פסק-דין השופטת ט' שטרסברג-כהן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו (כבוד השופטת א' קובו) אשר בו נדחתה תביעת המערער לסעד הצהרתי לפיו הוא חבר באגודה השיתופית כפר עמיקם, המשיבה 1 (להלן: המושב) וזכאי להיות חוכר לדורות או בר רשות של הקרקע הידועה כמשק 92 במינהל. כמו כן, נדחתה תביעתו להורות לכל אחד מהמשיבים - המושב והסוכנות היהודית (להלן: הסוכנות) - ליתן לו את התקציבים המגיעים לו ואת האישורים הנדרשים, בכדי שיוכל לבנות את ביתו במשק 92 שבשטחו של המושב. העובדות, כפי שהן נלמדות מפסק דינו של בית משפט קמא 1. בראשית שנות ה80- הוחלט על הרחבתו של המושב בדרך של הקצאת 15 משקים נוספים למושב. מאחר ומספר המועמדים לחברות עלה על מספר המשקים נתמנתה ועדה לקביעת קריטריונים וסדרי עדיפויות להקצאת משקים. הוועדה חילקה את המועמדים לשתי קבוצות עדיפות: עדיפות ראשונה למועמדים שאין להם אחים חברי משק אך יש בן ממשיך למשק הוריהם; עדיפות שניה למועמדים שיש להם אח אחד חבר משק ואח אחד בן ממשיך, בהיותם נשואים. המועמדים הוכפפו לתנאי הקליטה של הסוכנות לגבי בני חברים במושב. המערער, הנשוי לאישה שאחותה היא בת ממשיכה ואחותה האחרת הינה חברת מושב, הגיש את מועמדותו לקבלת משק במושב. הוא סווג בקבוצת העדיפות הראשונה, למרות שעל-פי נתוניו היה אמור להיות מסווג בקבוצה השנייה. מדיניות הסוכנות באותה התקופה קבעה, כי כל בית אב במושב מקבל משק אחד ובנוסף שותף הוא עם יתר המשקים בחלקות המשותפות של המושב. לעתים רחוקות אישרה הסוכנות הקצאת משק נוסף לבן שני של בית אב, אך בכל מקרה לא נתנה הסוכנות הסכמתה להקצאת משק לבן שלישי של אותו בית אב. למרות שמדיניות זו היתה ידועה למושב, נעשו על-ידי המושב מאמצים לשנות את מדיניותה של הסוכנות ולקבל את אישורה לצורך הרחבת המושב על-ידי הקצאת משקים לבנים של חברים, לרבות שישה משקים נוספים לבנים שלישיים. במקביל למאמצים אלה, פתחו ראשי המושב בהליך הקצאת המשקים גם לבנים שלישיים ובכלל זה למערער, על אף התנגדות הסוכנות, זאת במטרה להפעיל לחץ על הסוכנות על מנת שתשנה את מדיניותה. המושב ערך הגרלה של המגרשים להקצאה ומרכז המושב הודיע למערער כי הוחלט על קבלתו כחבר ועל הקצאת משק 92 עבורו. המושב העביר לסוכנות רשימת זוכים ובהם 6 בנים שלישיים. בתגובה הודיעה הסוכנות כי בעקרון, אין בכוונתה לשנות ממדיניותה וכי היא מתנגדת להקצאת משקים לבנים שלישיים. עם זאת הביעה נכונות לערוך בחינה נוספת לגבי מספר מקרים שהועברו אליה על-ידי מרכז המושב, ובכללם גם עניינו של המערער, שנמנה על קבוצת הבנים השלישיים. כל האמור אירע בשנת 1984. מאז ועד 1990 לא אירע דבר, ובפועל לא הוקצה מגרש למערער, לא התקבל על-ידי המושב ועל-ידי המערער אישור הסוכנות להקצות משק למערער, המערער לא הפך להיות חבר במושב, לא התגורר בו, לא נשא בחובותיו של חבר ולא קיבל זכויות של חבר. בשנת 1990 הוגשה תביעה על-ידי בן שלישי שמועמדתו נדחתה על-ידי אותו מושב (ת"א (חיפה) 107/90 מאיר זורע נ' עמיקם כפר שיתופי, לא פורסם). במהלך התביעה הוצג כראיה דף מחברת משנת 1985 ובו רישום של אישורי קליטה שהוצאו על-ידי הסוכנות. בדף זה נרשם כי