פסק דין 1. העובדות 1.1 העתירה הוגשה בעקבות החלטת ועדת ערר לעניני ארנונה וחיובו של העותר. תמצית העובדות מפורטת בהחלטת ועדת הערר שניתנה במועד שאינו ידוע. עותק ההחלטה התקבל אצל המשיבה ביום 1.10.02. 1.2 ביום 1.8.01, חתם העותר על חוזה שכירות עם גור מצפון (השוכר), לפיו התיר לשוכר לעשות שימוש בשטח של 1,000 מ"ר לבנית מבני עץ חקלאיים יבילים. העותר לא דיווח על ההשכרה למשיבה, וכאשר נתגלו הדברים בביקורת, חיוב בארנונה בגין שטח כולל של 3.5 דונם. החיוב נעשה על פי פריט 2.8.14 של הוראת הארנונה בשנת 2001 של המשיבה, שבה סוג הנכס הוא 700 והתעריף למ"ר הוא 10.08 ש"ח. 2. ההשגה העותר השיג על החיוב בשני נימוקים. האחד, כי השוכר מחזיק דונם אחד בלבד ולא שלושה וחצי. הנימוק השני היה שהפריט הנכון לסיווג הוא 2.8.5 שהוא סוג 740 ותעריפו 3.90 ש"ח למ"ר. המשיב דחה את ההשגה. 3. החלטת הועדה 3.1 ועדת הערר ציינה שיעוד הקרקע הוא חקלאי, וכי העותר לא הודיע למשיב על דבר ההשכרה או על שינוי השימוש וגם לא על היקף השטח המושכר. ועדת הערר קיבלה חלקית את הערר. היא קבעה שמכח הסכם השכירות, מוגבל המחזיק בשטח של דונם אחד, וכי בפועל, אין טענה לשימוש החורג מתחום זה. הועדה רשמה לפניה התחיבותו של העותר לגדר את השטח המושכר "ללא דיחוי" והורתה "וכל שטח שיגודר יחוייב בארנונה כפי שיפורט להלן. אם יתברר כי גודל השטח גדול מדונם, יחוייב העותר בהתאם" (סעיף 4 בהחלטה). 3.2 הועדה דחתה את הערר על הסיווג. הועדה לא קיבלה את דעתו של העותר, לפיה יש לחייב על פי הפריט 2.8.5. הועדה נימקה החלטתה בהגדרתו של הפריט "שימוש ביחד עם נכס ראשי למלאכה", ובהעדר נכס ראשי שעושים שימוש בקרקע שבסביבו. חברי הועדה קבעו כי הקרקע עצמה היא הנכס הראשי והסיווג שנקבע נכון. 3.3 נושא שלישי שנדון בפני הועדה והוכרע, היה בשאלה ממתי צריך להיות החיוב לגבי השטח האמור. מצד אחד, הביעה הועדה מורת רוח מכך שהעותר לא דיווח למשיבה על תחילת השכירות במועד והמתין עד אשר "נתפס" (המרכאות במקור), בבדיקה אקראית של המשיבה. מצד שני, לא סברה הועדה שיש מקום לחייב את העותר בתשלום עבור עסק, בתקופה בה לא היה העסק במקום. לפיכך, הורתה לחייב את העותר בארנונה על פי הסיווג החדש מיום 1.8.01. סיכומו של דבר, העותר נדרש לגדר את השטח תוך שבועיים. 3.4 כאמור, החלטת הועדה אינה נושאת תאריך. היא התקבלה אצל המשיבה ביום 1.10.02. לא ברור מתי התקבלה אצל העותר. אין מחלוקת שגידור השטח על ידו נעשה במועד מאוחר יותר, אבל נראה לי שאין צורך לעסוק בנושא זה עוד. בפועל גודר שטח של דונם אחד, ובגין שטח זה צריך לשלם את הארנונה. 4. העתירה 4.1 העותר מרחיב בעתירה מעבר לנושאים שעמדו בפני ועדת הערר, על פי הערר שהגיש לה. הוא עוסק בעתירה בחיובים שונים בהם חוייב על ידי המשיבה, ומבקש לברר בהליך זה את החיובים והחשבונות, כולל טענות להעדר זיכוי של סכום כסף ששילם. 4.2 איני רואה הצדקה להרחיב את המחלוקת לענינים החורגים מהחלטתה של ועדת הערר, שתחומיה נקבעו על פי הערר שהוגש לה. 4.3 הועדה קיבלה את הטענות לענין תחילת החיוב, וכן קיבלה את הטענה שאין מקום לחייב בארנונה בגין שימוש בשטח העול העל דונם אחד, בתנאי שגודר. משגודר השטח, אף אם הדבר נעשה באחור, קיבלה עליה המשיבה את ההחלטה ואין היא מחייבת את העותר אלא בגין הדונם האמור. 4.4 המחלוקת היחידה המחייבת הכרעה היא אם יש להתערב בהחלטת ועדת הערר כאשר דחתה טענות העותר ביחס לסיווג השטח. 5. סיווג 5.1 מעיון בנוסח הצו לא יכול להיות ספק שהחלטת הועדה נכונה. הפריט 2.8 מוגדר "סיווג ראשי - קרקעות". תחתיו מפורטים 15 סוגי סיווגי משנה, המתחלקים לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה, החל מפריט 2.8.1 ועד פריט 2.8.12, עוסק ב"יתרת שטח קרקע בנכס שאינו מגורים - לכל מ"ר". הפריטים הכלולים הם סוגי עסקים שונים, על פי ענפים. כך למשל פריט 2.8.1 הוא לנכס בסיווג ראשי מסחר, אחריו בנקים, תעשיה, בתי מלון, מלאכה וכיוצא באלה. שלושת הפריטים האחרונים, מפריט 2.8.13 ועד 2.8.15, עוסקים בקרקע תפוסה. 5.2 העותר טוען שהפריט המתאים הוא 2.8.5, שזו הגדרתו "לשימוש ביחד עם נכס בסיווג ראשי - מלאכה". ברור, וכך קבעה הועדה, שאין יסוד לטענה. פריט זה נועד לשטח קרקע הצמוד לנכס המסווג סיווג ראשי כמלאכה. הסיווג הראשי של הקרקע של העותר הוא חקלאות, ועל כך אין מחלוקת. לפיכך, אין יסוד לטענת העותר כי יש לחייב אותו בחיוב זה. 5.3 לאחר בדיקת כל סיווגי המשנה של קרקעות, ברי ששטח הקרקע של דונם, שהושכר לשימוש "מלאכה", הוא בגדר "קרקע תפוסה", על פי תת הסיווג בקבוצה השניה. בתת סיווג זה מצויים שלושה פריטים. אחד מהם (2.8.13) למסילות ברזל, אחר (2.8.15) לעריכת ארועים. נותר אם כן הפריט "לכל צורך אחר, שלא פורט בצו". זה הפריט התואם את השימוש שנעשה בשנת 2001 בשטח של דונם בחלקתו של העותר, ובדין דחתה הועדה את הערר ככל שהוא נוגע לענין זה. 6. טענות סף לא נזקקתי לטענות המשיבים בדבר שיהוי וחוסר נקיון כפיים. אכן, היה כאן יותר מאשר שיהוי, אך בחרתי לדון בענין לגופו. 7. התוצאה 7.1 התוצאה היא שאני דוחה את העתירה. 7.2 אני מחייב את העותר לשלם למשיבות הוצאות ההליך בסך 10,000 ש"ח. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ותתווסף לו תוספת בשעור מע"מ. חקלאותארנונה