בית המשפט ציין בפסיקתו לגבי חתימה על משכנתא כי חזקה היא, שאדם החותם על מסמך הבין את תוכנו וחתם עליו לאות הסכמתו, במיוחד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתא. להלן פסק דין בו נטען כי חתימה על משכנתא נעשה ללא הבנה את מהות החתימה: פסק דין פתח דבר זו תביעה לפסק דין הצהרתי שהזכויות בדירה שברח' הנשיא ויצמן 5 (כיום שד' החירות 11) בחדרה (הידועה כגוש 10049 חלקה 269, להלן - "הדירה") הן של התובעת בלבד ואילו לנתבע 1 (בנה של התובעת, להלן: "התובע") אין כל זכויות בדירה. התביעה הוגשה גם נגד בנק דיסקונט למשכנתאות, הנתבע 2 (להלן: "הבנק") שהלווה כספים לתובעת ולנתבע למימון חלק מתמורת הדירה, והתובעת מבקשת להצהיר שחוזי הלוואה והמשכון שנעשו עם הבנק בטלים מאחר ורומתה ולא ידעה כי היא משעבדת את הדירה. הנתבע 3 הוא הנאמן בפשיטת רגל על נכסי הנתבע (להלן: "הנאמן"). תחילתה של התביעה בבית משפט השלום בחדרה שם הגישה התובעת את תביעתה בהמרצת פתיחה 107/02. משהעלה הבנק טענת חוסר סמכות, הועבר הדיון בתביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה. התביעה הועברה ביחד עם צו זמני לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא שננקטו ע"י הבנק. בבש"א 14238/02 ניתנה החלטתי לביטול הצו הזמני שניתן בבית משפט השלום והתרתי לבנק להמשיך במימוש המשכנתא. התובעת הגישה לביהמ"ש העליון בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. בבש"א 1197/03 בביהמ"ש העליון נדחתה ב-10.3.03 הבקשה לסעד זמני בערעור. הנאמן צורף להליכים בשלב מאוחר. התובעת לא צרפה אותו כמשיב בהמרצת הפתיחה. הנאמן הוזמן לדיון רק לאחר התייצבותו של הנתבע, שהודיע בישיבה מיום 23.3.03 כי הוא פושט רגל. בהחלטתי מאותו יום, הוריתי על הזמנתו של הנאמן לאור פשרה שהסתמנה בין הצדדים, על מנת שיתן דעתו לחוזה שגובש בין הצדדים באשר לדירה והמשך פרעון ההלוואה. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 30.6.03, נעתרתי לבקשת ב"כ הבנק להסתמך על כל הליכי הביניים, לרבות על המסמכים שהוגשו כחלק מראיות הבנק, כפי שידרש. רקע עובדתי התובעת התגרשה מבעלה ביום 18.6.95. בחוזה הגירושין, שקיבל תוקף פסק דין, נקבע, כי הבעל מתחייב, בין היתר, לרכוש לתובעת תוך שישה חודשים דירה יד שנייה בת שלושה חדרים במרכז העיר חדרה, לפי בחירתה, וכן ליתן לתובעת סכום נוסף של 60,000 ש"ח. במסגרת החוזה הופקד הנתבע על ביצוע שיפוץ בדירה במידת הצורך והתובעת נתנה לו ייפוי כוח בלתי חוזר לביצוע כל הפעולות שפורטו בחוזה הגירושין והדרושות לשחרורה מכל חוב או ערבות הרובצים על המשק במושב מאור שבו התגוררו בני הזוג. גירסתו של הנתבע כי התובעת קיבלה מבעלה סכום של 80,000$ במקום שהבעל ירכוש עבורה דירת 3 חדרים, לא נסתרה. מהסכום אותו קיבלה התובעת