למערער הוצא "אישור קליטה" זמני ל6- חודשים וכי הוצא למשקו תקצוב בסך של 35,000 דולר. אישור זה לא נשלח מעולם למערער ולמושב. למערער נודע על קיומו, באקראי, שנים רבות לאחר שהוצא. ככל הנראה, רק משנתגלה אותו רישום, פנה המערער למושב במכתב ללא תאריך ובהמשך באמצעות עורך דין ששלח למושב ארבעה מכתבים בשנים 1994-1991, בהם דרש לממש את ההקצאה. בתשובה נענה המערער כי אינו חבר באגודה ואין לו זכויות במשק 92. לפיכך הגיש את התביעה נשואת ערעור זה. פסק הדין המחוזי 2. בית משפט קמא דחה את התביעה בקובעו כי לא ניתן אישורה של הסוכנות להקצאת המשק ולפיכך לא ניתן היה להקצות אותו למערער. עוד קבע בית המשפט כי אין לראות ברישום בדבר הוצאת אישור הקליטה, עדות לשינוי מדיניות מצידה של הסוכנות בעניין הבנים השלישיים וכי אישור הקליטה, אשר לא הוצג כלל בפני בית המשפט והידיעה על קיומו עלתה מרישום בדף במחברת אישורי הקליטה של הסוכנות, מהווה את ראשיתו של תהליך הקליטה ולא את סופו. עוד קבע בית המשפט כי אישור הקליטה שאכן הוצא הוא אישור מועמדות בלבד וכי ברור שקיימים שלבים נוספים עד לקבלה הסופית והמלאה של המערער, שלבים שלא התקיימו בענייננו. בית המשפט הוסיף וקבע כי גם לוּ היו ההליכים נמשכים, לא היו הם מסתיימים בהקצאת משק, שכן, התנגדות הסוכנות להקצאת משקים לבנים שלישיים, שהיתה עקבית ונחרצת, היתה מונעת זאת. על כך הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 3. טוען המערער, כי נכרת חוזה בינו לבין המושב ובו תנאי מתלה - קבלת האישור מהגורמים המיישבים - שהתקיים, על-ידי הוצאת אישור הקליטה על-ידי הסוכנות. לפיכך, זכאי הוא שתוענקנה לו זכויות במשק 92. לטענתו, הסכימה הסוכנות, עקב שינוי מדיניותה, לקליטת בנים שלישיים במושב ואישור הקליטה מהווה אישור על חברות ולא רק אישור על מועמדות. לפיכך זכאי הוא - לטענתו - להשלים את הליכי הזכייה במשק - על-ידי חתימה על המסמכים הדרושים - באשר אישור הקליטה עדיין בתוקף. המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתם, אין המערער מתגורר במושב מאז שנת 1966. כמו כן התנהגותו במשך שנים מאז שנת 1984, בה הציג את מועמדותו, מעידה על כך כי לא ראה עצמו חבר מושב ובעל זכויות בו וכי אכן לא היה כזה. עוד טוענים המשיבים, כי כל מה שנעשה על-ידי המושב בהקשר לקליטת בנים שלישיים ובכלל זה המערער, נעשה תוך ידיעה מלאה על כך שהסוכנות מתנגדת לכך, ובניסיון לשכנעה לשנות את עמדתה. אלא שהסוכנות נשארה איתנה בהתנגדותה, לא רק בעניינו של המערער אלא בעניינם של כל שאר המועמדים שהם בנים שלישיים, שאיש מהם לא הפך חבר באגודה ושאיש מהם לא הפך חבר משק. אשר לאישור הקליטה, טוענים הם כי לא הוצג האישור המקורי, כי הוא לא נשלח מעולם למושב וגם לא למערער וכי הוא מהווה אישור על מועמדות ועל ראשית הליך קליטה ולא על סיומו. לטענתם, לא רק הסוכנות מתנגדת לקבלת המערער אלא גם המושב אינו מעוניין עוד לקבלו. דיון 4. המחלוקת בין הצדדים לערעור שלפנינו סבה על שאלת הסכמתה של הסוכנות להקצאת המשק למערער. בשאלה זו קבע בית משפט קמא שורה של קביעות עובדתיות. לפי אותן קביעות אין בהתכתבויות שבין הסוכנות לבין