פסק דין התובעת שכרה נכס מהנתבעת. לשם הבטחת התחייבויות התובעת בהתאם להסכם השכירות מסרה התובעת לנתבעת ערבות בנקאית על סך 31,180 ש"ח (להלן - הערבות הבנקאית). בחודש דצמבר 1998 הודיעה התובעת לנתבעת על רצונה להפסיק את השכירות בחודש פבואר 1999. בחודש פבואר 1999 פינתה התובעת, לטענתה, את המושכר. ביום 6.6.99 חילטה הנתבעת את הערבות הבנקאית וקיבלה לידיה סך של 40,889.33 ש"ח. לטענת התובעים, חולטה הערבות הבנקאית על ידי הנתבעת שלא כדין. הנתבעת לא נתנה לתובעת הזדמנות לתקן את הטעון תיקון במושכר. מצב המושכר בעת פינוי על ידי התובעת היה טוב יותר מהמצב בו קיבלו אותו לידיהם, משום שהתובעת השקיעה כספים רבים בשיפוץ המושכר והשבחתו. הנתבעת טוענת, כי המושכר הוחזר על ידי התובעת במצב של "חורבה", ובגין חלק מהמושכר הותירה התובעת חובות לרשויות. חלק מהמושכר פונה במהלך חודש פבואר 1999, והשאר פונה רק בחודש מרץ 1999. חורים ברצפת המושכר, שנגרמו על ידי התובעת גרמו לדליפת מים ולנזקי רטיבות לשוכר של אולם אחר במבנה בו מצוי המושכר. הנתבעת התריע בפני התובעת על הצורך לתקן את הטעון תיקון במושכר, אך התובעת התעלמה מפניות הנתבעת. מחוסר ברירה נאלצה התובעת לחלט את הערבות לשם כיסוי הנזקים שנגרמו במושכר על ידי התובעת. המושכר הושכר מחדש על ידי התובעת רק ביום 15.12.99. זאת לאחר ששופץ על ידה ותוקנו הנזקים שהותירה אחריה התובעת, לטענתה, במהלך החודשים אפריל - יוני 1999. בסעיף 20 לחוזה השכירות מיום 27.1.98, אשר צורף כנספח ב לכתב התביעה, נאמר: "השוכר (התובעת - נ"ש) מתחייב בתום תקופת השכירות להחזיר את האולם למשכיר (הנתבעת - נ"ש) באותו מצב תקין בו קיבלו, למעט בלאי הנובע משימוש רגיל וסביר". התובעת טוענת, כי המושכר הוחזר לנתבעת במצב המתואר בסעיף 20 הנ"ל, היינו במצב תקין בו קיבלה אותו, למעט בלאי הנובע משימוש סביר. התובעת הגישה מטעמה את חוות דעתו של המהנדס דניאל יאסו. הנתבעת הגישה מטעמה את חוות דעתו של המהנדס אבנר בר סלע. המומחה יאסו קבע בחוות דעתו, כי עלות תיקון הליקויים במושכר הינה בסך 3,198 ₪ בצירוף מע"מ. מנגד קבע המומחה בר סלע בחוות דעתו, עלות תיקון הליקויים מגיעה לסך 34,405 ₪ בצירוף מע"מ. המומחה מטעם התובעת ציין בחוות דעתו, כי לצורך הכנתה הסתמך הן על חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת והן על תמונות. בחקירתו הנגדית אמר המומחה מטעם התובעת בוודאות, כי לא הוא צילם את התמונות, אלא הן הוצגו בפניו (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 6). מיד לאחר מכן חזר בו ואמר, שאיננו זוכר אם הוא צילם את התמונות או מישהו אחר צילם אותן (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה8 ושורה 12). המומחה לא ידע להשיב לשאלה, מדוע לא ציין בחוות דעתו את זהות מבצע הצילומים. בסעיף 2.1 לחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת ציין, כי לא נמצאו כלל חורים קדוחים או יציקת יסודות ברצפת המושכר. כשהוצגו בפניו בחקירתו הנגדית תמונות של רצפת המושכר, תמונות 6-7 בנ/2, אמר, כי בביקורו במקום לא ראה דבר כזה (עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 19). המומחה מטעם התובעת ציין, כי מצב הרצפה, כפי שהיא נראית בתמונות אלה, הוא מצב מקובל עקב שימוש תעשייתי (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 5-6). כשהוצגה בפני המומחה מטעם התובעת תמונה של קיר חיצוני של המושכר, תמונה 1 בנ/2, אישר כי המדובר בפתח שנסתם, אך לטענתו אין צורך בצביעה מחודשת, משום שכך מקובל לעשות במבני תעשיה, "פותחים פתח וסוגרים ולא חייבים לצבוע את כל המבנה" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 19-25). כשהוצגה בפני המומחה מטעם התובעת תמונה של תקרת המושכר, תמונה 8 בנ/2, אישר כי יתכן ויש לצבוע את התקרה (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 5-6). בחקירתו החוזרת אמר המומחה מטעם התובעת, כי מצב התקרה, כפי שנראה מתמונה 8 הנ"ל הוא תוצאה של בלאי סביר הנובע מהשימוש שעשתה התובעת במושכר (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 15-16). בהתייחסו בחקירה החוזרת למצבו של המושכר באופן כללי, אמר המומחה מטעם התובעת, כי מדובר בבלאי "סביר מאד" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 19). מנגד אמר