יעדה סך 60,000$ לצורך רכישת הדירה. הנתבע סיפר כי עזר לתובעת בחיפושים אחר דירה המתאימה לצרכיה והדירה נשוא התביעה נשאה חן בעיניה, לכן לקח על עצמו הנתבע את תשלום הפרש המחיר, מימן 30,000$ ממקורותיו שלו. יתרת הכסף שולמה מכספי הלוואה שקיבלו התובעת והנתבע מהבנק. להבטחת ההלוואה נרשם משכון על הדירה כולה. ב-15.11.95 חתמו התובעת ובנה על חוזה לרכישת הדירה נשוא המחלוקת תמורת 118,000$ בו נרשמו שניהם כקונים (דיסקונט/2). ביום 30.11.95 נחתם בין הבנק לבין התובעת ובנה חוזה הלוואה לפיו הבנק הלווה להם סכום נומינלי של 120,000 ₪ לרכישת הזכויות בדירה (נספח א' לתצהיר קרן אזואליס). מאחר והדירה לא היתה רשומה בלשכת רשם המקרקעין, נרשם משכון לטובת הבנק ביום 7.12.95 בלשכת רשם המשכונות בחיפה (נספח ב' לתצהיר קרן אזואליס). כמו כן חתמו התובעת והנתבע על הוראה בלתי חוזרת לתשלום מלוא סכום ההלוואה (נספח ג' לתצהיר קרן אזואליס), ביחד עם יפוי כח בלתי חוזר לזכות הבנק (נספח ד' לתצהיר קרן אזואליס). לאחר שלא עמדו בתנאי החזר ההלוואה המקורית, חתמו התובעת והנתבע ביום 2.4.98 על בקשה לפריסת ההלוואה. ביום 7.4.98 חתמו על תוספת לחוזה ההלוואה בה קבלו פריסה מחודשת של התשלומים (נספחים ה'-ו' לתצהיר קרן אזואליס). לאחר שהתובעת והנתבע לא עמדו בתשלומים שנקבעו בחוזה ההלוואה ויתרת חוב הפיגורים עמדה על סכום העולה על 37,000 ₪ (נספח ג' לתגובת הבנק בבימ"ש השלום בחדרה), ביקש הבנק לממש את המשכון הרשום על זכויות התובעת והנתבע בדירה, אולם בטרם הספיק לעשות כן, נודע לו על מינוייה של עו"ד גור-אריה, ככונסת נכסים במסגרת תיק הוצל"פ 12.16106.00.9 על חלקו של הנתבע בדירה. הבנק פעל לביטול מינוייה לאור המשכון הרשום לזכותו על הדירה. עו"ד גור-אריה לא התנגדה לבקשה ומינוייה בוטל בהחלטה של ראש ההוצל"פ מיום 6.5.01 (נספח ו' לתגובת הבנק בבימ"ש שלום בחדרה). ביום 10.6.01 הוגש לביצוע המשכון בתיק הוצל"פ בחיפה 02.16144.01.1, וביום 26.6.01 מונה עו"ד גולדנברג ככונס נכסים על הדירה (נספח ז' לתגובת הבנק בבימ"ש שלום בחדרה). ביום 2.8.01 נמסרה אזהרה בדבר פתיחת תיק הוצל"פ לתובעת ולנתבע. ביום 25.9.01 הומצא צו מינוי כונס הנכסים לתובעת ולנתבע (נספח יב' לתגובת הבנק בבימ"ש שלום בחדרה). ביום 14.11.01 הוגשה בקשה למתן הוראות לעריכת שמאות לדירה. תביעתה של התובעת בבימ"ש השלום בחדרה הוגשה ב-21.1.02 רק משהחל הבנק בהליכי מימוש המשכון על הדירה. טענות הצדדים לטענת התובעת אינה יודעת קרוא וכתוב וכי תוך ניצול עובדה זו, ללא ידיעתה ובכוונת מרמה רשם הנתבע את עצמו כקונה נוסף של הדירה על מנת להפוך לאחד מבעליה. הנתבע הביא אותה לבנק, ובניגוד לידיעתה והסכמתה הוחתמה על חוזה ההלוואה בסך 120,000 ₪ בו שועבדו גם זכויותיה בדירה ועל מסמכים נוספים הנספחים