המושב, בעדויות ששמע ובראיות שהיו לפניו, כדי להעיד על שינוי מדיניותה של הסוכנות בדבר התנגדותה העקרונית להקצאת משקים לבנים שלישיים. אמנם, הסוכנות הסכימה לבקשת המושב, לבחון את מועמדותם של מספר בנים שלישיים, ביניהם המערער, אלא שהבחינה לא הביאה בסופה לשינוי מדיניות וכעולה מתשובת הצדדים לשאלת בית משפט זה לא הוקצה אף משק לבן שלישי מתוך רשימת המומלצים (6 במספר) של המושב. אין מקום להתערב בקביעות עובדתיות אלה. למרות זאת נמצא לימים רישום בדף ממחברת אישורי הקליטה של הסוכנות, לפיו הוצאו אישורי קליטה לשני בנים שלישיים. השאלה לדיון ולהכרעה היא מה משמעותו המשפטית של אותו רישום. במחלוקת שהתגלעה סביב שאלת אישור הקליטה, קבע בית המשפט על יסוד הראיות שהיו לפניו, כי הוצא אישור קליטה, אלא שלקביעתו לא נשלח אישור הקליטה מעולם למערער וגם לא למושב, ולאישור הקליטה אין נפקות משפטית המזכה את המערער בהקצאת משק במושב. עמדה זו מקובלת עלי. אעמוד בהמשך על משמעותו של אישור הקליטה שהוצא ולא נשלח ועל השלכתו על מערכת היחסים בין שלושת הגורמים המעורבים בקבלת חבר למושב ובהקצאת משק לו. 5. הקצאת משק במושב מתבצעת באמצעות מערכת יחסים חוזיים משולשת, המורכבת משלוש התקשרויות. ההתקשרות הראשונה היא בין מינהל מקרקעי ישראל, בעל הקרקע - המשכיר, לבין הסוכנות, העוסקת ביישובו של המושב על המשבצת שיועדה לו על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, לבין המושב המקבל זכות בקרקע כבר רשות. על-פי הסכם זה, על האגודה לקבל רשות מראש ובכתב מהסוכנות על מנת לבצע עסקה כלשהי במקרקעין שבמשבצת (סעיף 8 להסכם). מכוח התקשרות זו מקצה המושב בהסכמה מראש של הסוכנות, משקים לחבריו. ההתקשרות השניה, היא זו שבין המבקש להתקבל למושב (המערער) לבין המושב. המבקש להתקבל מציע את מועמדותו וועד הנהלת המושב מקבל או דוחה את הצעתו, כאשר קבלת הצעתו כפופה להסכמת הסוכנות. בענייננו, החליט ועד הנהלת המושב, בעקבות המלצת וועדה לקביעת קריטריונים, לקבל את המערער כחבר במושב, אך הסכמה זו הותנתה, כאמור, בהסכמת הסוכנות. ההתקשרות השלישית, הנוצרת רק שהסוכנות נתנה הסכמתה להקצאת משק למועמד, היא התקשרות שבין המועמד, שאושר על-ידי המושב, לבין הסוכנות, בו מוקנית למועמד זכות של בר רשות באחד המשקים במושב. התקשרות זו נעשית על-ידי חוזה בכתב. בענייננו, הודיע המושב לסוכנות כי הוחלט להקצות משק למערער וביקש לקבל את הסכמתה. אין חולק כי למרות הרישום בדף המחברת בדבר הוצאת אישור הקליטה לא נשלח אישור כזה מעולם, לא למערער ולא למושב וכי המערער לא חתם עם הסוכנות על חוזה כלשהו. אישור הקליטה לא הוצג כראיה בבית המשפט. המחלוקת בין הצדדים סבה על השאלה האם הושגה הסכמת הסוכנות והאם השתכללו ההתקשרויות בין המושב והמערער ובין הסוכנות והמערער. תשובתי לשתי שאלות אלה היא בשלילה. ההתקשרויות בין המושב והמערער ובין הסוכנות והמערער 6. המערער הציע את מועמדותו לחברות במושב, המושב החליט לקבלו בכפוף להסכמת הסוכנות, ובמסגרת הגרלת משקים שנערכה על-ידי המושב, הוקצה לו משק ובהודעה שנשלחה לו נאמר: "אין התחייבות מצדנו לתקצב את היחידות ותהליך הקבלה יהיה כפוף להוראות