המומחה מטעם הנתבעת, כי אין מדובר בבלאי סביר, וכי הריצוף לא אמור להגיע למצב הנראה בתמונות 6-7 בנ/2 (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 20-21). המומחה מטעם הנתבעת ציין, כי כל רצפת המושכר היתה פגומה, ובה חורים וסדקים (עמ' 20 לפרוטקול, שורה 17). המומחה מטעם הנתבעת הצביע על תמונה 7 בנ/2 וטען, כי בתמונה נראים חורים, שבהם תקעו ברזלים כבסיס למכונה כבדה, שעמדה שם (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 24-25). המומחה מטעם הנתבעת הצביע על תמונה 6 בנ/2, וטען, כי בתמונו נראים משטחי ביטון שנוצקו לשם העמדת מכונה. המומחה מטעם הנתבעת אמר, כי התובעת עשתה תיקונים, אך לא הצליחה להגיע לאותה טקסטורה, שהיתה שם, והתיקונים נראים כטלאים (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 1-2). בנוסף לשמיעת עדותם של המומחים עיינתי גם בתמונות המושכר שהוצגו בפני. הרושם שהותיר העיון בתמונות אלו הוא רושם קשה. בתמונות נראית ריצפה שבורה ומלוכלכת, תקרה מוכתמת וכן תיקוני טיח שלומיאליים וסתימת חורים חובבנית ורשלנית, אשר הותירה צלקות בקירות המושכר. זו מול זו עומדות חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים. הנראה בתמונות, שהוצגו בפני, יש בו, ללא כל ספק, כדי להטות את הכף לטובת חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, ומהווה תמיכה של ממש באמור בה ביחס למצבו הירוד של המושכר בעת השבתו לידי הנתבעת. המדובר בתביעה של התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה כספים, שלטענתה גבתה ממנה הנתבעת שלא כדין. אחד המרכיבים של עילת התביעה של התובעת, ונראה כי המרכזי שביניהם, הוא הטענה שחילוט הערבות נעשה על ידי הנתבעת שלא כדין. על התובעת מוטל הנטל להביא ראיות להוכחת טענה זה ולשכנע את בית המשפט, כי הטענה נכונה. הנתבעת, לטענתה, פעלה בהתאם להוראות ההסכם שבין הצדדים, וחילטה את הערובה שהיתה בידיה, הערבות הבנקאית. על התובעת, המבקשת לקבל את כספה בחזרה, להוכיח את אי חוקיותו של החילוט ואת זכותה לקבל כספים מהנתבעת. דבר זה תואם את הכלל הבסיסי, "המוציא מחבירו עליו הראייה". לעניין זה ראה יעקב קדמי, על הראיות, מהדורת תשס"ד, חלק שלישי, עמ' 1508 ואילך. כמפורט לעיל, לא הצליחה התובעת להוכיח, כי השיבה את המושכר לנתבעת במצב שתאם את הוראות ההסכם שביניהן. ההפך הוא הנכון, נראה כי יש להעדיף במקרה זה את חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת על פני חוות דעתו של המומחה מטעם התובעת. לפיכך אני דוחה את טענת התובעת, כי החזירה את המושכר לנתבעת במצב הנדרש בהתאם להסכם שביניהן. התובעת צירפה לתצהירה כנספחים לז ו-לט חשבוניות מס, שהוצאו לה בגין עבודות שיפוץ המושכר. מחשבוניות אלו עולה, כי הנתבעת הוציאה בגין תיקונים ברצפת המושכר ובמערכת האינסטלציה סך של 17,952 ₪. לאור האמור לעיל בדבר מצב המושכר בעת החזרתו לנתבעת, התובעת היתה צריכה לשאת בסכום זה. הנתבעת העידה, כי עבודות התיקונים ברצפת המושכר נמשכו כחודשיים עד לסוף חודש יוני 1999 (עמ' 19 לפרוטוקול, שורה 16). טענה זו לא נסתרה על ידי התובעת. לפיכך יש לקבל את טענת הנתבעת, כי היתה מנועה מלהשכיר את המושכר לאחרים לפחות עד ליום 1.7.99, זאת בשל הצורך לערוך בו שיפוץ. צורך זה נבע ממצבו של המושכר בעת שהושב לה על ידי התובעת. על התובעת היה לשאת, איפוא, בנזק שנגרם עקב כך, והנתבעת זכאית לקבל מהתובעת את הפיצוי החוזי המוסכם בגין התקופה שעד לתום עבודות השיפוצים, 1.7.99. אין מחלוקת שהתובעת שילמה דמי שכירות רק עד לסוף חודש מרץ 99, שאז פינתה את המושכר במלואו. על כן זכאית היתה הנתבעת לקבל את הפיצוי המוסכם הנקוב בסעיף 21 להסכם השכירות שבין הצדדים בסך 100$ ליום, ובסך הכל סך בש"ח השווה ל-9,100$. השער היציג שהיה ידוע ביום 1.7.99 הוא 4.067 ₪ ל-1$. הנתבעת היתה זכאית, איפוא, לקבל סך של 37,010 ₪. העולה מכל האמור לעיל, ששיעור נזקיה של הנתבעת היה גדול מסכום הערבות הבנקאית שחולטה. ממילא דין טענת התובעת, שהערבות הבנקאית חולטה שלא כדין, להידחות. סיכומם של דברים, התביעה נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת ובשכר טרחת עורך דינה בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פינוי מושכרערבות בנקאיתבנקחילוט ערבותחילוטשכירותערבותפינוי