החלטה 1. לפני שתי בקשות: האחת - בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד. פלפל) מיום 27.11.00 בת.א. 2958/99 בה הוחלט לדחות בקשת ביניים שהוגשה על ידי המבקשת כי בית המשפט יורה על רישום הערה בפנקס רשם המקרקעין ואצל המשיבה 2 בדבר קיום תביעה בין הצדדים אודות חלקה 17 גוש 3658 בכפר מרמורק (להלן - "הקרקע"). השניה - בקשה לסעד זמני מבית משפט זה מכוחו ייאסר על המשיבה 1 למכור את "בית התרבות" השוכן על הקרקע עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. 2. נתתי דעתי לטעמיהן של הבקשות ובאתי לכלל דעה כי אין להיענות להן ויש לדחותן וזאת אף בלא קבלת תשובת המשיבים. 3. המבקשת הינה ילידת 1923, נולדה לחוף הכנרת להורים אשר התיישבו במקום בשנת 1912. לדבריה, בשנת 1930 נאלצה המשפחה ביחד עם אחרים לעקור מן המקום ולעבור לכפר מרמורק, ובמסגרת עקירה זו הוקצו במקום משבצות קרקע חלופיות אשר חולקו לנחלות ונמסרו למשפחות המתיישבים. באדמת המושב הוקם, צריף ששימש את ילדי המושב. ב1947- נשרף הצריף והוקם תחתיו בית תרבות אשר יועד לשימוש תושבי המושב. ב1960- נחתם חוזה חכירה בין מועצת פועלי רחובות באמצעות משיבה 1 לבין הקק"ל כבעלת הקרקע. לטענת המבקשת, בסוף שנת 1999 נודע לה כי משיבה 1 "הציעה את הנכס למכירה תוך כונה לשלשל את התמורה לכיסה" כדבריה. בתגובה לכך היא הגישה תובענה שעניינה מתן הצהרה, לפיה משיבה 1 משמשת נאמן של המבקשת ושאר תושבי כפר מרמורק ביחס לבית התרבות, כאשר מטרת ההצהרה למנוע את העברת הנכס לצד שלישי. התביעה האמורה, שעברה בינתיים מספר גלגולים, תלויה ועומדת בפני בית המשפט המחוזי. (להלן - "התביעה"). 4. לאחר הגשת התביעה הגישה המבקשת בקשה לבית משפט קמא שיורה על רישום הערה בפנקס המקרקעין ואצל משיבה 2 בדבר קיומה של התביעה. בקשה זו נענתה בשלילה. בית משפט קמא בחן את מהות עילת התביעה ובא לידי מסקנה כי יש לסרב לה מן הטעם שהראיות והמסמכים שהוצגו אינם מאששים, ולו לכאורה, את קיומה של עילת תביעה בידי המבקשת וכי היא לא הצליחה להצביע על קיום אפשרות כי בידיה זכויות כלשהן בנכס הנדון. 5. בחנתי את טענות המבקשת ואת החומר הראייתי המורכב ממסמכים שונים עליהם הסתמכה ומסקנתי היא כי נכון לשלב זה קשה להסיק מהחומר הראייתי האמור, ולו לכאורה, כי למבקשת זכויות כלשהן בנכס העומד במחלוקת, וזאת גם בהתעלם מהאפשרות כי עילת התביעה התיישנה. בחנתי את החומר שהוגש ובתוכו גם את המסמכים המאוחרים שהמבקשת הציגה, ובהם הסכם בין ועד המושב לבין ילדי המושב מיום 13.12.35, והמסמכים משנת 1947, ובהם מכתב קק"ל לועד הכפר (נספח ג' לבקשה), תשובת ועד הכפר מיום 4.5.47 (נספח ד' לבקשה) וכן מכתב ועד הכפר למועצת הפועלים (נספח ה'). לא ראיתי בכל אלה די כדי לבסס, ולו לכאורה, עילה מספקת להכרה בזכויות כלשהן של המבקשת בנכס נכון לעת זו, באופן שיצדיק את מתן הסעדים הזמניים המבוקשים. בנסיבות אלה, מתן הסעדים המבוקשים היה חורג מגדר מאזן האינטרסים הראוי בין הצדדים, והסיכון לגרימת נזק למשיבים או מי מהם הצפוי ממתן הסעדים היה רב באופן ניכר ביחס לנזק שהיה צפוי למבקשת מסירוב לתיתם. יתר על כן: הענין העומד לדיון כאן היה כבר בבחינה תחת אצטלה אחרת בבית המשפט המחוזי ואף בבית משפט זה וזאת במסגרת בקשה לצו מניעה זמני שהגישה המבקשת (בש"א 62267/99 (בית משפט מחוזי) ורע"א 8352/99 מיום 30.1.00 בבית המשפט העליון) במטרה לזכות בצו מניעה זמני שיאסור על המשיבים לנקוט פעולות כלשהן למכירת בית התרבות עד לגמר המשפט. בקשה זו נדחתה בבית משפט קמא ולאחר מכן בבית המשפט העליון אשר מצא כי "בנסיבות הענין, ובהעדר סימוכין לטענות המבקשת, אין מקום ליתן רשות ערעור" על החלטת הערכאה הראשונה. יש להעיר, עם זאת, כי חלק מחומר הראיות בכתב שהוצג בשלב זה של ההליך לא היה לנגד עיני הערכאות שדנו באותה בקשה. הבקשה לרישום הערה במירשם אודות ההליך המתנהל בבית המשפט המחוזי נועדה להשיג מטרה דומה לזו העומדת ביסוד הבקשה לצו זמני - קרי: להרתיע או למנוע מרוכשים פוטנציאליים מלקשור עסקה לגבי בית התרבות עם המשיבה 1. טעמים דומים לאלה שהביאו לדחיית הבקשה הראשונה תקפים גם בענייננו וזאת גם לאחר הגשת המסמכים הנוספים, ומדובר במאטריה זהה ובשיקולים דומים. 6. לאור האמור, הבקשות לרשות ערעור ולסעד זמני נדחות, משלא הונחה תשתית מספקת לביסוסן. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. רשםמקרקעין