המוסדות המיישבים." [קרי: הסוכנות]. המערער טוען כי הדרישה להסכמת הסוכנות מהווה תנאי מתלה בחוזה שבינו ובין המושב וכי התנאי התקיים עם הוצאת אישור הקליטה על-ידי הסוכנות. אכן, המושב הסכים לקבל את המערער כחבר בו, בתנאי מתלה לפיו על הסוכנות ליתן הסכמתה לכך. שני הצדדים היו מודעים לכך שמדיניותה של הסוכנות הברורה והחד משמעית היא, התנגדות להקצאת משקים לבנים שלישיים. המושב ניסה אמנם לשנות מדיניות זו והמערער היה מודע לכך, אולם לא עולה מתוך חומר הראיות, לרבות מתוך ההתכתבות שבין המושב והסוכנות, שמדיניות זו אכן שונתה. נהפוך הוא - מה שעולה מן החומר הוא שהמדיניות לא שונתה. לפיכך, משנקפו השנים ולא נתקבלה הסכמת הסוכנות, בין על-ידי משלוח אישור קליטה למושב, למערער או לשניהם ובין בכל דרך שהיא, היה צריך להיות ברור למערער כפי שהיה ברור למושב כי הסוכנות לא נתנה את הסכמתה להקצאת הקרקע למערער. ואמנם, המערער שקט על שמריו במשך שנים ארוכות ולא עשה דבר כדי להביא את ההקצאה לו, לידי מימוש. שתיקת הסוכנות או הימנעות מצידה מלשלוח הודעת אישור למערער או למושב אינה יכולה בשום פנים להתפרש כהסכמה מצידה להקצאה. כך קרה כי התנאי שאמור היה לשכלל את החוזה בין המושב והמערער לא התקיים וממילא לא נכנס החוזה לתוקף, כמו כן לא נחתם מעולם החוזה בין המערער והסוכנות. 7. הצעת מועמדותו של המערער הועברה לסוכנות על-ידי המושב. הסוכנות נתבקשה לקבל הצעה זו, אלא שלא נעשה על ידה קיבול במובן המשפטי של מושג זה. הקיבול מתגבש "בהודעת הניצע שנמסרה למציע והמעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה." (סעיף 5 לחוק החוזים(חלק כללי) התשל"ג1973-). הקיבול, המעיד על גמירת דעתו של הניצע, מגלם בתוכו שני יסודות - החלטה פנימית וביטוי חיצוני לה: "החוק אינו מסתפק בגמירת דעת בעלמא, אלא תובע השתקפות חיצונית שלה. ...בעוד המונח גמירת-דעת מתייחס, כאמור לעיל, להחלטה פנימית של האדם, מתייחס המונח העדה לביטוי החיצוני של החלטה זו. אלו הם שני הצדדים לאותה הדרישה: הצד הסובייקטיבי של ההחלטה גופה והצד האובייקטיבי של הבעת ההחלטה" (ג' שלו דיני חוזים, (מהדורה שניה, תשנ"ה) 86). וכן: "החוק קובע כי הודעת הקיבול צריכה להימסר למציע. החוק אינו מסתפק בהבעת רצונו של הניצע לקשור חוזה עם המציע. אפילו הביע הניצע דעתו לקשור חוזה עם המציע, למשל, על גבי פתק המוחזק בביתו... אין זה מספיק. לא די במתן הודעת קיבול כשלעצמה. החוק דורש כי אותה הבעת רצון, אותה גמירת דעת, תימסר לצד שכנגד, הוא המציע." ד' פרידמן נ' כהן חוזים, (כרך א', תשנ"א) 205. הודעת הניצע למציע על קבלת ההצעה איננה דרישה פורמלית בלבד, אלא אחד מיסודותיו המהותיים של הקיבול ומשלא נתקיימה - לא נתגבש קיבול (ראו לעניין זה דבריו של השופט מצא בע"א 692/86 בוטקטבסקי נ' גת, פ"ד מד(1) 57, 67). 