לחוזה ההלוואה שאת משמעותם לא הבינה כלל. לטענה התובעת נקט הבנק בהליכי מימוש המשכון למרות שאין לנתבע כל זכויות במקרקעין והבנק פעל בניגוד לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, בכך שלא עמד בחובות הגילוי המוטלות עליו על פי דין והטעה את התובעת. כן נטען, שהבנק טעה בכך שלא בדק את יכולתה הכלכלית של התובעת ומקורות הכנסותיה. הנתבע טען בעצמו והנאמן מצטרף בעניין זה לגירסתו כי התובעת יודעת קרוא וכתוב, חתימתה של התובעת על חוזי רכישת הדירה וההלוואה והנספחים לו, נעשו בידיעתה ובהסכמתה והיא הבינה את משמעותם. הבנק שולל טענותיה העובדתיות של התובעת כי אינה יודעת קרוא וכתוב, וכאילו לא הבינה על מה היא חותמת. נטען שהתובעת לא הניחה כל תשתית עובדתית אשר תסביר את פשר הגעתה לבנק, ביחד עם הנתבע. נטען כי יש לדחות את טענתה ש"לא נעשה דבר", כי גירסתה של התובעת הופרכה, וגם לאור הראיות האחרות שהוצגו במשפט. דיון דין תביעה זו להידחות. היחסים בין התובעת לנתבע אקבע שהתובעת ידעה והסכימה לשעבד את זכויותיה בדירה ולחתום על חוזה ההלוואה והסכימה שהנתבע ירשם כבעלים ביחד עמה. אינני נותנת אמון בעדותה של התובעת. גירסתה אינה מתיישבת עם הראיות שהובאו והשכל הישר. על נסיבות רכישת הדירה והצורך במתן ההלוואה, אני סומכת על עדותו של הנתבע. הנתבע סיפר שסייע לתובעת בחיפוש אחר דירה מתאימה, אך מחירה של ה דירה היחידה שנשאה חן בעיניה היה 118,000$. כדי לרצות את אימו הציע הנתבע להשלים את יתרת המחיר. הוסכם שיהיה שותף בדירה אך לא ידרוש ממנה מאום בקשר לזכויותיו בדירה בעודה בחיים. הנתבע שילם מכיסו 30,000$ ואף נשא בהוצאות עריכת חוזה רכישת הדירה ודמי התיווך. גבי היתרה הוסכם בינו לבין התובעת על לקיחת הלוואה בסך 120,000 ₪. להבטחת פרעונה של ההלוואה שיעבדו את זכויותיהם. בשנת 1998 ביקש הנתבע פריסה של החזרי המשכנתא, שבגינה נדרשה התובעת לסור שוב לסניף הבנק כדי לחתום על המסמכים. למרות שלגירסתה ידעה כבר בשנת 1998 על כך שהנתבע נרשם בחוזה רכישת הדירה כקונה בניגוד להסכמתה, לא נקטה התובעת בשום הליך לתיקון המעוות. ועל כך אמרה: "ש. לא שאלת אותו אם המשכנתא משולמת. ת. אמרתי לו תצא מהבית שהבנק יקח את הכסף שלו. אמר את חייבת את תשלמי, ככה אמר לי. ש. זה לא הדליק לך שום נורה אדומה, לא נזכרת שהיית בבנק וחתמת על מסמכים והיית אצל עו"ד יצחקי? ת. הבאתי כל מיני גורמים שיגידו לילד שידברו על ליבו שיפתור את הבעיה של המשכנתא שלקח. הוא אמר לי תצאי מהבית תמכרי את הבית בגלל אבא שלו." (עמ' 4 ש' 8-14 לפרוטוקול הדיון מיום 24.11.02) ובהמשך: "ש. מה נודע לך לפני 4 שנים? ת. שהוא רימה אותי בבית, לא במשכנתא. אחרי זה נודע לי על המשכנתא. ש. מה זה רימה אותך בבית? ת. הוא נכנס להיות שותף. בזה שהוא רשום יחד איתי..." (עמ' 4 ש' 19 