקבל על הדעת כי יהיה תוקף להסכמה זו, שעה שהגדר נבנתה תוך פלישה למגרש התובע, אף אם הפלישה נעשתה בתום לב. פרט מהותי זה כמובן משליך על כלל חלקי התביעה שכנגד, ומכאן שאני דוחה את התביעה שכנגד, על כל חלקיה. 21. בסיכומו של דבר, ובשים לב לכך שהגדר נבנתה תוך חריגה אל תוך מקרקעי התובע ב- 7 מ"ר שמהווה 1.75% משטח המגרש, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בשיווי השקלי של 1,120 דולר ארה"ב, שהוא שווי השטח החורג (לפי שערו היציג נכון למועד חתימת חוזה הרכישה). סכום זה ישוערך כדין מה- 19.3.01 (מועד רכישת המגרש) ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את אגרת התביעה והוצאות משפט הכוללות גם שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין. קרקעותגדר