8. כאמור, אין חולק על כך כי נדרשה הסכמת הסוכנות על מנת לשכלל את החוזה בין המושב והמערער ועל מנת להביא לחתימת חוזה בין הסוכנות לבין המערער. כמו כן אין חולק על כך שאישור הקליטה, שעל קיומו למדים מתוך דף מחברת אישורי הקליטה, לא נשלח מעולם למושב וגם לא למערער. ספק אם במצב דברים זה מעיד אותו אישור על גמירות דעת הסוכנות, אלא שגם אם כך הוא, לא התממש היסוד השני החיוני לקיבול והוא מסירת הודעת קיבול למציע. דבר קיומו של האישור נודע למערער לאחר שנים באקראי ולא כתוצאה מהודעה מטעם הסוכנות. משכך, אין לראות בקיומו של אישור הקליטה במשרדי הסוכנות, קיבול כדין. המסקנה השוללת את הסכמת הסוכנות מקבלת משנה תוקף משמוסיפים לה את מכלול הנסיבות שהזכרנו לעיל: הסוכנות התנגדה ועודה מתנגדת להקצאת משקים לבנים שלישיים; הסוכנות לא הסכימה להקצאת משקים גם במקרים דומים למקרהו של המערער; המערער ידע שלא ניתנה הסכמת הסוכנות ובמשך שנים לא התגורר במושב, לא נטל חלק בזכויות ובחובות בו ואף לא נקט בצעדים של ממש למימוש הזכויות הנטענות על ידו בהם מבקש הוא להכיר כיום. 9. בכל הנוגע לקיומו של התנאי הדורש הסכמת הסוכנות להקצאת המשק על-ידי המושב למערער, נידונה לעיל פניית המושב לקבלת הסכמת הסוכנות כהצעה שהצריכה קיבול מצד הסוכנות, קיבול שלא נעשה. בהמשך נבחן את אישור הקליטה כהצעה מטעם הסוכנות למערער לחתום עימה על חוזה להענקת זכויות במשק שהוקצה. בהקשר זה ניתן לראות באישור הקליטה הצעה כמובנה בסעיף 2 לחוק החוזים המצריכה פניה של המציע לניצע. כוונה להציע איננה הצעה ומה שדרוש הוא מתן ביטוי להצעה בהתנהגות גלויה. כמו כן, יש ליתן את הדעת לתוכן הפניה, צורתה והנסיבות האופפות אותה (ראה: ע"א 532/82 גרדוס נ' גרדוס, פ"ד לט(3) 617, 622; וכן פרידמן וכהן לעיל, עמ' 174). בענייננו לא הועברה ההצעה לניצע בשום דרך. הרישום הפנימי בסוכנות איננו עונה על רכיבי ההצעה בהיותו חסר את יסוד הפניה המתחייב מדיני החוזים. 10. בית המשפט קבע על-פי תצהיר ועדות שנמסרו לו כי אישור הקליטה לא היה יותר מאשר אישור למערער להציג את מועמדותו. ראיות אלה לא נסתרו ובית המשפט קבע על פיהן כי האישור לא היה יותר מאשר ראשיתו של הליך שלא נמשך ולא נסתיים וכי אין כל וודאות שאם היה נמשך היה מגיע לסיומו על-ידי הקצאת משק למערער. משכך נקבע, ולא מצאתי סיבה להתערב בקביעה עובדתית זו, ממילא אין המערער זכאי לסעד הצהרתי לו עתר שכן לא נוצרה לו זכות למשק אותו הוא מבקש לקבל. אם טרחתי ונכנסתי לסוגיות האחרות בהן טיפלתי הרי זה משום שהצדדים ובית המשפט התייחסו אליהן באריכות. כך או כך, התוצאה המתבקשת מדרכי הניתוח השונות של נסיבות המקרה שבפנינו ותוצאותיו המשפטיות, היא, דחיית ערעורו של המערער. 11. בשולי הדברים יוער, כי באי כוח הצדדים היפנו לפסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה שהוזכר גם בפסק דינו של בית משפט קמא. באותו דיון נתגלה הדף ובו רישום אישור הקליטה. באותו מקרה נדחתה תביעה דומה לזו שבענייננו, של בן שלישי שביקש הקצאת משק באותו מושב. אף שבית המשפט דחה את התביעה שם מטעמים דומים לאלה שבמקרה דנן, אין בכוונתי להסתמך על פסק הדין משום היותו תלוי ועומד בערעור בבית משפט זה (ע"א 3365/99 מאיר זורע (זרקא) נ' עמיקם כפר שיתופי). 12. אשר על כן מציעה אני לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם למושב ולסוכנות הוצאות בסך 10,000 ש"ח לכל אחד. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן. אגודה שיתופית