וכן בעמ' 5 ש' 9-14, שם). עו"ד נחום יצחק שייצג את הצדדים בחוזה המכר העיד שמאז שנחתם החוזה לרכישת הדירה התובעת לא באה למשרדו ולא התלוננה (עמ' 37 ש' 20-21 לפרוטוקול מיום 25.12.03). עדותו מהימנה ולא נסתרה. התובעת לא הכחישה שהנתבע לקח אותה לבנק כדי לחתום על מסמכי ההלוואה, והסכימה לכך שכל החתימות שבחוזים הנדונים שלה הן. יחד עם זאת, התובעת אינה מספקת הסבר הגיוני אחר מדוע הלכה לבנק וחתמה על טפסים רבים: "ש. בשביל מה הלכת לבנק? ת. לא אמר לי למה. ש. למה הלכת לבנק עם הבן שלך? ת. הוא לקח אותי להרבה מקומות והחתים אותי. ש. את לא שואלת את הילד הגדול שלך למה את צריכה ללכת לבנק? ת. לא שאלתי כי אני האמנתי לו שלא ירמה אותי בצורה כזו. ש. את נכנסת לבנק, יושבת אצל הפקיד למה את שם נמצאת? ת. לא שאלתי אותו מילה כי האמנתי לו. אם קיבלתי מביהמ"ש בית במה הוא יכול לרמות אותי?" (ע' 3 ש' 6-14 לפרוטוקול הדיון מיום 24.11.02 בבקשה לסעד זמני (בש"א 14238/02)). הסכמתה של התובעת לחתום על שורה של מסמכים מבלי לדעת, לכאורה, כלל את תוכנם לא מתיישבת עם העובדה, שכאשר רצתה, השכילה לסרב לחתום על אישור המסירה של הצו למינוי כונס נכסים פורמלי מיום 25.9.01. סירובה לחתום על אישור המסירה מצביע על כך שבשאר המקרים שבהם חתמה על מסמכים, כן הבינה את משמעותם והסכימה לתוכנם. יש בעובדה זו ללמד, כפי שגם התרשמתי במהלך הדיונים, כי התובעת מניפולטיבית ואינה חלשת אופי החותמת כלאחר יד על כל מסמך שמוצג בפניה, כפי שניסתה להציג את עצמה. שוכנעתי שהתובעת יודעת קרוא וכתוב. הנתבע אישר בחקירתו הנגדית: "ש. בתגובה אתה אומר שאמך יודעת קרוא וכתוב. ת. כן. היא יודעת לקרוא ולכתוב לא ברמה שלי ושלך אבל יודעת קרוב וכתוב." (עמ' 13 ש' 16-17 לפרוטוקול מיום 30.6.03) וכן בהמשך: "ש. אתה נתת לה מסמך לקרוא? ת. אמי קוראת עיתונים ומבינה מה שכתוב שם ועל פי זה אני יודע שאמי יודעת לקרוא. ש. מתי ראית אותה לאחרונה קוראת עיתונים ואיזה עיתון? ת. רלוונטי לאותה תקופה שהיחסים היו טובים בינינו. כולל התקופה של רכישת הדירה." (עמ' 14 ש' 16-23 לפרוטוקול מיום 30.6.03) בסעיף 7 לחוזה הגירושין נרשם שהתובעת ובעלה מצהירים כי קראו את החוזה בעיון. בחוזה הרכישה מצהירה התובעת כי חתמה עליו לאחר שקראה אותו ביסודיות וכי המוכרים מצהירים שידוע להם שהקונים עומדים לקבל הלוואה. בחוזה זה מופיעה חתימת הנתבע לצד חתימתה של התובעת. הנתבע סיפר בעדותו, כי "הסברתי לאמי שהיא צריכה לחתום על המשכנתא כי הבנק דורש למרות שאני לקחתי את הכסף על החלק שלי. היא הבינה שהיא חותמת על זה שהדירה תהיה ממושכנת, שגם החלק שלה למעשה יהיה ממושכן. היא הסכימה לזה..." (עמ' 13, ש' 7-9 לפרוטוקול מיום 30.6.03). על מעמד חתימת חוזה רכישת הדירה העיד, כאמור, עו"ד נחום יצחק שייצג את שני הצדדים בעסקה. על פי עדותו לא היה לו ספק דבר הבנת התובעת את המסמכים דוגמת דיסקונט/4 ומהות העיסקאות. לדבריו, הוא זוכר את מעמד חתימת החוזה וראה את התובעת מדברת עברית טוב מאוד וששמעה את דבריו כאשר הקריא את החוזה. עוד הדגיש עו"ד יצחק, שנזהר במיוחד בעסקה הזאת ולמרות שלנתבע היה ייפוי כוח לחתום בשמה של התובעת (דיסקונט/6) הקפיד תמיד שיבואו שניהם (עמ' 36 ש' 12-15 לפרוטוקול מיום 25.12.03). היחסים בין התובעת לבנק התובעת סיפרה בעדותה שפקידי הבנק לא הסבירו לה על מה היא חותמת (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון בבקשה לסעד זמני לעיכוב הליכי הוצל"פ (בש"א 14238/02)). ההגיון מחייב שאדם הבא לחתום על מסמכים בבנק ישאל בעצמו וידרוש הסברים למסמכים עליהם הוא מתבקש לחתום, במיוחד אם אינו יודע קרוא וכתוב. מובן, שאין בכך כדי לפטור את הבנק מחובותיו על פי דין. הבנק נושא כלפי הממשכן נכס חובות מיוחדות מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, המתווספות לחובות הכלליות שבדיני החוזים והנזיקין (ראו ע"א 6899/97 פניה פיישוביץ נ' בנק לאומי לישראל ו-4 אח', פ"ד נז(1), 364). מכוחן מחוייב הבנק שלא להטעות את מקבל השירות, לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן והסיכונים הכרוכים בו, ליתן השירות בנאמנות ובזהירות ולנהוג בדרך מקובלת ובתום לב (ראו ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מט(1), 369; ע"א 1304/91 טפחות נ' אלן ליפרט, פ"ד מז(3), 309). עם זאת, חזקה היא, שאדם החותם על מסמך הבין את תוכנו וחתם עליו לאות הסכמתו, במיוחד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתא (ראו ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591). עוד נפסק, כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה (ראו: ע"א 1513/99 הנ"ל וכן ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח' (טרם פורסם), ע"א 6799/02 יולזרי משולם ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח' פ"ד נח(2), 145 ,עמ' 149-150). עדותה של התובעת בכל הנוגע להתקשרות עם הבנק בחוזה ההלוואה אינה הגיונית וגירסתה נדחית על ידי. ראיות פוזיטיביות לא הוצגו על ידה, ההיפך הוכח ע"י ראיות הבנק. פקידת הבנק, הגב' קרן אזואלוס, שבעת מתן עדותה כבר לא עבדה בבנק, סיפרה שהחתמתה של התובעת על טפסי חוזי ההלוואה ארכה כחצי שעה. היא הסבירה לתובעת על מה היא חותמת. עדותה הייתה עקבית וברורה ולפיה כל הפרטים המהותיים לעסקה הוסברו לתובעת והיא הסכימה להם: "ש. מה הסברת לגב' קוממי? ת. על מה היא חותמת, סכומים של ההלוואה, שממשכנים את הבית שלה. כל מסמך ישבנו והסברנו. ש. חוץ מהמסמך הזה שהוא העיקרי איזה מסמך נוסף הסברת לה. אני מתכוון למה שמונח בפנייך, נספח א'. מה הסברת לה. ת. סכום ההלוואה שהיא לוקחת, אם היא לא עומדת בתשלומים מה קורה. הסברתי לה שאם היא לא משלמת את התשלומים אז ממשכנים את הבית ושהבנק ברגע שהיא לא משלמת יוכל לקחת לה במילים פשוטות את הבית." (עמ' 23 ש' 9-16 לפרוטוקול מיום 25.12.03) אין זה סביר שהתובעת הגיעה לבנק, שהתה שם במשך כמחצית השעה ולא הוסבר לה דבר גבי חתימתה על המסמכים. גם הגיונם של דברים אינו מתיישב עם גירסתה. כל שקיבלה התובעת בחוזה הגירושין הסתכם ב-80,000$, מתוכם הקציבה התובעת לדירה 60,000$. טענה זו של הנתבע לא הוכחשה על ידה. מכאן, שלתובעת לא היה די כסף כדי לרכוש את הדירה ומכיוון שחפצה בה, ובנה היה מוכן לשלם את היתרה היא הסכימה לכך. אלא שלא היה בידו את מלוא הסכום ולכן נלקחה ההלוואה מהבנק. דבר נטילת ההלוואה על ידי התובעת והנתבע אף נזכר בחוזה רכישת הדירה. משנתבקשה התובעת על ידי הנתבע לסור עמו לבנק ולחתום על מסמכי ההלוואה, הבינה שהיא חותמת כחייבת לפי חוזה ההלוואה, אחרת אין שום סיבה שתצטרך גם היא לחתום. התובעת ידעה שהנתבע יישא בהחזר תשלומי ההלוואה אך אין בכך כדי להוות טענת הגנה כנגד הבנק, שהלווה את הכסף לשניהם ודאג להגן על זכויותיו באמצעות בטוחה - המשכון על זכויות התובעת והנתבע בדירה. טענותיו של ב"כ התובעת בסיכומיו שהבנק לא ברר כלל את יכולתה הכלכלית של התובעת ובכך הפר את חובותיו, דינן להידחות. גם אם הנתבע ביחסיו עם התובעת הוא זה שלקח על עצמו את החזר ההלוואה, כל שעניין את הבנק יכולתו הכלכלית של הנתבע ולא של התובעת וכדי להבטיח את פרעון ההלוואה שימשה הדירה בשלמותה כבטוחה. טענות ב"כ התובעת בסיכומיו בדבר מצבה הנפשי של התובעת או מצוקה שבה הייתה מצויה אינן מקובלות עלי. בכתב התביעה לא הועלתה כל טענה בדבר מצבה הנפשי של התובעת. כל שנטען הוא שהנתבע רימה אותה, תוך ניצול העובדה שאינה יודעת קרוא וכתוב. אך גם אם אתיר הרחבת חזית בטענות אלה, אין בחומר הראיות שבפני להצביע שמצבה הנפשי של התובעת היה קשה ובוודאי שלא כזה שבו נשלל ממנה כוח רצונה לסרב לחתימת החוזים או שלא יכלה להבין את משמעות המסמכים עליה חתמה. מחומר הראיות עולה דווקא שהתובעת יודעת היטב לעמוד על זכויותיה, הגיעה לסיום הסכסוך עם בעלה וקיבלה את המגיע לה על פי חוזה הגירושין, שלגביו כאמור לא טענה טענות דומות לאלו שנשמעו בפני. מעדותו של עו"ד יצחק משתמע שהתובעת הייתה מרוצה עם רכישת הדירה החדשה, שערכה כפול מהסכום שהיה ברשותה ולא ניכר בה שהייתה נתונה ללחצים כלשהם: "...ואני זוכר את התגובות שלה, ישבה עם אבשלום והתחבקו והתנשקו כמו בן ואמא. כל פעם שאמרתי משהו אמרה לי שכל מה שהבן שלי אומר זה ככה." (עמ' 34 ש' 1-2 לפרוטוקול מיום 25.12.03) היחסים בין התובעת לנאמן נראה שהנתבע אמנם הבטיח לתובעת לדאוג לפרעון ההלוואה. כך עולה מדבריו המפורשים של הנתבע: "ערך הדירה היה 118,000$ ואילו אמי הקצתה 60,000$ לטובת רכישת דירה. אמרתי לה שאין בעיה ואשתתף איתה ברכישת הדירה ואהיה שותף בדירה ואף פעם לא אבקש את החלק שלי עד שכל אחד מגיע ליום האחרון... אמי שילמה את כל חלקה במזומן 60,000$. החלק שלי 60,000$ החלטתי לקחת משכנתא. פניתי לבנק דיסקונט וביקשתי הלוואה של 30,000$ ואת היתרה מימנתי מכסף שהיה ברשותי, אבל דרשתי שאמי תחתום על חוזה ההלוואה כשותפה בדירה וכך נרכשה הדירה. את התשלומים למעשה אני שילמתי לאורך כל התקופה ובאיזשהו שלב לא יכולתי לשלם יותר ואז למעשה נקלענו לסיטואציה הזו." (עמ' 12 ש' 25-32 לפרוטוקול מיום 30.6.03) אלא שהיקלעותו להליכי פשיטת רגל אינה מאפשרת אכיפת התחייבותו זו עליו, ובוודאי שלא על הנאמן. כבר רשמתי שהתובעת נקטה בהליכים נגד הנתבע והבנק, רק לאחר שהבנק ביקש לממש את המשכון בהוצל"פ. קודם לכן לא נקטה התובעת בצעד כלשהו כנגד בנה למרות שגם לגירסתה כבר ב-1998 ידעה שהוא מתקשה להחזיר את ההלוואה לפי חוזה ההלוואה המקורי, ולכן ביקש פריסה שונה של החזרי המשכנתא, בגינה באה התובעת פעם נוספת לבנק על מנת לחתום על המסמכים הנדרשים. למרות ששוכנעתי כי מאז שהוגשה התביעה נגדו, אמנם מתקיימים יחסים עכורים ועגומים בין התובעת לנתבע, אין בכך כדי לאפשר לתובעת לאכוף על הנתבע את התחייבותו להחזיר את ההלוואה בעצמו וממקורותיו שלו. זו גם לא התביעה המונחת לפני, שכן בתביעתה העלתה התובעת כנגד הנתבע טענות בדבר מרמה ובטלות רישום זכויותיו כבעלים ביחד עמה בדירה. ממילא משהוכרז כפושט רגל ומונה נאמן לנכסיו נותרה התובעת, לכאורה, נושה של הנתבע, בין שאר הנושים. לטענת הנאמן, למרות שהנתבע מצוי בפשיטת רגל מזה זמן, לא הגישה התובעת תביעת חוב לנאמן, כפי שעשו נושיו האחרים של הנתבע. במסגרת התביעה שבפני, לא אדון ביחסים שבין התובעת והנאמן במישור נשייתה של התובעת, אם בכלל, בהליכי פשיטת הרגל. ברור שאין לאפשר "קיצור דרך", כנטען ע"י הנאמן, ולפגוע בעקרון השוויון בין הנושים, חס וחלילה, העדפתה של התובעת כנושה של הנתבע. לכן, גם אם לא נשללה טענת הנתבע שהתחייב כלפי אמו, התובעת, לפרוע את ההלוואה ממקורותיו שלו, אין לכך נפקות בתביעה שבפני, ובכל מקרה אינו מקנהל תובעת מעמד של נושה מועדף או מובטח. משישלים כונס הנכסים של הבנק את הליך מכירת הדירה, יעביר את יתרת התמורה, אם תיוותר כזו, בחלקים שווים לתובעת ולנאמן. סיכום התביעה שהגישה התובעת נגד הנתבעים, וכל אחד מהם, נדחית. אני מחייבת את התובעת לשלם לבנק הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד (כולל) בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ, ולנאמן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד (כולל) בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מסמכיםמשכנתאמקרקעין